בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ואתחנן
לחץ להקדשת שיעור זה

"ונשמרתם מאד לנפשותיכם"

undefined

הרב דניאל קירש

אב תשע"ח
4 דק' קריאה
הצעת עבודה מסוכנת
אריה היה באמצע יום עבודה שגרתי במחלקתו בשב"כ כאשר נקרא בפתאומיות למשרדו של מנהל המחלקה. במהלך 15 שנות עבודתו במקום, לא זכור לו שאי פעם המנהל קרא לו בדחיפות שכזו. ככל שהפך בעניין יותר, הבין שהקריאה כנראה מבשרת על סיום עבודתו לאלתר.
בדקות המועטות שעברו מאז קיבל את הקריאה ועד שהגיע למשרד שנמצא כמה קומות מעליו מחשבות רבות עברו במוחו. ככל שחשב יותר, פחד גדול יותר נפל עליו. "מה חטאתי ומה פשעתי?" חשב אריה לעצמו.
וכך, כשליבו מפרפר ורגליו רועדות וכמעט שאינן נושאות אותו, נקש קלות על דלת משרדו של המנהל. "יבוא!" נשמע הקול מבפנים.
אריה נכנס. המנהל חייך אליו והציע לו לשבת. אריה צנח על הכסא בשארית כוחותיו. הוא השתדל לשוות לגופו ולפניו ארשת פנים שלווה, אך לא היה בטוח בכך שהדבר עלה בידיו.
"ובכן" שאל המנהל "מה שלומך?" אריה ענה בסדר רפוי ונתן למנהל להמשיך את דבריו. "ובכן, מה דעתך שמחר אתה בהונג קונג?" "מהההה?"החל אריה לגמגמם בחוסר הבנה מוחלט. "תראה, אני צופה בעבודתך כבר שנים רבות ואני מרוצה מאד מעבודתך. בהפתעה גמורה נתבקשתי לדאוג באופן מיידי לשומר ראש חדש לראש ממשלת ישראל. בעוד כמה שעות צפוי ראש הממשלה לצאת לפגישה חשובה בהונג קונג. אל דאגה, הסוכנים שלנו כבר פרוסים ומכינים את השטח. אתה יודע היטב מה תפקידך. אתה אחראי לשלומו האישי של ראש ממשלת ישראל. אתה אחראי להיות עם עיניים פקוחות, אך יתרה מזאת- במידה וחלילה תתרחש התנקשות עליך לקפוץ לפני ראש הממשלה ולחטוף את הכדורים במקומו."
אריה לא ידע כיצד להגיב. אט, אט החלו דפיקות ליבו להתייצב, והרגיש את שריריו נרגעים. גם אחיזתו בכסא נרגעה ורק כעת שם לב לכורסא הנוחה בה ישב.
"נו, מה דעתך?" שאל המנהל בחוסר סבלנות. אריה ידע שזהו קידום משמעותי. כל אחד במחלקתו משווע להגיע לתפקיד שכזה. "בוודאי שברצוני לקחת את התפקיד" ענה אריה, "אך קודם לכן עלי להיוועץ במורי ורבי ומיד אחזיר לך תשובה"
המנהל, שהיה רגיל לשאלות הרב המוזרות של אריה דחק בו שיצא כעת לרבו, וכך עשה.
אריה רצה מאד לקחת את התפקיד הנכסף, אולם בעיה אחת הטרידה אותו: האם יש בהגדרת התפקיד משום התאבדות? הרי אם חלילה יירו בראש הממשלה עליו לקפוץ ולחטוף את הכדור?
מה דעתכם?
תשובה:
הגאון הרב אשר וייס שליט"א:
השאלה כאן היא האם מותר לאדם למסור את עצמו למוות על מנת להציל את חבירו.
התשובה לשאלה זאת היא שלא. למדנו במסכת בבא מציעא שנחלקו רבי עקיבא ובן פתורא מה יעשה אדם שהולך עם חבירו במדבר ויש לו כד אחד של מים. בן פתורא סבור שנותן חצי לחבירו ויקוו שניהם להינצל. ולדעת רבי עקיבא בעל כד המים ישתה משום שנאמר בפסוק "וחי אחיך עמך", - "חייך קודמין לחיי חבירך". והלכה כרבי עקיבא.
בספר ראשון לציון לבעל אור החיים הקדוש כתוב שגם רבי עקיבא מודה שאם רוצה בעל כד המים למסור את הכד לחבירו, מותר לו. לדעתו רבי עקיבא סובר שהוא לא חייב להתחלק במים עם חבירו אך אם רוצה רשאי.
על כל פנים אין הלכה כראשון לציון, ואסור לאדם לסכן את עצמו מאד על מנת להציל את חיי חבירו.
אולם, במקרה שלנו להלכה מותר לאריה להיות שומר ראש. מדוע? מכיוון שנראה שזו אחת המשרות הבטוחות ביותר שיש...
הכיצד נאמר שזו משרה בטוחה? לראיה- ארבעה נשיאי ארצות הברית נורו למוות, ושומרי הראש יצאו בלי פגע. בנוסף, היה נשיא שהיה נסיון להורגו ושומר הראש שלו לא נפגע, גם באפיפיור ירו ושומר ראשו לא נפגע. כמו כן, גם בראש ממשלת ישראל ירו כאשר היה מוקף בשומרי ראש ושום דבר לא קרה להם.
בעולם המודרני ההתנקשות היא מהירה ביותר, והאירוע יכול להסתיים תוך שניות, לכן מקצוע זה של שומר ראש אינו מסוכן ומותר לאריה לקחת על עצמו את הקידום.
*****
הבאתי כאן שאלה מהגאון הרב שריה דבליצקי זצ"ל שנפטר בשבוע שעבר. לקוח מתוך ספרו הנפלא "זה השולחן". בספרו הוא מביא את השאלה על מנת שידונו בה ולכן אינו מביא את תשובתו לשאלה. מכל מקום הבאתי את תשובותיהם של הרבנים הגאונים הרב ליאור והרב אריאל שליט"א:
הפיצוי על קופסת השימורים
שירי הייתה בעיצומה של הכנת ארוחה למשפחתה כשגילתה שנגמרו לה המלפפונים החמוצים. היא ידעה שהסלט המיוחד יהיה חסר ללא מלפפונים אלו. בזריזות נקשה על דלת השכנים וביקשה לשאול קופסת מלפפונים חמוצים. הללו הביאו לה קופסא כזו בשמחה ושירי היתה מאושרת שתוכל לסיים את הסלט כפי שתכננה.
בהגיעה למטבח, פתחה בזריזות את הקופסא אך מה רבה היתה תדהמתה! בתוך הקופסא לא היו מלפפונים חמוצים אלא חצילים כבושים!
לצערה וויתרה על המלפפפונים החמוצים, אולם, לאחר הארוחה פנתה מיד לשרות הלקוחות והודיעה על התקלה המוזרה.
לאחר כמה ימים התקבלה בתיבת המייל שלה ההודעה הבאה:
גברת יקרה, אנו מלאי צער על התקלה בקופסת השימורים שבידך. אנו עושים כל מאמצים שתקלות כאלו לא יקרו. אולם, לעיתים רחוקות מתרחשות תקלות ואנו מעוניינים לפצות אותך. לשם כך שלחי לנו כתובת מגורים מדויקת ושליח יגיע לביתך עם הפיצוי המתבקש."
לאחר כמה ימים נשמע צלצול הפעמון ובדלת עמד שליח עם ארגז גדול. על הארגז היה רשום "פיצוי למשפחת שירי כהן על התקלה בקופסת החמוצים". בתוך הארגז היו 12 קופסאות שימורים של זיתים ומלפפונים חמוצים.
כבר באותו הערב הזדרזה לבית שכנתה ובידה קופסת החמוצים.
"תודה רבה! בזכותכם קיבלנו ארגז שלם של חמוצים וזיתים!" אמרה שירי.
"מה זאת אומרת?" שאלה תמר, השכנה.
"תראי" ענתה שירי "בשבוע שעבר נתתם לי קופסת חמוצים. אולם כשפתחתי אותה גיליתי בפנים חצילים כבושים!"
"מה???" קראה תמר בפליאה.
"אכן" ענתה שירי. "כך גם אני הגבתי. אולם, יצרתי קשר מיידית עם שירות הלקוחות והיום קיבלנו ארגז עם קופסאות זיתים וחמוצים".
"כל הכבוד לחברה!" אמרה תמר. "אך נדמה לי שיש לך כאן טעות קטנה- אני קניתי את הקופסא בסופר. לפיכך, אני חושבת שהפיצוי מגיע לנו ולא לכם!" ובכך סיימה את דבריה.
שירי חיפשה מה לומר, אך לא ידעה כיצד להשיב. לאחר כמה שניות של גמגומים הצליחה לומר: "תראי, תמר יקרה, אני מאד אוהבת אותך ומעריכה אותך אך בכל זאת אני חושבת שמכיוון שהקופסא התגלגלה לידי, ואני פניתי לחברת החמוצים הצדק איתי והקופסאות שייכות לי"
מי צודקת?

תשובה:

הגאון הרב דב ליאור שליט"א:
הן צריכות להתחלק חצי חצי במה שקיבלו מהחברה.
הסיבה לכך היא שהפיצוי התקבל כתוצאה של הרכוש של תמר, יחד עם ההשקעה של שירי שטרחה ושלחה לחברה.
כעין דבריו אבל בסגנון אחר השיב הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א:

נראה שהנתינה של תמר לשירי היתה בעצם נתינה בטעות, מכיוון שדעתה הייתה לתת קופסה תקינה ומה שניתן היה מוצר לא ראוי, ושירי היתה צריכה להחזיר לתמר את המוצר. מצד שני מכיוון ששירי היא זאת שבפועל גילתה את התקלה ושלחה את זה לחברה, גם לה יש יד בפיצוי ולכן יש להציע שיתחלקו חצי חצי.
לסיכום - יתחלקו חצי חצי בארגז שקיבלו בפיצוי.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il