בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לשלשת השבועות
לחץ להקדשת שיעור זה

אהבת חינם מול שנאת חינם

אנו נמצאים בלב שלש השבועות/ תשעת הימים, אבלים על חורבן הבית כואבים על הגלות המרה... ובד בבד מצפים לישועה - מה עוד חסר לנו? איך נוכל לקדם משהו בתהליך הגאולה? "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו"! ראשונים-הדור בו חרב הבית הראשון-שנתגלה עוונם-ע"ז, גילוי עריות, ושפיכות דמים- נתגלה קיצם(גלות 70 שנים). אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם(יצאנו לגלות כאשר אין נבואה ברורה לגבי סופה). גילו לנו חכמים שבעבור שנאת חינם נחרב הבית, ולכן אמרו חכמים שתיקון החטא הוא ע"י אהבת חינם.. מהי שנאת חינם? מהי אהבת חינם? בע"ה היום יבנה המקדש באופן פיזי כמקום להשראת שכינה, האם אנו מוכנים מבחינה רוחנית? מה עלינו לעשות ע"מ לתקן את שנאת החינם ולשרשה מליבנו? וכיצד נכין את עצמינו לבנין בית המקדש? "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו"

undefined

הרב אייל עין דור

תמוז תשע"ח
17 דק' קריאה 47 דק' האזנה
אנחנו נמצאים בתקופה של בין המצרים, בין י"ז בתמוז לתשעה באב. הגמרא אומרת על הפסוק שמקונן ירמיה במגילת איכה, 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', שבין המצרים אלו הימים שבין י"ז בתמוז, בו נפרצו החומות בימי בית המקדש השני, עד תשעה באב, שבו לעת ערב הציתו הרומאים אש ושרפו ההיכל. בימים האלה כל רודפיה השיגוה, ואחריהם יצאנו לגלות, שלצערנו התארכה ומתארכת עד ימינו אנו, שבחסד ה' עלינו אנו זכינו לשוב אל ארצנו
בחורבן ראשון, מבואר בנביאים שהיו בו שלש עבירות מאוד חמורות, שבסופו של דבר לא נותרה ברירה והוציאנו הקב"ה אל הגלות, ואלו הן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לעומת זאת, מבואר בגמרא שבחורבן הבית השני, שלצערנו אנחנו נמצאים בו עד היום, [אף שכל מי שרוצה לשוב מן הגלות לארץ ישראל ולירושלים יכול, בית המקדש עדין חרב] היציאה לגלות השניה נגרמה מסיבת חטא אחר. אומרת הגמרא, 'ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קיצם'. ירמיה התנבא להם ששבעים שנה הם יהיו בבבל ככפרה על עוונותיהם, ואחר כך הם יחזרו לארץ ויבנו את בית המקדש. יתחיל קיבוץ גלויות, שאמנם היה קשה לעשות אותו בזמן עזרא, אבל אחרי הכל הקץ היה ידוע מראש ואכן לאחר שבעים שנה הם התקבצו ובנו את הבית. אבל 'אחרונים, שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קיצם'- במקדש שני לא כתוב מה היה החטא, ולכן גם זמן הקץ לא נתגלה. אבל ב'סוד' מגלים לנו חז"ל שאנחנו יודעים למה הבית השני חרב בתקופה הזו של בין המצרים – בגלל שנאת חינם.
שנאת חינם, בשונה מ'דברים שהם על פני השטח', כמו שלושת העבירות החמורות שקל לראות אותן, מקורה עמוק בלב האדם. לעיתים השנאה צפה ועולה על פני השטח, אבל הרבה פעמים היא נשארת חבויה עמוק בלב. שנאה היא דבר שלעיתים היא מאוד נסתרת, מאד פנימית, ולכן גם מאד קשה לשרש אותה. ומשום כך גם אם אנחנו יודעים שהחורבן הוא השלכה של שנאת חינם, זה עדיין חטא שלא התגלה. 'לא נתגלה עוונם'. חכמים אומרים לנו שכיוון שלא נתגלה עוונם גם לא נתגלה קיצם. זהו עוון חמור, ויש לנו להפנים ולהשכיל שעד שהשנאה הזו לא תשורש מליבנו, מליבו של כל אחד ואחד, הגלות שאנחנו שרויים בה כבר רבות בשנים, לא תיגמר. אמנם זכינו ב"ה לשיבת ציון וחזרנו לירושלים, אבל התהליך עוד לא נגמר.
כעת נביא כמה מקורות ונדון בנושא של שנאת חינם, ואולי נאמר כבר כאן בהתחלה משפט חריף מאוד שנאמר בתלמוד הירושלמי: 'כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו'. בואו נפנים את זה קצת. אני זוכר את עצמי בסעודת תשעה באב שנה שעברה, יושב לבד על הרצפה, אוכל פת חרבה ואפר, וכתוב בפוסקים(ופשוט) שבסעודה זו יש לישב בדאבון נפש. אז אני יושב וחושב, ואומר לעצמי, אם אני עומד בדור שלא נבנה בו בית המקדש אז הוא כאילו נחרב בימי. זה עורר בכי כואב מאד, לחשוב על כך, ולחוש זאת.
ועם כל זה אני רוצה למתן מעט את הדברים: ברור שאם יש בניין קיים, ואנחנו כרגע בתקופת ירמיה הנביא שמתנבא על החורבן, קל יותר להשאיר את הבניין הקיים מאשר להקים בניין חדש. המושג 'כאילו' מופיע הרבה פעמים בדברי חז"ל, והוא בא להגיד שהחומרה היא מאוד גדולה - "כאילו" - אך אחרי הכל זו לא אותה חומרה, כי לגרום להרס דבר קיים, וכל זאת לאחר תוכחות חוזרות ונשנות של 'ענקי הנביאים' שעמדו לעם ישראל שאם לא ייטיבו מעשיהם הדבר יביא חורבן וגלות, אין ספק שזה יותר חמור מאשר דור שלא מצליח, להשיב גלויות ישראל ולהקים חרבות העם הארץ ובית המקדש. אך עם כל זאת ואחרי הכל בנוגע לעניינו משהו כאן לא תוקן! משהו מבחינה רוחנית נשאר בקלקולו, ועד שהוא לא יתוקן, החורבן ממשיך.
ישנו סיפור מאוד ידוע שהיה בירושלים בתקופתם, ואמרו חז"ל שעליו חרבה ירושלים. אמנם יש כמה וכמה דברים שחז"ל אמרו שבגללם חרבה ירושלים, אבל המפורסם שבהם הוא 'אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים'. בואו נראה איך הסיפור מופיע בגמרא, ומשם נמשיך למקורות הנוספים: היה אדם, שהיה אוהב את קמצא, ושונא את בר קמצא. אותו אדם עשה משתה, ואמר למשרת שלו, 'לך וקרא לקמצא לסעודה'. המשרת הלך, ובטעות קרא לבר קמצא. (במפרשים מבואר שהשונא היה בן של האוהב, כך שזו טעות שעלולה מאוד לקרות). בר קמצא מגיע לסעודה, ובעל הסעודה רואה אותו, ואומר לו בגוף שלישי, 'אותו אדם (אתה, בר-קמצא,) הוא שונא שלי, בסעודה שלי אני רוצה לראות את האוהבים שלי ולא את השונאים שלי. קום וצא!' בר קמצא מתחנן, 'כבר הגעתי, תניח לי, ואני אשלם על האוכל שאכלתי. אתה לא תפסיד'. אבל בעל המשתה מתעקש שהוא יצא. בר קמצא מציע לשלם על חצי סעודה, ואפילו על כל הסעודה כולה, אך בעל הסעודה לא מסכים, קום צא הוא אומר לו! ולבסוף הוא עובר לכלים אקטיביים, תופס את בר קמצא ומשליך אותו החוצה. כמובן שאת בושת הפנים הנוראה הזו ואת האוירה שנוצרה עקב כך קשה לתאר. זה מעשה חמור מאוד. חמור מאוד גם בימינו, בלי נסיבות קיצוניות. מתוך שנאה להוציא אדם באופן מביש כזה.
בר קמצא אומר לעצמו - ישבו שם חכמים, ישבו שם אנשים גדולים, שלהבנתו של בר קמצא היה בידם למחות, לפחות היה להם לבוא ולהגיד, או ללחוש לבר קמצא 'זה לא בסדר', לצאת ולומר לו 'לא נוח לנו עם המציאות הזו'. עצם זה שהם לא עשו כלום היה נראה לו לא טוב. אני אלך לטפל בהם (אומר בר קמצא לעצמו). עומדת פה מלכות, יש פה שלטון – אני אלך להלשין עליהם. אבל מה להלשין?! הוא עובר למעשים לא קונבנציונאליים. הוא הולך ומשקר, הולך ומלשין. 'ולמלשינים אל תהי תקוה', זה מעשה חמור מאוד. בא בר קמצא לקיסר ואומר לו שמרדו בו היהודים. ומבחינת הקיסר זה אומר שצריך לדכא את המרד. המלכים בזמן התנ"ך והתלמוד היו צריכים לשלוט על הרבה עמים. אז הם היו שמים נתינים בכל מקום, או לחילופין, או בנוסף, היו מגלים את האומה למקום אחר, כי אם אדם נמצא במקום שהוא לא מכיר, הוא לא נולד שם, במקום זר לו אז הוא לא מורד כ"כ בקלות.
אבל הקיסר לא כל כך מאמין. לא כל מי שעושה קצת מהומות מאמינים לו. אז הוא אומר לבר קמצא, 'מי אמר לך?' ובר קמצא מציע שישלח דורון לבית המקדש, ונראה אם הם יקריבו אותו או לא. אמת מידה ברורה. אם הם מקריבים זה אומר שהם מעריכים אותי, ואם לא – הם לא מעריכים אותי, הם מורדים בי. הקיסר שולח עם בר קמצא בהמה משולשת, ובדרך בר קמצא עושה לה מום בשפה או בדוקין שבעין, מקום שלפי ההלכה היהודית זה נחשב מום, אבל אצל הגויים דבר קטן כל כך לא נחשב מום. הוא משחק על התפר.
נראה לענ"ד שיש בזה עומק גדול. לא סתם הגמרא מפרטת את מקום המום. בר קמצא רומז כאן לחכמים, על מה הוא כועס וממה הוא נפגע.. הטרוניה מופנית כאן כלפי החכמים, לא על בעל הסעודה, כי מהם הוא ציפה להגנה שלא זכה לה. להם הוא רומז על ידי המום הקטן הזה – אתם ראיתם ולא דיברתם, השפה שלכם חתוכה, העין שלכם פגומה. הגמרא מפרטת את סוג המום, כדי לרמוז, 'ראיתם ולא אמרתם'. אבל עדיין צריך להבין למה קודם מופיע המום שבשפה ורק אחר כך המום שבעין? הרי הראייה קודמת לדיבור? נראה לי, שהגמרא אומרת שבאמת לקום ולמחות זה קשה. כשבאמת צריך להכנס ולהלחם באנשים מכובדים – זה לא דבר פשוט. בעל הסעודה היה עשיר, ובאנשי כח מאוד קשה למחות. אבל הדוקין שבעין בא לומר, גם אם לא דיברתם – מילא, אבל לראות ולא לעשות כלום? להמשיך לשבת בסעודה? לא לצאת ולומר לי איזו מילה לומר לי שאתם איתי ושנעשה כאן עוול, להראות לי שהלב שלכם איתי על אף שלא מחיתם... לא ראיתם אותי! אתם ממשיכים כאילו כלום, ממשיכים לשבת בסעודה – זה לא ייתכן.
בר קמצא מגיע עם הקרבן למקדש. חלק מהחכמים סוברים שצריך להקריב משום שלום מלכות, אבל ראש הסנהדרין, ר' זכריה בן אבקולס לא מסכים שמא יאמרו בעלי מומים קרבים על גבי המזבח. ואז אומרים לו לזכריה אם כן יש להרוג את בר קמצא הוא מלשין ומסכן את חיי כולנו, אך על כך אומר להם ר' זכריה שגם את זה אין לעשות שמא יאמרו 'מטיל מום בקודשים יהרג'.. ואם כן נוצרה כאן בעיה גדולה, דילמה קשה ללא הכרעה: אם יפרסמו שיקריבו קרבן עם מום תגרם תקלה(יאמרו וכו'), ואם לא נקריב בר קמצא ילשין, ולכן חשבו להרוג אותו. אבל ר' זכריה לא מסכים, כי על הטלת מום לא מתים, (ויש חשש שיאמרו וכו') הגמרא מסיימת ואומרת: 'אמר ר' יוחנן ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו'. בהמשך הגמרא מתוארת הגעתו של הקיסר ותחילת המצור- כהשלכה ישירה לאי-הקרבת הקורבן. מציאות זו שבה לא מקריבים ולא מגיעים להחלטה – הגמרא מאשימה בזה את ר' זכריה. המפרשים אומרים שאדם שהולך ומלשין, מסכן את כל העם – ולכן צריך להרוג אותו, גם אם יגידו שמי שמטיל מום בקדשים יהרג.- זה לא עומד כנגד הסכנה התמידית המרחפת מאדם זה כלפי כלל ישראל (פקוח-נפש) אם האדם הזה לא מצליח במקרה הזה – הוא יצליח במקרה אחר.
החכמים שלא מחו בזמן הסעודה, לקו בחסרון מנהיגות בצורה חמורה מאד, או לחילופין חולשה נוראה בחוסן ובעמידה על האמת והצדק כנגד המצב ששרר באותו הדור. ולבסוף אותו קלקול שלא תוקן (בר קמצא לא פויס) שיחר לפתחם של החכמים אך הפעם בצורה חמורה הרבה יותר: כאשר כאן בשונה מהסעודה, על כף המאזניים הונחה המורכבות ההלכתית והתודעתית\ כנגד שלום המלכות, שההשלכות של שלום זה 'הרות-גורל' כלפי כל כלל ישראל (וכפי שאכן נודע סוף הספור). ואותו 'חוסר מנהיגות' גרם לא להכריע בבעית הקרבן בעל המום, שממנו נגרם המצור על ירושלים.
הגמרא ממשיכה בסיפורים נוספים שהיו לפני החורבן. בשני סיפורים נוספים ניגע בקצרה. אבא סיקרא היה ראש הבריונים בירושלים. היתה מחלוקת גדולה בין החכמים והבריונים. היו בירושלים שלשה עשירים, שהיה להם מחסנים של חיטים, שמן ועצים, הגמרא מספרת שכמות האוצרות היתה כ"כ גדולה והיתה מספיקה לספק את צרכי ירושלים במצור עשרים ואחת שנים. מצור בזמנם פירושו להחזיק צבא שלם סביב העיר, ולעשות מצור עשרים ואחת שנים זה כמעט בלתי אפשרי. הם היו נשברים. אבל הבריונים רוצים להלחם, וכאשר חכמים לא מקבלים את דעתם, הם שורפים את מחסני המזון והאספקה, ומתחיל רעב נורא בירושלים, ואט אט מתחיל הרעב לכלות את העיר.
אבא סיקרא, ראש הבריונים, משכיל ומבין שאם המצב ימשיך כך אזי המצב אבוד. אם לא נשלים עם הרומאים ונחטוף איזה עונש בלי שיחריבו את העיר – זה אבוד. רבן יוחנן בן זכאי שהיה דודו של אבא סיקרא קורא לו, ומבקש ממנו שיבא אליו בסתר, בא אבא סיקרא ואומר לרבן יוחנן בן זכאי – 'אני יודע ומסכים איתך שהמצב אבוד, אבל אני לא יכול להגיד את זה לבריונים שלי, כי הם יהרגו אותי'. זו בריונות. מה שאני חושב ומה שאני אומר הוא האמת. גם אם המנהיג לא מסכים איתנו – נחפש מנהיג אחר. זה ההבדל בין קנאות לבריונות. פנחס שהיה קנאי מקנא לאמת לחפש מה נכון. וכאשר ההנהגה רופפת(באותה השעה רפו ידיהם של משה ואהרון והנשיאים) הוא פונה אל משה ומקבל אישור ממשה לפני שפועל 'קנאים פוגעים בו- הלכה ואין מורין כן', פנחס זכר ששמע זאת ממשה ואעפ"כ חשש מלהרוג סתם מתוך קנאות ולכן בא לשאול את משה שאכן שמע נכון, ועל כך אומר לו משה 'קורא האיגרת הוא יהיה המבצע' פנחס כהן, מקבל מהקב"ה את ברית השלום 'יש מישהוא מעליו'- יש בו יראת שמים ויראת חטא. בריון – אין מישהוא מעליו. עושה מה שהוא מחליט. הבריונים בירושלים השתלטו על המציאות בצורה כל כך חזקה, וזה שוב מעיד על ההנהגה חלשה והלא יציבה. 'הריקים והפוחזים' שולטים על כלל האוכלוסיה. היה ריקבון מסוים ביכולת השליטה על העם, ביכולת לשרש את הבריונות המזיקה הזו.
דבר נוסף שהגמרא מזכירה, שכאשר טיטוס הולך ומחריב את ההיכל, הוא נכנס למקדש, שורף אותו. חז"ל שואלים, והרי 'הזר הקרב יומת'?- מי שהיה נכנס היה מת. הגמרא במסכת יומא(ט.) אומרת שבזמן בית שני התחלפו מאות כהנים גדולים, כי כיוון שהכהונה הגדולה נקנתה בכסף, כל שנה הכהן הגדול (החדש) היה נכנס לקודש הקודשים והיה מת שם (ונמשח החוצה ע"י חוט שקשרו לרגלו טרם יכנס). אז איך טיטוס נכנס ולא מת? הגמרא אומרת 'בית חרוב החרבת'. פרחה ממנו שכינה. כשאין רוחניות, כשמציאות של שנאת חינם שוררת, כשהמציאות הרוחנית והחברתית פגומה, השראת השכינה עלתה לשמים, והשאירה לטיטוס לשרוף רק עצים ואבנים.
דבר נוסף שיש לנו לבאר בטרם נחבר את הדברים: אנחנו אומרים שהבית חרב על שנאת חינם. מה היא שנאת חינם? ומה היא שנאה שאינה של חינם? הבנה זו היא מחויבת מאד עבורנו שכן מוטל עלינו לתקן אותה, אם נבין את זאת אז בע"ה נזכה גם לתקן. אנחנו מתפללים 'ותחזינה עינינו בשובך לציון', ואם נתקן נוכל לראות 'בשוב ה' ציון'.
דוד המלך אומר בתהלים: 'הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי'. זהו משפט מאד חריף. נשמע כמו אדם מאוד שונא כועס וחם. 'תכלית שנאה שנאתים'- את מי בדיוק הוא שונא? הגמרא מסבירה שמדובר על חוטאים. בתקופת דוד – עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, עבירות חמורות, הנביאים מוכיחים אותם והם לא חוזרים בתשובה – מצווה לשנוא אותם. צריך לדייק ולומר שהמצווה לשנוא עוברי עבירה או מלשינים היא שנאה של המעשה. שנאה של ההתנהגות, ולא שנאה עצמית על האדם. את האדם אני אהיה מוכן לאהוב, ברגע שהוא ישנה את דרכו. אני שונא את ההתנהגות שלו, וממילא ההתנהגות שלי אליו היא ביחס עוין. אם הדברים ישתנו – אני אחזיר אותו לכלל, לכלל ישראל שאנו מצווים לאהוב, עם תשובתו השלימה אשוב ואוהב אותו. זו שנאה שאינה של חינם. שנאת חינם יכולה להתגלם בהרבה מאד אופנים, 'חינם'- פרושו ללא סיבה מוצדקת, לדוגמה: שנאה כלפי קבוצה-שנאה כלפי האדם רק בגלל שהוא שייך לאותה הקבוצה, או לחילופין שנאה שעל פניו היא 'בלתי מוסברת' - לכל אדם יש אנשים שהוא יותר אוהב ואוהב פחות. לכאורה 'בלי סיבה', 'סתם', "זו התחושה שלו ברב מוחלט של הפעמים" זו שנאה של חינם, שכן עד שנאמר שיש לשנוא אדם יש כמה וכמה תנאים מקדימים שאמורים להשיבו אל הדרך הישרה לבלתי שנוא אותו, וגם אם אינו שב, בשביל שנאמר שעלינו לשונאו צריך להיות ברור לנו שהוא סוטה מדרך הישר בדעת.
"השונא אדם מישראל עובר בל"ת שנאמר 'לא תשנא את אחיך בלבבך'.", כך אומר האורחות צדיקים, (אחד מספרי המוסר המפורסמים של עם ישראל). "והיא מידה הגורמת עוונות הרבה, כמו לשון הרע, כי השונא את חבירו מספר לעולם בשנאתו, וקובל עליו, ותמיד דורש רעה עליו, ושמח לאידו, וגורמת נזקו שיזיק לו כשיוכל להזיק לו, ונוקם ונוטר לו, ולא ירחם עליו אפילו הוא דחוק מאד. ומחמת השנאה יגנה את מעשיו הטובים, וישניאם בעיניו ובעיני אחרים, ומונע טוב מבעליו, ולא יודה לו על האמת, ואם חייב לו - הוא נוגשו."
שנאת חינם היא אחד העוונות החמורים ביותר, וגם עונשיה חמורים. איך אנחנו יודעים זאת? חז"ל אומרים שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, והחורבן נמשך עד ימינו- משום שהחטא לא תוקן. משמע שהקב"ה מחשיב את החטא הזה כדבר חמור מאוד. אמנם כשעם ישראל חזר מגלות בבל לא ברור שכולם תקנו את מעשיהם, אבל מגמת תיקון היתה. בגלות הזו יש מגמה הרבה יותר גבוהה, והרבה יותר רוחנית ומורכבת, וזה מה שמנבא לנו הנביא 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. להחזיר את המציאות של האחווה, שהיא התשתית לבנין הבית שלישי.
יש לנו לבאר ולהסביר יסוד חשוב. אם טיטוס מצליח להחריב את ההיכל ולהכנס אליו כי המציאות הרוחנית פרחה ממנו, אנחנו צריכים להבין מזה שכל 'מציאות גשמית' ללא 'הרוחניות' שבה היא כ'גוף ללא נשמה'. לעולם, כל רוחנית מתגלה בדבר גשמי. אם היו לבית שאנחנו נמצאים בו חלונות סגורים, האם יכולים היינו לדעת אם יש רוח בחוץ? כן, על ידי העצים שמתנוענעים, על ידי עלים ודברים שעפים ברוח. אבל אם תנשב רוח חזקה מאד בתוך חדר סטרילי ואטום ללא שום עצמים שיכולים לזוז, ואנו נעמוד בחוץ ונביט לתוך החדר לעולם לא נוכל לדעת על קיומה של רוח, גם אם היא תהיה חזקה מאוד, אין בידינו יכולת לקלוט את הרוח אלמלא הגשמיות הקיימת בעולם. הרוח, 'הרוחניות', מתבטאת בדברים גשמיים. באדם ישנה נשמה, והיא מתבטאת בפעולות הגוף, בתנועתו, במחשבתו ברגשותיו וכו'. כשהנשמה פורחת הגוף נשאר בלי יכולת לעשות כלום. כדי לראות בעין מציאות רוחנית צריך ביטוי בדבר גשמי. כך הוא עולם העשיה. את הרוחניות עצמה לא רואים, אלא את טביעת האצבע שלה שפועלת בתוך הגשם. (משל ששמעתי מהרב חיים גרוזמן)
היום האדם העצמתי בעולם הוא מנהיג ארה"ב. היום זהו דונלד טראמפ. בנאומים שלו אחרי העברת השגרירות היה אפשר לחשוב שהרצי"ה מדבר. איפה יהודים מדברים ככה? קומו, תבנו, הכל שלכם וכו'. אבל יש לנו להבין שהעברת השגרירות מבחינתנו היא לא תכלית, היא לא מקדמת את הרוחניות של עם ישראל. היא רק סימן, היא סמל, להראות את השאיפות שלו, של האנשים שסביבו. בכל אופן, לא מן הנמנע, שאיש כזה יקום מחר בבקר ידפוק על השלחן ויאמר לעם ישראל 'זה לא תפקיד שלי לבנות את המקדש, זה תפקיד שלכם'- קומו תבנו!- מה יאמר העולם? מה יהיה עם הערבים? מה יהיה עם המסגד?- אתם יודעים מה צריך לעשות , אתם יודעים מה ה' רוצה. כל השאר עלי..
שני הפסוקים האחרונים בתנ"ך הם הצהרת כורש, שאומר 'מי בכם מכל עמו – ויעל'. בין חורבן בית ראשון לקראת סוף 70 השנים שמנבא ירמיהו לגלות בבל לבין שיבת ציון ולבנין הבית שני, מגיע מלך בשם כורש, מלך בבל, ומכריז הכרזה דרמטית. ה' מעיר את רוחו, 'לב מלכים ושרים ביד ה'. כורש מעביר קול בכל מלכותו ומכריז 'כל ממלכות הארץ נתן לי ה' והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה מי בכם מכל עמו ה' אלוקיו עמו ויעל'. כורש הוא מלך העולם באותה התקופה, כמו אחשורוש שמולך על מאה עשרים ושבע מדינה, כך גם כורש שמולך קודם אחשורוש. אומר כורש: ה' נתן לי כח, אבל זה תפקיד שלכם. יש אישור, צריכם כסף? - יש כסף. אני המלך, אתם רק תבנו. ועזרא מתחיל לאסוף את האנשים מהגלות מעלה איתו 'עשרה יוחסים' ומתחילים לבנות את המקדש, עד שגויי הארץ כותבים כתב שטנה שעוצר את בניין הבית השני עד ימי דריוש, הוא בנו של אחשורוש ובנה של אסתר. [כל שנה אנו מסיימים לקרוא את מגילת אסתר והולכים איש לביתו לקיים 'משתה ושמחה' אך שוכחים את אסתר שתקועה בארמון לכל חייה, עם אחשוורוש...]. בנה של אסתר, דריוש, נותן את האישור להמשיך ולבנות את בנין הבית השני. בכל אופן, מי ששולט בעולם יכול לפעול, אבל הבנייה צריכה להיות על ידי עם ישראל. מנהיג הגויים נותן גב. הוא יכול לתת כסף. אבל עם ישראל צריך לבנות ולא לפחד.
אז נניח ונדמיין שכל עם ישראל לוקחים את מה שצריך, את הכסף והזהב, ובונים את הבית. יהיה בית מקדש. אבל גם אם יהיה בית עדין צריך נשמה צריך רוח, צריך להפיח נשמה חיה, שלצערנו היא עדין חסרה. צריך התעוררות לציון. כמו שהתחילו הציונים בגלות לעורר מהלך, ולאט לאט התקדמנו עד שהגענו לכאן, עליה ראשונה ועליה שניה, ואחרי השואה קום המדינה, ובמלחמת ששת הימים זכינו לכיבוש ירושלים וב"ה ליישב את ירושלים ע"י רוב יהודי- אנחנו צריכים להמשיך הלאה. דורות על גבי דורות, אלפי שנים יהודים רבים קמים בחצות לילה ובוכים- "עד אנא בכיה בציון ומספד בירושלים, אתה תקום תרחם ציון ותבנה חומות ירושלים" אנו ב"ה זוכים לראות זאת עין בעין לראות 'בשוב ה' שיבת ציון'. סבתא שלי ספרה שהיא זוכרת את סבא שלה קם בלילה ובוכה על ירושלים. התמונות היו על הקיר התמונה הכותל וקבר רחל "היינו כחולמים". אבל אני, שב"ה נולדתי כבר למציאות הזו, רגיל אליה, למרות שזו מציאות שלא היתה ברורה כלל לדורות הקודמים. ביקרתי באושוויץ, ואמרתי לעצמי, אם הייתי חוזר בזמן 75 שנים לאחור ופוגש שם איזה יהודי שמצליח לשרוד את התופת שהיתה שם, והייתי אומר לאותו יהודי, שיחזיק מעמד עוד קצת, עוד כמה שנים, הייתי אומר לו שעוד כמה שנים קצת אחרי שהמלחמה תיגמר- תקום מדינה של יהודים בארץ ישראל! תקום מדינה- מדינת ישראל, המדינה תהיה בארץ ישראל יהיה לה צבא חזק, תהיה כלכלה, כל היהודים שירצו יוכלו להגיע אליה ולגור בה, ללכת ברחובותיה ללא שום חטא ומורא גויים, זהו חלום שמאד מאד היה קשה להאמין לו תחת התופת הנאצית ו..אז ב"ה הגענו לארץ, באנו לירושלים, ונשאר לנו דובדבן שהוא חשוב, השראת שכינה ובניין המקדש, בית ה'. המרחק שלנו מהר ה' הוא שלש מאות מטר. זה לא מרחק של דורות, לא מרחק של קיבוץ גליות. הכל כבר כאן אצלנו ובידנו, יש לנו הכל זמין ומתחת לאף רק צריך לממש זאת..
אבל גם אם היום טראמפ יכריז שצריך לבנות את המקדש. אני שואל את עצמי, יש מקדש, יש כהנים, ואז מה? יצליחו לבחור כהן? האם הוא יהיה אשכנזי או ספרדי? הפינה הזו תסגר? החסידים והליטאים, החילונים יגידו שגם הם רוצים, כל קהילה תדרוש דרישות וכו'. איך תהיה עזרת הנשים? בכלל לא פשוט הדבר הזה. זה יכול להשמע מצחיק אבל השאלות הללו הן נוקבות מעידות על המציאות, אנחנו עומדים בשלשת השבועות, וצריך להבין את המציאות הזו, שכל דבר רוחני בעולם נקשר בדבר גשמי. האם ברור לנו שבניין המקדש הגשמי, שיהיה בעז"ה, וייבנה בעז"ה, צריך הוא להגיע על גבי תשתית רוחנית עליה יעמוד הבניין? אם ח"ו לא הסרנו את השנאה מהלב, הרוח שתהיה במקדש היא אותה רוח של זמן טיטוס. כיצד נביא להשראת השכינה בלי לשרש את שנאת החינם? כשאנחנו עוסקים בנושא הזה אנחנו מתקדמים.
הגמרא אומרת (בבא מציעא לב:), שיש מצווה לעזור לאדם לפרוק את החמור של חברו אם החמור קרס תחת המשוי. יש כאן מצוות חסד וגם מצווה לפרוק בגלל צער בעלי חיים כי החמור סובל. מצווה נוספת היא לעזור לחבר לטעון את החמור, אבל זה רק חסד, אין כאן צעב"ח. לפרוק חמור זה חשוב יותר (2 מצוות) מאשר לעזור לחבר לטעון. והגמרא אומרת, שאם אני רואה חבר שלי שהחמור שלו קורס, ובאותו זמן יש אדם שיש בינינו קצת שנאה, והוא רק צריך עזרה בטעינת החמור – "אוהב לפרוק ושונא לטעון – שונא עדיף". ומדוע?- מנמקת הגמרא שכן לכוף את יצרו עדיף! אם יש לך הזדמנות לעקור את השנאה מהלב (שלו או שלך) ע"י שתעזור לשונאך ע"י שתעשה גלוי של אהבה וחיבור, זה עדיף. הגמרא אומרת שלמרות שהבהמה תסבול, יש להעדיף את הסרת השנאה, ע"י עזרה הדדית השנאה תרד. הדגישה לנו הגמרא כמה חשוב לנצל כל הזדמנות לקלף את השנאה ולקדם את האהבה.
התקון ועקירת השנאה מתחיל דווקא בדברים הקטנים ולא בדברים גרנדיוזים וגדולים. החיבור והאהבה מתחילים בדברים הקטנים. באהבה לילדים, באהבה בין אחים, באהבה לשכנים, בין אדם לאדם. המציאות היומיומית שעוטפת אותנו תמיד, המעט שבמעט, זה הכי משמעותי.
החזון איש אומר, שאמנם בעלי עבירה מצווה לשנוא אותם, אבל במציאות שקיימת בימינו זה לא פשוט. לכאורה מחללי שבתות ואנשים שעוברים עבירות ביד רמה – מצוה לשנוא אותם, כי הם מבזים את ה', ואנחנו אוהבי ה' ושונאים את מבזיו. אבל אנשים שלא התחנכו על ברכי התורה והמצוות, לא גדלו על הערכים הללו, הם תינוקות שנשבו. אני רוצה להעיר שגם בתקופת התנ"ך המצב היה מורכב מאוד. בתקופת ירבעם ובתקופת בית שני מתוארת עבודה זרה, גילוי עריות, חילול שבת ושפיכות דמים, אלא שלא היה מושג של 'חילוני'. לא כולם שמרו את כל התורה. [הצבו"ר- היה מורכב, כמו היום מצ דיקים ב ינוניים ור שעים, הביטוי חילוני הוא ביטוי קשה. חילוני בארמית פירושו 'זר']. בכל אופן, מחללי השבת, ראוי היה לשנוא אותם, אבל ברור לנו שבמציאות של דורנו זה לא שייך, ואדרבה אנו צריכים להרעיף אהבה מסוימת, אהבה אמיתית בשביל לקרב, וגם בשביל האמת. הם לא התחנכו על זה, השבת והמצוות הם דברים מוזרים להם עלינו ליצור מציאות של קרבה. אני מסתובב בר"ג, פונה לאדם שמסתובב עם הכלב ואומר לו 'שבת שלום'. פעם ראשונה הוא לא מבין מה אתה רוצה ממנו, פעם שניה שאנחנו נפגשים הוא קולט ומשיב 'שבת שלום', ובפעם השלישית הוא מחזיר ועונה גם, ולעיתים גם מקדים לומר לי... הדברים הקטנים האלו, יכולים לשבור חומות גבוהות ולמוסס ניכור וקור, צריך להאמין שזה בידינו ובליבנו. "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" אנחנו מכינים את התשתית הרוחנית, ובע"ה ה' ישפיע עלינו שפע ממרום ברוחניות ובגשמיות.
אמנם, כמובן אנחנו בעד התשתית הגשמית, ובעד הבניה בפועל. אבל 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.' הפה שיזרוק מילה טובה, והלב שלאט לאט יתרכך, יוריד את המשקעים ויעורר את האהבה, ידון לכף זכות, הם אלו שבונים תשתית ואבן יסוד בגאולה השלימה.
וכאן אני רוצה לחזור לסיפור על קמצא ובר קמצא, ולומר שגם הצד של המנהיגות וההחלטיות דורשת תיקון, דורשת בסיס ויציבות ומתוך כך אמירה ברורה. עם כל מה שאמרנו שאנחנו נרעיף אהבה, ועם כל מה שההתייחסות למי שאינם שומרי תורה ומצוות היא כ'תינוקות שנשבו', ועם כל הצורך בהורדת המשקעים מהלב, וכפי שראינו שטעינת השונא עדיפה על פריקה לאוהב, כדי לכפות את השנאה שבלב. עם כל זאת, חשוב שנדע שמחובתנו לשמור את חומות הדת. זו חובתנו כאנשים מאמינים, שמאמינים בגאולה ובתורה ומצוות, אנשים ששואפים להיות עובדי ה', ורואים כל אות בתורה כקדושה אמיתית ונכונה, עלינו לעמוד איתן כנגד העולם המערבי. מציאות שהיום נתפסת כחדשנית וחכמה יותר, שאנחנו לא חלק ממנה. אנחנו נקרב, ונאהב, ונתאמץ להכיל את מה שצריך להכיל, את מה שנכון להכיל, אבל עם כל זה אנחנו נעמוד איתנים. אם יש עבודות רכבת בשבת, מתוך תפיסה שהשבת היא דבר ישן שלא שייך היום – אנחנו נשמור על חומות הדת לשמור על קדושת השבת וגם אם המחיר יהיה שעות של פקקים- על השבת שומרים! השבת היא קדושה לכולנו. היא ערך, ולא שיקול כספי ולא שיקול של זמן או נוחות. וגם אם יש לנו אחים יקרים שטרם הבינו והפנימו זאת.. שום שיקול שאינו הלכתי לא יעמוד בפני השבת. אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. יש לנו ערך של שבת, על השבת שמרו אבותינו ואנו נמשיך לשמור עליה. גם אם יש מי שלא מאמין ולא מכיר בערך הזה, עדין, אנחנו נדרשים להעמיד את הערך הזה עד כמה שאנו יכולים. הרבה ערכים 'נאורים' של העולם המערבי, 'חיה ותן לחיות', 'גאוה', תא משפחתי שלא בהכרח תואם את סדרי בראשית, ועוד, אלו אמנם נושאים עדינים, אבל גם בהם אל לחשות אלא לומר בעדינות ובדרך ארץ מחד אך בצורה נחרצת מאידך, שגם אם כלפי הפרט כל אדם הוא אהוב ומקובל כפי שהוא, אך כאמירה וכציבור – לא נוכל להסכים עם תפיסת הערכים האלו כגאווה של 'נאורות', התורה רואה ב'ערכים' הללו פסול חמור. התורה ציוותה שלא לעשות כך, אלה מעשי ארץ מצרים וארץ כנען שהתורה תיעבה. ולכן צריך לעשות הפרדה ברורה, בין עקירת השנאה והתאמצות לקרוב לבבות באהבה לבין עמידה ברורה על ערכנו ערכי התורה והמצוות. אבל נשתדל לקבל ולהכיל כל אדם ברמה הפרטית, כפי שהתחנך וכפי שגדל, ואף יתכן שעולם התורה והמצוות בעיניו הוא חשוך ורחוק, נקבל אותו ונאהב אותו. ברמה הציבורית מחובתנו וזכותנו להתנגד ולהרים את הערכים שלנו- ערכי התורה והמצוות, ואף לומר שישנם ערכים המשגשגים כיום בעולם אך הם פסולים ולוקחים אותנו למקום שלילי.
אותה מנהיגות שראינו שלא היתה מספיק נחרצת בזמן החורבן – חובתנו לתקן אותה. ר' זכריה בן אבקולס לא ידע להכריע, ואנחנו אומרים: מה שיאמרו – יאמרו, אבל לנו יש אמת ברורה, קבלה של האחר והשונה בד בבד עם קבלת עול מלכות שמים, זהו רצון ה' בצורה השלימה. אמירה ששואפת להביא להשראת שכינה, יחד עם האמירה הפרטית של הרעפת אהבה לכל אחד, והכלה של המקום שבו הוא נמצא. אם שני החיבורים הללו של האהבה מצד אחד, אהבה מתוך הכלה, אהבה אמיתית, יחד עם עמידה על הערכים והעקרונות, הצירוף הזה, אנחנו מאמינים ומייחלים שהוא מה שיקרב אותנו לגאולה השלימה ולביאת משיח צדקנו, ולבניין בית שיש בו השראת שכינה שנהיה ראויים לה! במהרה בימינו. אכי"ר. 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il