הקב"ה נקרא צור כמה וכמה פעמים בשירה: הצור תמים פעלו, צור ילדך תשי, צורם מכרם, וכן מספר פעמים בספרי הנביאים: ואין צור כאלהינו, צור עולמים.

שפת הנבואה, היא שביל הגישה שלנו לקב"ה. הבנתה, תרגומה לשפתינו והפנמתה הם היסוד לדעת ה' ולעבודתו. לכן טרח הרמב"ם בכל חלק ראשון של המורה לבאר ביטויים ומושגים מתוך שפת הנבואה.

וכיצד מבאר הרמב"ם את הביטוי צור?
"צור - הוא שם ההר: והכית בצור, והוא שם אבן קשה, כגון החלמיש: חרבות צורים, והוא שם המחצב אשר ממנו חוצבים אבני המתכות: הביטו אל צור חצבתם".

צור הוא סלע יסוד, מקור ממנו חוצבים אבנים או מתכות. אבל לא סתם מקור. כשחוצבים לבנה מתוך סלע יסוד, הסלע הנחצב הוא בעצם שבר קטן של סלע המקור. אותו מחצב נושא בקרבו את תכונותיו של המקור.
"הושאל שם זה ליסוד כל דבר ומוצאו, ולפיכך אמר אחר אמרו הביטו אל צור חצבתם - הביטו אל אברהם אביכם וכו', כאלו פירש כי הצור אשר חוצבתם ממנו, הוא אברהם אביכם, ולכן לכו בעקבותיו ויהיה דתכם דתו, והתנהגו במידותיו. כי טבע המתכת הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו".

לדעת הרמב"ם, הכרה זו ביחס לקב"ה, היא קריטית: "נקרא ה' יתעלה צור, כי הוא המוצא והסיבה העושה לכל מה שזולתו... הסמך והתבסס על הבנת היותו יתעלה המקור, כי הוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו".

אולי אפשר להסביר את הנחיצות של הכרה זו כך:
כאשר אנו עומדים לני ה' בתורה, בתפילה, בתשובה ובעבודה, מנקרת שאלת האפשרות להדבק בו באמת. להזדהות באופן עמוק עם דרכו וליישם אותה. האם יתכן שהאדם הנפרד, החלקי והשבור יוכל להיות חלק מהאחדות האלק' השלמה?

ההכרה בקב"ה כמקור הכל, גם שלנו, הכרחית על מנת לבסס את הבנתנו בתורה ובנבואה, את פעולתנו בעבודת ה' ובכלל את כל משמעות הקיום האנושי, כחלק וכהמשך של המקור, הוא הוא ה' בעצמו.
הכרה זו היא גאולת האדם בעצמה - יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך יהוה צורי וגאלי.