העולם המודרני התייאש מן התבונה. התבונה נכשלה בגדול ובקטן. בגדול, היא לא הפגינה יעילות במניעת מלחמות העולם והשימוש בנשק גרעיני ובקטן, הישגי התבונה לא הפכו את חיי היומיום של האדם למאושרים יותר.

גם התבונה עצמה הופשטה מכל אצטלת המלכות שלה. על כל טיעון מבוסס, ניתן לטעון טיעון נגדי וחוזר חלילה. אז למה לנו כל הסחרחרה הזו אם ממילא אין ביכולתה של התבונה להוביל אותנו אל האמת הסופית והמוחלטת?

אלא שגם ערעור הבסיס ההכרתי של האדם, לא הוביל גם הוא את האנושות למחוזות גן העדן האבוד. אם אין שכל אולי אין דאגות, אבל גם אין לחיים בסיס של משמעות הכרתית, של הבחנה בין טוב לרע – "תרדמת התבונה מולידה מפלצות" וכוחות הפרא משתלטים על החלל הריק.

הרמב"ם, כך מקובל לומר העמיד השכל במרכז עבודת ה'. עד כדי כך שלדעתו, השכל הוא "החלקיק האלהי" שבאדם.

"צלם נקראת הצורה הטבעית, דהיינו, העניין העושה את הדבר לעצם ולמה שהוא. וזאת אמיתתו באשר הוא הנמצא ההוא (כלומר מה שמייחד את הדבר, מה שהוא עצמי לו שהופך אותו למה שהוא מצד האמת). אותו עניין באדם הוא אשר בו מתהווה ההשׂגה האנושית. בשל ההשׂגה השׂכלית הזאת נאמר עליו: בצלם אלהים ברא אֹתו. (כלומר: עצמיות האדם היא הפלטפורמה שבה מתהווה ההשגה השכלית, מצע זה נקרא צלם אלק' שבאדם).
ומכיוון שהאדם נתייחד בעניין מופלא מאוד שבו... והוא ההשׂגה השׂכלית, ששום חוש, איבר או צלע אינם מפעילים אותה, דימה אותה להשׂגת האלוה אשר איננה נזקקת לכלי, אף כי לא דַמְיוּת באמת, אלא לכאורה (כלומר: מכיוון שהשגה זו אינה מונעת על ידי הגוף או כל דבר גשמי, הרי שהיא דומה לאל שאף השגתו את המציאות אינה מבוססת ונזקקת לאמצעי או מתווך. אמנם אין זה דמיון ממשי אלא דמיון רעיוני).

בגלל העניין הזה, דהיינו, בגלל השׂכל האלוהי הדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלהים ובדמותו" (מורה נבוכים א.א בתרגום שוורץ).

לפי דברי הרמב"ם, חשיבותו של השכל אינה בכך שהוא מבסס את האמת היחידה שאין אחריה כל קושיה או אמת אחרת. עליונותו של השכל היא במה שהוא בעצמו והוא המרחב המופשט שבו הוא פועל. לכן, גם אם השכל אינו יכול לבסס עולם מוסדר וקבוע ואולי דווקא בשל כך, הוא המרחב של המחשבה האלקית המופשטת. זו המלאה בפלא הבהוב הברק המאיר בחושך, של האי הידיעה והידיעה, המושג והתשוקה להשגה, שלה כמו לשכל האלקי בעצמו, לעולם אין גבול.