בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • ענינו של ראש השנה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצוק"ל

גילו ברעדה – עבודת היראה בראש השנה

הערבות ההדדית מתחילה מחשבון נפש אישי • שמחה בעבודת ה' ובלימוד התורה • אהבה ויראה - כשתי כנפיים • כלים לעבודה על מידת היראה • גילו ברעדה – יראה ושמחה • אהבה ויראה בראש השנה • תיקון המידות בצורה עמוקה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כט אלול תשע"ח
11 דק' קריאה 39 דק' צפיה
הערבות ההדדית מתחילה מחשבון נפש אישי
קראנו בפרשת השבוע (דברים כט, ט-יא): 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם'. אנחנו נמצאים כעת יום אחד לפני ראש השנה, ניצבים כולנו היום לפני ה' אלוקינו:
רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.
שואל 'אור החיים': הרי כבר בפרשת כי תבוא כתוב שהקב"ה כרת אתנו ברית וציווה להזכיר אותה בהר גריזים ובהר עיבל. האם זו אותה הברית, או שיש כאן ברית נוספת? הוא עונה, שכאן יש ברית אחרת. ברית של ערבות, שבה כל ישראל נהיו ערבים זה לזה, וכל אחד שייך בברית הזו לפי מדרגתו: 'רָאשֵׁיכֶם' - מי שעומד בראש, כלומר כל מי שיש לו יכולת השפעה על כל הציבור כולו - ערב על כל הציבור. 'שִׁבְטֵיכֶם' - מי שהוא אחראי רק על השבטים - ערב על השבטים. ועד 'כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל', כל אדם שיש לו איזו שהיא יכולת להיות אחראי, להשפיע, הוא ערב לכך. כל ישראל ערבים זה לזה. אמנם כל אחד ערב לסביבה הקרובה שלו, אבל עיקר הערבות זה האדם על עצמו. אחריות על עצמו, כיוון שהוא משפיע על הכלל.
לפני הימים הנוראים, לפעמים, כותבים בציבור מאמרים שבהם כל אחד עושה חשבון נפש עבור הציבור. במה הציבור צריך להיות יותר טוב, במה הציבור צריך להיות יותר מתוקן. אבל חשבון הנפש הנכון הוא שהאדם יעשה קודם כל את חשבונו האישי. בין במה שהוא יכול לתקן בעצמו, ובין במה שהוא יכול לתקן בנוגע לאחרים. איזו תועלת יש בחשבון נפש ציבורי כשעושים אותו אנשים שלא עושים בעצמם חשבון נפש?

שמחה בעבודת ה' ובלימוד התורה
בעל 'פרי הארץ', ר' מנחם מנדל מוויטבסק, אומר:
תשובה כללית בעסק התורה והעבודה, שרבים צועקים על המחשבות הזרות.
אנשים רבים מתלוננים שיש להם מחשבות זרות. ומה התיקון של זה?
הסיבה - הגדלות שבהם, שאינם שמחים בעבודתם. ולא די להם כי אם גדלות ונפלאות מהם. כי הנה כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה והעבודה, אם מעט ואם הרבה, ויהנה ממנו.
יש אנשים שלא מרוצים ממה שהם מספיקים. הם תמיד רוצים יותר, כי הם חושבים שהם יכולים היו להספיק יותר, לדעת יותר, להבין יותר, להתנהג טוב יותר, ולכן הם לא מרוצים. אבל ר' מנחם מנדל מויטבסק אומר לנו, שאדם שלא יודע לשמוח במה שהוא משיג - הוא אומר שזו גאווה קצת, שהוא חושב שהוא יכול וצריך להיות יותר. אדם צריך לשמוח בלימוד התורה ועבודת ה' שלו:
מה שאין כן אם אינו נהנה ושמח, והנפש רוצה ליהנות - מתאווה תאווה. ולכן המחשבות זרות, מפני שאינו שמח בעבודתו, ורוצה בגדולות ונפלאות ממנו. דוחים אותו למחשבות חוץ. שכל מחשבה ומחשבה היא היכל ה' וכל מי שרוצה להיכנס במקום שאינו ראוי, דוחים אותו לחוץ.
ר' מנחם מנדל מויטבסק מסביר למה באות לאדם מחשבות זרות ותאוות אחרות – משום שהאדם לא שמח בעבודת ה' שלו. אדם צריך להיות שמח מאוד בעבודת ה' שלו. בכל מצווה שאדם מקיים הוא זוכה לאור גדול, הוא מפיץ אור גדול בעולם. כל תלמוד תורה שאדם לומד הוא פגישה עם ריבונו של עולם. איך אפשר שלא לשמוח על זה? אם אדם שמח ומרוצה - זה נותן לו כוחות להשיג עוד יותר. ואם הוא לא מרוצה, הנפש שלו תחפש במקומות אחרים דברים שהוא יהיה מרוצה מהם, לאו דווקא בקודש.
הבאתי את הדברים כאן, כי אני חושב שאחד הדברים שקובעים את רמת ההשפעה שלנו על ציבורים אחרים הוא אם אנשי התורה, מקיימי המצוות, הם אנשים מרוצים יותר, אם הם שמחים, אם הם מרגישים סיפוק, אם הם מרגישים שהם עושים את הדברים הכי גדולים ונפלאים. אם אנשים אחרים רואים שמי שהולכים בדרכי תורה הם מאושרים, והם מלאים בתוכן עמוק ופנימי שממלא אותם - הם גם נמשכים לזה, ומושפעים מזה. אנשי התורה יכולים לעשות את המהפכה בכל הציבור על ידי כך שהם ידעו לראות את הטוב ואת הגודל שבעבודת ה' שלהם.
כל התוכחות הקשות באות בגלל "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל' (דברים כח, מז), וזה התיקון שאנו צריכים לעשות. כל אחד ואחד צריך לחשוב איך הוא יותר ויותר שמח בעבודת ה' שלו, שמח במה שהוא משיג.
והנה אהובי, הלא ידע ידע אינש בנפשיה למה יחפצו בגדולות, וודאי מן הראוי לומר מתי אגיע למעשי אבותי, ואפילו הכי יהיה שמח מאוד בעסק עבודתו של עכשיו, ובשמחה של מצווה זו יזכה לגדולה ממנה.
שלא יעלה על דעתו של אדם שהוא צריך לשמוח בחלקו ולא יהיו לו שאיפות להתקדם. אדם תמיד צריך להגיד 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי', אבל יחד עם זה לשמוח במה שיש לו, לשמוח מאוד בעבודת ה' שלו, בתפילה שלו, במצוות שלו, בלימוד התורה שלו. להתקדם, ולשאוף לעוד, אבל להיות שמח.
ואם יאמר, אי תורה ואי מצווה - שאין לו כלום, זה אינו. והלא פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, אבל אינו שמח ונהנה מהם. מה שאין כן אם ישמח במעשיו, ויהי כבוד ה' לעולם, והמאמין יחוש מעשה.
זה לא נכון שאדם יזלזל במצוות ובתורה שיש בו, כי אפילו בפושעי ישראל יש מצוות כרימון, אלא שהם לא שמחים בהם. אדם מוכרח לשמוח במעשיו, והוא יראה איך שזה מרומם אותו ומקדם אותו. זו הדרכה חשובה מאוד, וזה אחד מהדברים שאנחנו צריכים לשוב עליהם בתשובה.
הזכרתי בשנים הקודמות: אנחנו צריכים להתוודות 'על חטא שחטאנו שלא עבדנו את ה' אלקינו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'. צריכים לשמוח בעבודת ה'.

אהבה ויראה - שתי הכנפיים
אני רוצה להביא לפניכם כאן מדברי ספר העיקרים על יראת ה'. שאלו אותי תלמידים איך להתנהג בראש השנה - בשמחה? להציב גבולות לשמחה? רצינות? מה היא ההנהגה הנכונה? זו שאלה ישנה. את ה' אנחנו צריכים לעבוד באהבה וביראה כאחד, אי אפשר לעבוד את ה' רק באהבה. בעל התניא אומר שאהבה ויראה הן כמו שתי כנפיים, שמרימות את המצוות למעלה. הן נותנות חיות לכל המצוות. אדם שמקיים את המצוות באהבה ויראה, המצוות שלו מתרוממות ועולות. אי אפשר לעוף עם כנף אחת, ואפילו אם זו כנף ימנית, כנף של אהבה. מוכרחים גם אהבה וגם יראה.
יראת ה' זו חרדה. ובאופן מיוחד לפני הימים הנוראים, יום הדין. ו'יום הדין' זה כפשוטו, כפי שאנו אומרים בתפילה. 'ועל המדינות בו יאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום'. כל אחד ואחד נידון. הדברים נקבעים בראש השנה. מוכרחת להיות גם יראה. במיוחד בראש השנה.

גודל מדרגת היראה
ספר העיקרים עוסק בזה במאמר שלישי (פרק לא):
התכלית המושג אל הנפש בהיותה בגוף מצד קיום מצות התורה, אינו אלא שתקבע בנפש תכונת יראת השם יתברך. וכשיהיה בה התאר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא, תתעלה הנפש, ותוּכָן להשיג החיים הנצחיים, שהוא הטוב הצפון לצדיקים והיא הצלחת הנפש. ואמר הכתוב - 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך' (תהלים לא, ב).
יראת ה' הנכבד והנורא זה הדבר העיקרי שבעצם כולל את תכלית המצוות כולן, וממנו נקבעת גודל הטובה שמגיעה לאדם, כשהוא ירא את ה', או עצמת העונש כאשר יראת ה' חסרה:
ויתבאר מזה מה שנמצא כתוב מייעד הפלגת העונש והזהרם אם לא תגיע בנפשם מידת היראה הזו מצד מצוות התורה. אמר הכתוב - 'אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזו הכתובים בספר הזה, לירא את ה' הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך, והפלא ה' אלקיך את מכותיך ואת מכות זרעך. ואם תשאל ותאמר: איך אפשר שתביא היראה את האדם אל המדרגה הגדולה הזאת שהיא השגת החיים הנצחיים, והלא יותר ראוי שיביא אותו אל זה השגת המושכלות!
הוא עונה, שבזה עוסק כל ספר קהלת, שמסביר בפירוט שכל החכמות וכל הדברים הם הבל הבלים, אבל 'סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם'. (קהלת יב, יג) ספר העיקרים מאריך בדבר שמצוות היראה היא כל כך גדולה, עד שרק על ידי קיום כל המצוות אדם מגיע למדרגת היראה.
עוד מובא שם: הפסוק אומר (דברים י, יב), 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ'. משה אומר לישראל: מה בסך הכול דורשים ממך, ליראה את ה'. והגמרא שואלת: 'וכי יראה מילתא זוטרתי היא?' וכי זו עבודה פשוטה כל כך? ועונה הגמרא: 'אכן, לגבי משה מילתא זוטרתי היא', למשה זה היה קל מאוד מאוד.
אך נשאלת השאלה, והרי משה אומר את זה לישראל! ' וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ'! אם אדם הוא עשיר גדול, ויש לו אפשרות לתרום אלפי אלפים, האם נכון שהוא יגיד לכל עם ישראל, 'מה אני מבקש ממך, שכל אחד יתן מאה אלף ש"ח בתרומה?' הרי לא כל אחד יכול לתת.
לכן בעל העיקרים מסביר את הפסוק אחרת:
ועתה ישראל, הסתכל גודל הפלגת חסדי ה': מה הוא שואל מעמך. כי אינו שואל מעמך תחת יראת השם יתברך, ותחת לכת בדרכיו ולאהבה אותו, ותחת עבודתו בכל לבבך ובכל נפשך, שהיית מחוייב לעשות - אינו שואל כי אם לשמור מצוות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצווך היום.
זהו פשט חדש בפסוק. 'מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה'', אין הכוונה שזה מה שהוא באמת שואל. למרות שזה מה שהיה מצופה ממך. אבל הוא שואל רק שתשמור את מצוות ה' אלקיך, ואת זה אתה יכול. ועל ידי זה שאתה תשמור את מצוות ה' אלקיך תגיע ליראת ה'.
מהי יראה
צריך הרבה לעמול כדי להגיע ליראה. מה עניינה של היראה - יראה זו קבלת עול מלכות שמיים. האדם חש, בתודעה מתמדת, שריבונו של עולם הוא אלוקיו. האדם ממליך אותו עליו. ריבונו של עולם נתן לו תפקידים, והוא חייב וצריך למלא אותם, ומקבל על עצמו את הדבר הזה. כולו של הקב"ה. הוא מבין שהקב"ה רואה ויודע מה הוא עושה, והקב"ה מאוד רוצה להיטיב אתו, אבל גם דורש ממנו. להיות בטל בפני הדרישות של הקב"ה ביראה ובשמחה.
איך מפתחים את שתי התחושות האלו יחד, של היראה והשמחה, היראה היא תודעה מתמדת שריבונו של עולם הוא רואה, צופה ויודע כל הנסתרות, יודע את המחשבות, יודע את המעשים. 'אין נסתר מנגד עיניך'. האדם חשוף לפני ריבונו של עולם. התחושה המתמדת הזו, היא כמובן תחושה של התבטלות כלפי הגדולה האלוקית, ומורא אמיתי.
כלים לעבודה על יראת העונש ויראת הרוממות
זהו מורא של שכר ועונש, ומורא גם של יראת הרוממות. צריך את שניהם. אל יתגאה אדם ויחשוב שיראת שכר ועונש לא מתאימה לו. לכל אדם יש טבע, ואדם רוצה שיהיה לו טוב בחיים. שיהיה לו מה לאכול ולשתות, שיהיו לו חיים מסודרים וטובים בעולם הזה. ויש לו גם נשמה פנימית, שלה יש שאיפות רוחניות, להיות קשור בקדושה, בתורה, בריבונו של עולם. אלה שני הטבעים שנמצאים באדם.
אומר בעל ספר העיקרים כי כנגד הטבע של הרצון לחיות טוב ולהרגיש טוב בעולם הזה, כנגד המשיכה להנאות העולם - צריך את יראת השכר והעונש. אתה רוצה שיהיה לך טוב - מובטח לך שאם תעשה את רצונו של הקב"ה יהיה לך טוב. הרי אתה לא רוצה חס וחלילה שלא יהיה לך טוב, אז תיזהר שלא לעשות כנגד רצונו של הקב"ה. אדם צריך להיות מודע לכך שיש שכר ויש עונש. והמודעות הזאת מנצחת את הטבע, וגורמת שאדם יעשה את רצונו של הקב"ה גם מצד התכונה הטבעית.
אבל הנשמה הפנימית שבתוכנו צריכה להיות ביראת הרוממות, מפני שהיא מכירה את גדלותו של הקב"ה, מתוך ההתבוננות בגדולה האלוקית, שהיא גבוה מעל גבוה. הקב"ה גדול מכל יכולת ההתבוננות שלנו. ומתוך ההתבוננות בזה אנו באים לידי הערצה נפלאה, ותחושה של התבטלות ורצון להיות שייכים לגודל האלוקי באיזה שהוא אופן. זאת יראת הרוממות, שמתוכה מתעורר חפץ עצום לעשות את רצונו של הקב"ה, וגם מתעוררת מניעה גדולה מאוד, שלא יהיה חס ושלום משהו שיחצוץ בינינו לבין ריבונו של עולם.

גילו ברעדה – יראה ושמחה
טבעו של הירא שהוא קצת נרתע, מכונס ורציני. ולכן שואל בעל ספר העיקרים, איך אפשר לעבוד את ה' בשמחה וגם ביראה, האם הם לא תרתי דסתרי? הרי כשהאדם ירא, הוא מאוד רציני, הוא מתבטל. ואילו השמחה מחוברת עם האהבה, לא עם היראה. תשובתו היא, שאם אדם מבין שלהיות ירא זה נכון, אז האדם שמח שהוא עושה את הדברים נכונים.
נאמר: 'אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא' (משלי ב, ד-ה). אומרים לאדם: 'יש מטמון בבית שלך. אם תחפור עמוק תמצא אותו.' עבודת החפירה קשה ולוקחת תקופה ארוכה, אדם מתאמץ ולפעמים נפצע, אבל הוא יודע שבסוף ימצא את המטמון. וגם כאשר הוא סובל מהמאמצים האלה של החפירה ושל המאמץ להשיג את המטמון, הוא עושה את זה בשמחה. אמנם הוא סובל, מזיע ונפצע, אבל הוא עושה את העבודה הזאת בשמחה, כי הוא רוצה את המטמון הגדול שהוא ישיג. יראת ה' זה מאמץ של יראה ופחד, אבל זה מטמון גדול.
כך צריך להסתכל על עבודת היראה. היראה צריכה למלא את הנפש, אבל זה צריך להיות מתוך תחושה ש'כמה שזה קשה לי, כמה שזה דורש ממני מאמצים - יש מזה תוצאות, וכל המאמצים הללו כדאיים'.

'תלמד ליראה'
יש ספרים מיוחדים, שאדם צריך ללמוד בהם כדי לפתח את מידת היראה. כפי שאמרתי, יש כמה פרקים במאמר שלישי שבספר העיקרים, יש בספר חובות הלבבות, וגם בספר שערי תשובה יש מאמר של רבינו יונה, שנקרא ספר היראה, ובו אומר הדרכה נוספת:
אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי העולם, בכל בקר בהקיצו משנתו יזדעזע ויהיה נרתע ונחפר מאימת הבורא, בזכרו חסדו אשר עשה לו ואמונתו אשר שמר לו, כי החזיר לו נשמתו אשר הפקיד אצלו.
מבוקר ועד ערב ובשבתות אדם צריך לבדוק את עצמו, וכך יחיה באופן הנכון.
ההרגשות האלו יכולות להיות כפולות, מעוררות יראה, ומעוררות גם אהבה: הרב בספר עולת ראי"ה על המילים 'מודה אני לפניך', אומר שאדם שקם בבוקר פותח את העיניים ורואה את היופי שבעולם, עוד לפני שהוא נכנס לחובות ולעול היומי שלו, ברגע הראשון מתוך אותה התבוננות מוכרחה להתפרץ מפיו הודאה – 'מודה'. זו הודאה במובן כפול. גם הודאה על האמת, וגם לשון תודה.
רבינו יונה מתבונן על אותם רגעים באופן שונה: ריבונו של עולם החיה אותי, הקים אותי, אני צריך לזכור את הדבר הזה. לחיות את המציאות שהקב"ה כל הזמן מקיים אותנו ומחיה אותנו. אם הוא חי בתודעה הזו אין מקום לעצלות, והוא קם בזריזות לעשות את עבודת הבורא.

התבוננות משמחת ומרוממת
הרבה דברים טובים אנו עושים יום יום בלי להרגיש. מתלבשים באופן נכון, נועלים את הנעליים באופן נכון, על פי הדרכת חכמים, נוטלים ידיים, מנקים את עצמנו. כל דבר שאנו עושים צריך לחשוב עליו. בנטילת הידיים צריך לחשוב: 'אנחנו עכשיו מתקדשים, מתרוממים, מיטהרים, מזדככים'. אחר כך כשהולכים לבית הכנסת צריך לחשוב: 'אנחנו הולכים עכשיו למקום קדוש, לבית מקדש מעט. נכנסים לפתח בית הכנסת - אנחנו נכנסים עכשיו למקדש מעט, ואנחנו הולכים להתפלל, ולעשות חשבון נפש'. וכך התפילה לא תהיה שגרתית. כל היום לא יהיה שגרתי. יש אלפי דברים טובים שאנו עושים במשך היום, אבל אנו לא חיים אותם, ולא שמים לב שאנחנו עושים אותם מפני שאנו עובדי ה'.
דוגמה נוספת: הברכות. אנחנו מברכים מאה ברכות ביום! האם אנחנו שמחים בזה, ושמים לב לזה? אלו שיושבים ועוסקים בתורה ובמצוות, כל מילה שלומדים הרי היא מצווה בפני עצמה! אנו מקיימים בכל יום אלפים רבים של מצוות. ואנחנו מוכרחים לחיות את זה. זהו עניינה של היראה. לחיות את זה, להרגיש שאנחנו כל הזמן מול פני ה', אך צריך לשים לב ולהיזהר שתכונה זו לא מביאה לעצבנות יתר.
הימים האלה הם בדיוק הימים המתאימים לפתח את המידה הזאת של מידת היראה. יש לנו נטייה לצד האהבה, זה טוב, אבל כדי להגיע לשלמות צריך לחזק גם את הצד של היראה.

אהבה ויראה בראש השנה
בראש השנה אנחנו עומדים בידיעה ברורה שאנחנו לפני ריבונו של עולם. אנחנו יודעים שזה יום גדול מאוד. יום המלכת הקב"ה. ביום הזה הקב"ה יושב על כיסא מלכותו, ומלכותו מתגלה בעולם, אך בנוסף הוא יושב על כיסא הדין. אמנם אנחנו בטוחים שהקב"ה ידון אותנו לטובה, ואנחנו מלאי ביטחון, אבל זה לא משחרר אותנו מלעשות כל מה שצריך כדי שנהיה ראויים לטובה הזו.
הקב"ה רוצה מאוד להיטיב אתנו, ואנחנו צריכים להכין כלים כדי לקבל את הטוב. אם לא נכין כלים, אין לאן להכניס את הטוב הזה, ואם הכלים יהיו מחוררים – הטוב יישפך החוצה. אנחנו צריכים לזכור את שני הצדדים, שלא תהיה שמחה שטחית. השמחה שלנו צריכה להיות עמוקה.
אנחנו מכירים את האחריות הכבדה של היום הזה, שכמו שפתחנו, היא לא רק אחריות לגבי עצמנו, אלא לגבי כלל ישראל. עם ישראל ברוך ה' נמצא היום בתהליך של חזרה לארץ ישראל, תהליך של תשובה נפלאה. זו התשובה הכי גדולה, החזרה של עם ישראל לארץ ישראל. זו תשובה של עם, לא תשובה של יחידים.
ובתוך התשובה הכללית, יש גם זרמי תשובה פרטיים בציבור. הדרך גדולה, ויש הרבה יהודים בחוץ לארץ שרחוקים מארץ ישראל, ורחוקים מקדושת ארץ ישראל. ואת כולם אנחנו צריכים לקבץ.
התפילה בראש השנה היא תפילה גדולה ועצומה מאוד. צריך לדעת שאם נתרשל בה ולא נעשה מספיק - מי יודע כמה וכמה אנשים לא יתעוררו בגלל שאנחנו לא התעוררנו מספיק. כל ישראל ערבים זה לזה, וככל שאנחנו מתרוממים יותר - הגלים מתפשטים לכל ישראל.

תיקון המידות בצורה עמוקה
אני רוצה לסיים ברעיון מספר פרי הארץ. כתוב שהקב"ה עֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ (מיכה ז, יח). והגמרא במסכת ראש השנה מסבירה - מי שמעביר על מידותיו, הקב"ה מוחל לו. לפני כן הגמרא מסבירה שהקב"ה 'מעביר ראשון ראשון'. את העבירות הראשונות ה' מעביר ולא סופר, אבל הן לא מתבטלות לחלוטין, אלא נשארות שמורות, ואם בסוף הספירה יש רוב עבירות - מחשיבים גם את העבירות האלה.
'פרי הארץ' שואל מה הכוונה מעביר על מידותיו - אדם שמישהו פגע בו, והוא מתאפק ומוחל. בעצם הוא היה רוצה להשיב לו כגמולו, אבל הוא מעביר על מידותיו. בלב נשאר לו קצת מהכעס, אבל הוא מתגבר עליו. לאדם כזה הקב"ה נוהג במידה כנגד מידה. מעביר לו את החטא, ולא מעניש, אבל אותו עוון אינו נמחק.
כוונתו לומר, שאדם שמעביר על מידותיו צריך לשרש את הקפדנות, את הכעס הפנימי שעליו הוא התגבר. אם נשאר לו משהו בלב - זה לא טוב. הדרך הנכונה של מעביר על מידותיו היא שעוקר את המידות הרעות מהשורש, ואז הכול נמחל. אדם לא צריך לעבוד רק על המעשים, אלא גם על המידות, שיהיו שלמות ומתוקנות. דיברנו היום על מידות האהבה והיראה, וזהו סוג נוסף של אהבה - מידת אהבת ישראל. צריך לעבוד גם על נטיות הנפש, שתהיינה נטיות טובות.
אדם שאוהב מאוד מאוד את הבריות - בכלל אין לו חפץ לפגוע בהם, ואדרבה, הוא רוצה לעזור ולסייע להם. אהבת הבריות זה שורש של הכול - 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה'. יראת ה', אהבת ה', אהבת הבריות – המידות הבסיסיות - לעבוד עליהן שתהיינה מתוקנות.
שנזכה בעזרת ה', כמו שר' אברום היה מברך, שבשנה הבאה עלינו לטובה הקב"ה יכתבנו ויחתמנו לחיים טובים ולשלום, בספרם של צדיקים גמורים, לאלתר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il