בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תצא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת פרשת כי תצא תשע"ח

כוחנו הגדול – השפעת מעשי האדם

דיברה תורה כנגד יצר הרע • יפת תואר – ניצוץ קדושה • שר לכל אומה • נקיון וטהרה - בסיס למסילת ישרים • כוח של הרהור • שמירה מ'דיבור רע' בתקופת הבחירות • לשון הרע לשם שמים • דיבור, מחשבה ומעשה חיוביים – פועלים • הכנה לראש השנה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ד אלול תשע"ח
12 דק' קריאה 40 דק' צפיה
דיברה תורה כנגד יצר הרע
נאמר בפרשה: 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה'. חכמים אומרים לנו (קידושין כא:, מובא ברש"י על הפסוק), שבפרשה זו של אשת יפת תואר,'דיברה התורה כנגד יצר הרע'. מלחמה היא יציאה מן הסדר. הכוחות והיצרים מתגברים, והתורה כביכול מוותרת. אבל קשה, כי אנו יודעים שהָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, הירא מעבירות שבידו, לא יוצא למלחמה (מדנה סוטה, ה, ח), יוצאים למלחמה רק בני ישיבות, אברכים חשובים שהם צדיקים, שלא נכשלים אפילו בעבירה קלה! אפילו מי ששח בין תפילין של יד לתפילין של ראש (שם בגמרא, מד:), כבר נחשב מהאנשים היראים ורכי הלבב, ו'יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ'. וכי על צדיקים כאלו נאמר שדיברה תורה כנגד יצר הרע?
יתר על כן: אמרו חכמינו (סנהדרין עה, א), שאם אדם מתאווה לאישה שהיא לא אשתו, והוא ממש נהיה חולה, ואם הוא יראה אותה זה ישפיע עליו לטובה, ולמרות שהוא ממש בסכנה - אין שום היתר לכך שהיא תעבור מולו. אפילו שהוא בסכנת נפשות, והוא מתאווה לה מאוד מאוד, אסור לאדם להציל את עצמו בעבירה. אז למה פה התורה התירה?!

הגלות – העלאת ניצוצות
באו חכמי הסוד ואמרו לנו שיש כאן רעיון מאוד עמוק. נקדים שלכל גזירת הגלות, שעם ישראל מפוזר בין העמים, יש תפקיד מאוד חשוב. ה'אור החיים' אומר כמה פעמים רעיון ששייך לתורת הסוד, שכאשר האדם הראשון חטא, החטא שלו גרם להתפוצצות של קודש, וניצוצות של קדושה התפזרו בארבע כנפות הארץ. התיקון לזה עד ימות המשיח הוא לקבץ את כל ניצוצות הקדושה המפוזרים בעולם ולהחזיר אותם לקדושה. זו גם הסיבה שבגללה ישראל גלו. אמנם, התורה בעצמה אמרה לנו, כפי שהיום אמרנו בקריאת שמע (יא, יג-כא), ש'אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי' – יהיה לכם טוב ותהיו בארץ ישראל, ואם לא – 'וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה', ואכן זה דבר אמיתי וזה פשט הדברים. אבל בנוסף לזה, צריך לדעת, שיש תפקיד גדול מאוד לכל אדם שנמצא בכל מקום ומקום. ישראל עם קדושים, והקדושה מקבצת את ניצוצות הקודש אליה, וכך נהיה תהליך של תיקון.
כך היה במצרים. ישראל גלו למצרים בגלות הראשונה, כשעם ישראל היה רק משפחת בני יעקב, והם עשו שם תיקון גדול. על פי זה מסבירים חכמי הסוד את האיסור להיכנס למצרים. ' לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם' (שמות יד, יג). למה לא לחזור - הם מסבירים שהתיקון שם היה שלם.
עם ישראל אספו את כל ניצוצי הקדושה שהיו במצרים, עשו אותה 'כמצולה שאין בה דגים' (ברכות ט:). במצולה, בעומק הים, הדגים לא יכולים להימצא. כך הם עשו את מצרים ריקה. הפשט הוא, שעשו אותה ריקה מכל הכסף והזהב, 'וינצלו את מצרים'. אבל הדברים הרבה יותר עמוקים. הם הוציאו מתוכה את כל ניצוצות הקודש, כמצולה, ו'כמצודה שאין בה דגן'. כמצודה של עופות, ששמים בה דגן כדי שהעופות ימשכו אליה, אבל כשאין שם דגן – היא לא מועילה, וזה התיקון. אחר כך, היו גלויות למקומות אחרים - לבבל, למדי, לפרס ולרומי - הכול עבור התפקיד הזה, לקבץ את הניצוצות.

יפת תואר – ניצוץ קדושה
עכשיו נחזור לפרשה שלנו: 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר'. מה פירוש וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ? המשמעות היא שהיה אצלו שבוי, ואתה שובה את השבוי בחזרה - ושבית שביו. היו אצלו ניצוצות של קודש. הצדיקים הולכים למלחמה, ואחד מהם רואה אישה, והיא מוצאת חן בעיניו - סימן שיש בה איזו שייכות לישראל. לכן היא מושכת אותך, כי אתה הרי צדיק, ומוכרח להיות שאיזה תוכן רוחני קיים בתוכה לפני ולפנים, ביפת התואר הזו. יש בה איזה יופי פנימי, לא חיצוני ומגושם, ולכן חָשַׁקְתָּ בָהּ - וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. תחזיר את השבי שהם שבו מאיתנו, את ניצוצות הקודש.
אמנם הנשמה הקדושה הזאת הייתה שבויה, היא הושפעה מהסביבה שלה, וצריכים לנקות אותה מכל הצדדים השליליים שדבקו בה. לכן יש ציווי - וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ – את כל השקפות העולם שהיו בראשה, את ההשפעות מהסביבה שלה היא צריכה לסלק, לגלח את הכול. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ – המידות, והמעשים שהיא התרגלה לעשות. ' וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים', לנקות מכל הצדדים.
זאת אומרת שיש כאן רעיון פנימי. אנשים שואלים: 'מה זה?! ככה נוהגים במלחמה, שאחד מוצא אישה ואתה לוקח אותה?!' -יש בזה עומק. רק על צדיקים מדובר כאן, שברור שנמשכו לקדושה שבנשמה. גם בכל אדם יש כוחות פנימיים וחיוביים מאוד. אבל הם שבויים בכל מיני הרגלים, ועטופים בכל מיני קליפות. ה'מִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ' היא גם דבר פנימי. כל אדם צריך להוציא את היכולות הפנימיות שלו, החיוביות, הכמוסות, שלא יוצאות מן הכוח אל הפועל, צריך לגאול אותן, להוציא אותן משביין, שיתגלו ויהיו בפועל.

אחדות הצבא
נתבונן בלשון הפסוק: 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ'. 'כי תצא' - לשון יחיד. 'על אויביך' - לשון רבים אויבים. 'ונתנו' – זה כבר משונה, למה לא כתוב 'ונתנם ה' אלקיך בידך', הרי אמרנו שיש אויבים רבים, ההסבר הוא, שעם ישראל מתואר בלשון יחיד. לא 'כי תצאו למלחמה על אויבכם', אלא 'כי תצא למלחמה'. כעם אחד אתה נלחם, כולם מאוחדים כאיש אחד בלב אחד, והעם האחד יוצא למלחמה על האויבים הרבים. אם יש אחדות, האויבים כאילו בטלים, מידה כנגד מידה. אתה מאוחד – גם הם מתבטלים כאילו הם לא רבים כאילו הם אחד. 'ונתנו ה' אלקיך בידך, ושבית שביו'.

שר לכל אומה
יש פשט נוסף, שמלוקט מדרשות המקובלים. אנחנו יודעים שבקריעת ים סוף נאמר (שמות יד, י) 'וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם', לשון יחיד. וחז"ל אומרים לנו - 'שר של מצרים' (רש"י שם, עפ"י תנחומא). כך גם בני ישראל רואים בהמשך 'אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם'. 'מת', ולא מתים. השר, הכוח הרוחני, הוא שנוסע אחריהם, הוא שמת ובטל, בעצם בידו הכול. אז גם כאן- ' וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ', לשון יחיד, רומז לשר האומה.
המאבקים שבין ישראל לאומות העולם הם תמיד מאבקים רוחניים. ' כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ' (תהלים פג, ג). אויבי ישראל הם אויבי ה'. הם רוצים לפגוע כביכול בריבונו של עולם, ולכן הם מתנפלים על ישראל. ולכל אומה ואומה הקב"ה מינה שר. אם מנצחים את הצד הרוחני - ממילא הכול מוכרע. צריך לדעת בכל מאבק למצוא את הנקודה הרוחנית שלו.

נקיון וטהרה
בהמשך הפרשה – שוב דיני מלחמה:
כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ - וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה, וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה.
ומצווה נוספת:
וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ, וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ... וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ.
יש כאן שני מצבים שונים. המקרה הראשון עוסק בדבר רע, כי יהיה איש אשר לא יהיה טהור. זה שייך לטהרה. הדין השני הוא עניין של נקיות. צריך לקבוע מקום מחוץ למחנה, וגם שם צריך לכסות, לשמור על נקיות המחנה. והסיום: 'כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ'. המחנה צריך להיות נקי. הנקיות היא מצוות עשה דאורייתא.
אני רוצה להביא לכם את לשונו של ספר החינוך (תקסו):
משרשי המצווה: כעניין שכתוב בפרשה: 'כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש. כלומר, שנפשותם של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה שכולם נקיי נפש.
במחנה ישראל כולם צדיקים, כמו שאמרנו, כי כל הירא מעבירות שבידו כבר הלך ושב אל ביתו. אם כך, דווקא במחנה הצבאי, הקדושה מופיעה יותר מאשר במחנה הרגיל - בעיר. בעיר יש גם צדיקים וגם אחרים, אבל במחנה נשארו רק הצדיקים.
ונשארו הטובים אשר רוח אלקים שוכן בתוכם וראוי להם לעמוד בנקיות. כאשר ידוע ומפורסם שהנקיות מידה מן המידות הטובות המביאה לידי רוח הקודש, כדדרש ר' פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה. וגם, יש בזה שבח לאומה. כי יבואו אליהם מלאכי גויים, ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף.
זה שבח וקידוש השם שרואים שישראל נקיים. רואים מהפרשה הזו שלטומאה הרוחנית והלכלוך הגשמי יש קשר. הפרשה מחברת את שני הדברים, ומסיימת בלשון: 'כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ... וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ'. מכאן למדו את חשיבות הגוף הנקי. לפני התפילה, בלימוד התורה - גוף נקי, כי באדם שורה שכינה. על אחת כמה וכמה בן תורה. המצווה עצמה מאוד ספציפית, במחנה צריך יתד ומקום מחוץ למחנה, אבל היא מלמדת אותנו עיקרון של נקיות.
תלמידים שעכשיו בצבא היו השבוע בשטח, לא בתוך המחנה, ואחד מהם שאל אותי איך מקיימים שם את המצווה הזו. הוא אומר שאין היום יתדות. בשנים הראשונות של המדינה, הייתה בפק"ל של כל חייל וחייל את-חפירה, שנועדה לחפירת שוחה בעת הצורך, אבל זו הייתה גם 'יד', והיה אפשר להשתמש בה גם לנקיות, לקיים את מצוות התורה.

נקיות – בסיס למסילת ישרים
החינוך מזכיר כאן את דברי ר' פנחס בן יאיר, בגמרא במסכת עבודה זרה:
תנו רבנן: ' וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע' - שלא יהיה אדם מהרהר ביום, ובא לידי טומאה בלילה. מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי ענווה, ענווה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לתחיית המתים.
התפלאתי, מה הכוונה 'מכאן' אמר ר' פנחס בן יאיר - בגמרא במסכת כתובות נלמד מהפסוק 'וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע' אזהרה למוציא שם רע. כתוב 'ונשמרת מכל דבר רע', ודרשו - מכל דיבור רע. דעה שניה שם אומרת שיש למוציא שם רע מקור אחר – 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ' (ויקרא יט, טז), ומהפסוק 'ונשמרת מכל דבר רע' לומדים כר' פנחס בן יאיר. ההסבר הוא שהמהלך של ההתקדמות הרוחנית שר' פנחס בן יאיר מדבר עליו, כמו כל מסילת הישרים, מתחילה מהנקיות, כפי שבעל החינוך אומר כאן. ויש בזה שני חלקים. הנקיות בפועל, וגם מה שאמרו חכמים - 'שלא יהרהר אדם ביום'.

נקיון המחשבה – כוח של הרהור
אנחנו יודעים להשתדל לא לעשות מעשים שאינם טובים. אבל יש עבודה נוספת, המחשבות, ולא רק הרהורים רעים של תאוות, אלא גם הרהורים רעים על אנשים אחרים - ביקורת, כעסים וכדומה, הם דבר שעליו צריכים לעבוד בפני עצמו. לתקן את הלב, שהלב יהיה נקי מהרהורים לא טובים. ולהפך - מלא בהרהורים טובים, הרהורים של תשובה, הרהורים של תורה, הרהורים של אמונה, הרהורים לעשות מעשים טובים... זו עבודה מיוחדת, שאדם צריך ללמוד. להתבונן האם הוא נקי גם ממחשבות לא טובות ומהרהורים.
הרהורים זו אפילו לא מחשבה. זו ממש ההתחלה. קופץ לאדם משהו לראש. אבל זו ההתחלה. הרהורי תשובה מביאים לידי תשובה. השורש של כל מהלך התשובה מתחיל מהרהור, וההרהור הזה עושה מהפכה. כמו שאמרו לנו חכמינו זכרונם לברכה, בגמרא במסכת קידושין בפרק שני, שאם אדם אמר לאשה 'הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק', והוא רשע ידוע ומפורסם – מקודשת מספק, וצריכה ממנו גט, שמא הרהר תשובה בלבו. ויש לשאול: ואם הוא הרהר, האם ההרהור עשה שינוי באישיות שלו - כנראה שכן. הרי אם הוא אדם רשע, למה הוא הרהר, אולי הוא רוצה את האישה הזו, והוא מוכן לחזור בתשובה בגללה. אבל האם יש לזה כיסוי, שבאמת אחר כך הוא ישתנה... הסיכויים לא כל כך בטוחים, אבל על כל פנים, באים חז"ל ומלמדים אותנו את הכוח של ההרהור.
ברגע שאדם רוצה להיות בעל תשובה, ואומר לעצמו - 'אני רוצה להיות צדיק, די! לא רוצה להיות רשע'. אפילו אם זה לא לשם שמיים – זה פועל. אמנם זה לא מספיק, והוא צריך להתאמץ מאוד, להתרגל לא לעשות את הדברים הרעים, ולעשות דברים טובים. ועדיין, הכוח של ההרהור הוא מאוד משמעותי. גם אם אחר כך הוא לא יצליח להיות צדיק כמו שהוא רצה, ויש לו עוד הרבה נפילות, אבל הוא רוצה להיות צדיק. הרב מדבר על זה הרבה באורות התשובה. כל אדם שרוצה לחזור בתשובה יש לו מניעות רבות. הוא יודע שזה תהליך מאוד מאוד ארוך, והוא מרגיש שהוא לא יוכל ביום אחד להשתנות. האם הרצון הזה הוא בעל ערך - לכאורה, רק כשהוא יממש אותו. אבל הרב אומר שהרצון הזה הוא גדול ועצום, שלא יעזוב את הרצון הזה, אף על פי שאחר כך יש לו נפילות רבות, כי הרצון פועל פעולות עצומות.
האדם צריך להחזיק בכוח הרצון ולהאמין שבסופו של דבר הוא יתגבר וינצח. לא מסתכלים רק על הסוף, כי גם עצם העובדה שהוא רוצה, יש בזה כוח עצום, והיא התחלת התיקון. אם 'נִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע', מכאן מתחילה המסילה. מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות וכו'.

שמירה מ'דיבור רע' בתקופת הבחירות
כפי שראינו, 'דָּבָר רָע' זה גם דיבור, לשון הרע. עוד מעט יש בחירות. וכשיש בחירות, רבים מתכבדים בקלון חבריהם. אומרים: 'פלוני הוא לא טוב, מפני שהוא ככה וככה. תבחרו בי'. גם כאן בישוב יש בחירות, ותמיד יש בעלי לשון הרע שמדברים דברים רעים ופוגעניים מאוד. גם לשמוע לשון הרע בלי להאמין לו זה מזיק. צריך להיזהר מאד. יש כאלה 'צדיקים', ששומעים משהו רע ממישהו, וכיוון שהם צדיקים - הם מאמינים. לא רוצים לחשוד שהדובר לא אומר אמת. כבר כמה פעמים קרה בישוב, שלקראת הבחירות אנחנו פוגשים את התופעה הזו, שאנשים תמימים חושבים ש'אם פלוני אומר, לא יכול להיות שהוא לא אומר נכון. הרי הוא אדם תורני, שומר מצוות, איך יכול להיות שהוא לא אומר נכון?'
למה אותם אנשים לא חושבים – 'איך יכול להיות שמי שמדברים עליו את הלשון הרע הזה הוא באמת לא בסדר?'. צריך להיות לאדם כלל – אם הוא שומע משהו על פלוני, כל עוד שהוא לא שמע את הצד השני - אסור לו לחוות דעה. 'שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם'. (דברים א, טז) אסור לשופט ששומע דעות שונות לשמוע דעה אחת ואחר כך דעה שניה. הוא צריך ששני בעלי הדין יבואו לפניו ושניהם ידברו אחד בפני השני. רק כשהוא שומע את שני הצדדים הוא יכול לקבוע עמדה. אם אחד הצדדים הקדים את השני ודיבר עם השופט - זה מקלקל את היכולת שלו להיות אובייקטיבי. הוא מתחיל את הדיון עם נטייה לצד אחד. הוא כבר לא יכול לשפוט. אמנם אנחנו לא שופטים, אבל כל אחד צריך מאוד מאוד להיזהר לא לשמוע ולא לקבל לשון הרע.
הנושא הזה מופיע בהמשך הפרשה, בפרשת מרים. מרים היא צדקת. בשביל מה התורה אומרת לכל הדורות, לזכור את מה שקרה לה, הרי היא אהבה את משה רבינו אהבת נפש. כשמשה רבינו היה בתיבה, חז"ל אומרים לנו (סוטה יג.) שהיא עמדה וצפתה לראות מה יהיה לו. והיא היתה נביאה, למה לבייש אותה לכל הדורות - 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם'?

לשון הרע לשם שמים
יש מכאן לימוד חשוב, ומרים אולי שמחה שממנה ילמדו. מדובר באישה צדיקה שמדברת לשם שמיים. זה דומה למקרה שראית חבר שהתחיל קצת להיות 'לייט', להתרחק, לזלזל בכמה דברים. ואתה מדבר עם חבר אחר: 'תראה מה קרה לו' כי כואב לך, לא מתוך רצון לספר עליו לשון הרע, ואתם מדברים לשם שמיים. כך מרים דיברה עם אהרון: 'למה הוא עזב את אשתו, רחמנות עליה, הוא פרש ממנה, והיא נשארה בודדה ומסכנה, והיא גם גיורת, וצריך לקרב אותה'. הם מדברים לשם שמיים - וזה לא בסדר. יש לך שאלה על משה, אל תדברי עם אהרן, תדברי עם משה, תשאלי אותו למה הוא נוהג כך, תוכיחי אותו, למה לדבר עם אהרון. אם היה ברור, שאין אפשרות לתקן את משה רבנו בלי ההתייעצות הזו - אז זה מעשה של תיקון. אבל אם זה לא מביא לידי תיקון - זה אסור.
זו מצוות עשה דאורייתא לפי דעת הרמב"ן, לזכור את אשר עשה ה' למרים. אם לא הכרחי, לא לדבר דברים לא טובים אחד על השני, אפילו לשם שמים. זו ההדרכה שצריכים לקבל וכך לנהוג. והדרך לשם מתחילה בזה שאדם שואף תמיד לראות טוב אצל השני, ואז ממילא, הוא גם לא מדבר דברים רעים. אם הוא מוצא משהו מקולקל בפלוני, שבאמת צריך תיקון, וזה מעסיק אותו - יש מצוות 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' (ויקרא יט, יז), תדבר איתו באופן הנכון, 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' - לא תפגע בו, אלא תמצא את הדרך איך לעורר אותו לתקן.
וכמו שאמרתי, הכל מתחיל מהמחשבות. לחשוב מחשבות טובות על אנשים. לא צריך כל דבר רע לפרש לטובה, אבל צריך שיהיה ברור במאה אחוז, שזה דבר שלילי. ואז, גם אם אתה רוצה לתקן, לא בדרך של דיבורים אסורים של לשון הרע.
ואם אדם יודע לשמור על מחשבתו ועל פיו - זה יותר גדול מאשר להקפיד על המעשים. כוח הדיבור יותר חזק מכוח המעשה, ובאופן עמוק ופנימי, כוח המחשבה יותר חזק מכוח הדיבור.
דיבור ומחשבה ומעשה חיוביים - פועלים
ומכאן לכיוון החיובי. אנחנו יודעים שמידה טובה גדולה ממידת פורענות פי חמש מאות ויותר. אז אפשר ללמוד מכאן, שאם אדם מהרהר הרהורים טובים על אנשים - זה פועל לטובה פי חמש מאות מאשר לשון הרע מזיק. אם אתה מפרגן לבן אדם, מוצא את הדברים הטובים שבו, ומדבר על זה – המחשבות והדיבורים פועלים לטובה. אם אדם חושב מחשבות של מצווה, אם יש לו הרהורים שהם מצווה - ההרהורים האלו הם בעלי ערך. הם חשובים מאוד, וצריך לשמר אותם. אנחנו ברוך ה' יושבים בישיבה, כל היום עוסקים בדברי תורה, ומדברים כל הזמן תורה. אי אפשר לתאר איזו עוצמה רוחנית מתגדלת כתוצאה מזה שאדם עוסק בתורה כל היום. אנחנו לא רואים את זה, נראה לנו שלא כל כך התקדמנו, אבל זה לא כך. התורה היא תורה אלקית, ולימוד התורה הוא נצחי.
גם התפילה שאדם מתפלל מרוממת אותו. לא תמיד אנחנו רואים את זה בפועל, אבל יש לאדם נשמה פנימית, שהיא תמיד מתפללת, והוא מוציא ומגלה את זה. הגילוי הזה הוא בבואה קטנה לתוכן הפנימי שיש בפנים. כשהאדם מתפלל, נשמתו העליונה הגדולה מתקרבת לריבונו של עולם, והקִרבה היא עצומה וגדולה מאוד מאוד. צריך לדעת את הערך של כל מעשה טוב, של כל מצווה, של כל לימוד תורה. של כל חסד שבין אדם לחברו.

הכנה לראש השנה
יש לנו קצת יותר משבועיים עד ראש השנה, יום הדין. ליום הדין יש שני צדדים. צד אחד, שנגזרות על העם ועל כל אחד גזירות על פי מעשיו ועל פי התנהגותו, ולא רק גזירות רעות אלא גם גזירות טובות. נגזר על כל אחד כמה שפע הוא יקבל, ולא רק כמה עונשים הוא יקבל. בית הדין של מעלה הוא לא כמו בית הדין של מטה. בית דין של מטה יודע רק לתת עונשים, הוא לא נותן שכר ופרסים למי שעושה מצוות, זה לא התפקיד שלו. הוא עוסק בעבירות, ומעניש עליהן.
בית דין של מעלה, הוא כמו התקציב של המדינה. יום ראש השנה הוא יום קביעת התקציב, ולפני כן יש הרבה דיונים. כל משרד רוצה להשיג תקציב יותר גדול, וכל החלקים שבאותו משרד רוצים שהמערכת שלהם תקבל תקציב יותר גדול, ואז בדיון מחליטים מהו התקציב השנתי של המדינה. אותו הדבר באופן רוחני. ריבונו של עולם, יושב ומחלק תקציבים: כמה שפע, כמה סייעתא דשמיא, כמה עזרה תהיה לכל מדינה ומדינה, ולכל יחיד ויחיד. אסור לנו להפסיד את האפשרות לקבל שפע. גם אם אדם חושב שהוא צדיק גמור, או לא מפחד מהעונשים - לקבל שפע כולם רוצים וכולם צריכים. אם אפשר להשיג יותר סייעתא דשמיא בשנה הבאה, צריך להשתדל בשביל זה. ואם נסתכל באופן כללי – שיהיה השנה שפע ונזכה להמשך גאולה יותר שלמה, בישוב הארץ, בבניין ירושלים, בקיבוץ הגלויות, באחדות בעם ישראל. ראש השנה קובע את מה שיהיה במשך השנה.
וככל שאנחנו מתכוננים יותר לראש השנה, כך אנחנו באים מוכנים יותר לראש השנה. כגודל יכולת הקבלה שלנו, כך גודל השפע שהקב"ה ישפיע עלינו. לכן בימים האלה אנחנו צריכים לעשות תהליך של התקדמות מיוחדת. יותר גדול ממה שעושים בימים רגילים, להתקדם ממש מיום ליום, להגיע לימים הנוראים עם רוממות גבוהה וגדולה, כמה שאפשר יותר.
שנזכה בעזרת ה' לבוא לימים הנוראים מוכנים, ולזכות בשנה טובה ומוצלחת בעזרת ה'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il