"עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם... והנה הכל הבל ורעות רוח" (קהלת,ב, ח-יא)

א' אלול. שנת הלימודים בישיבה החלה היום, ולקראת ערב התכנסו כל התלמידים, ותיקים כחדשים בחדר האוכל.
ראש הישיבה החל את נאומו הקבוע, ובסיום דבריו הודיע כך: "ישיבתנו היא ישיבת קודש, ואנו אמונים על טהרת הקודש. לכן אני מזהיר את כלל התלמידים לבל ייראו בחדרי הישיבה ספרים שאינם מתאימים לרוחנו, וכן שלא תישמע חלילה מוזיקה שאינה מתאימה לדרך חיינו. באם חלילה יימצא תלמיד שלא יישם הוראות אלו – נאלץ להחרים לו לאלתר את הספר או את הטייפ, ולהחזירם לו אך ורק בסוף שנה. ראו הוזהרתם!"
התלמידים התפזרו לחדריהם ברוח טובה, ואילו הר"מים התאספו בחדר הצוות. אחד הרמ"ים פתח ואמר לחבריו: "איני מבין את דבריו של ראש הישיבה. אמנם אני מסכים עם כל מילה שאמר כבוד הרב, ואני שמח על האישור להחרים חפצים שאינם מתאימים לרוחנו. אולם, בכל זאת יש לי הסתייגות. לא ראיתי שההורים קיבלו הודעה על עניין זה. זהו גזל ממש!" ר"מ אחר טען כנגדו: "כל ההורים יודעים לאן שלחו את ילדיהם. וכי נראה לך שהם מעוניינים שילדיהם יצרכו תרבות שכזו? ברור שגם ההורים מעוניינים בכך ואין כאן שום גזל!" הדיון הלך והתלהט, עד שנכנס ראש הישיבה ושמע את הדברים.
"חברי ומכובדי, איני חושב שיש מי שיושב כאן שחושב שרצוי שחומרים מעין אלו יישארו בידי התלמידים. הוויכוח הגדול כאן האם יש לנו רשות לקחת מהם את החפצים או לא. הסיבה היחידה שלא יידעתי את ההורים על עניין זה הוא משום שלא רציתי לעורר כאן התנגדות גדולה. אני חושב שאם הדברים נאמרים מול התלמידים, הם מקבלים יותר תוקף ורתיעה ואין לדעתי שום חשש גזל."
בשלב זה פרשו כולם לביתם ולשנתם, ושנת הלימודים החלה ב"ה במרץ ובשמחה.
יום אחד, בשעת הפסקת הצהריים, יצא הרב שלמה, ר"מ שיעור א' מבית המדרש. בעודו מתהלך בחצר, ראשו עסוק בסוגיה מסוימת, החל לשמוע מוזיקת טראנס בוקעת מאחד מחלונות הפנימיה, ולא היה זה סתם טראנס אלא התלוו לכך מילים שאינן מתאימות כלל לרוח הישיבה... בזריזות ובשקט, הלך אחרי הרעש עד שמצא את החדר ממנו בקעו הצלילים הזרים. בתנועת יד מהירה פתח את דלת החדר ומצא לתדהמתו חמישה מתלמידיו רוקדים לצלילי המוזיקה. הללו ניסו להתכווץ במקומם, אך ללא הועיל.
הרב שלמה כיבה את הטייפ, הוציאו מהשקע ולקח את הטייפ תחת ידו. עוד הוסיף כי הוא מבקש לראות את התלמידים בחדרו בעוד מחצית השעה.
במהלך שיחתו עם התלמידים הבהיר הרב שלמה לנערים את חומרת העניין, והזכיר להם את דבריו של ראש הישיבה בתחילת השנה. הללו הנהנו בראשיהם ויצאו מחדרו מבוישים.
כעת, מתלבט הרב שלמה האם אכן מותר להנהלת הישיבה לקחת את הטייפ בלי להחזירו?

תשובה:
הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל:
בגמרא (יבמות פט:) מבואר שיש רשות לבית דין להפקיר רכוש, כפי שנלמד ממה שעשה עזרא הסופר "וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו..."
אולם, המדובר הוא בתקנה לכל ישראל. גם עיר שלימה מצינו שיש להם סמכות לעשות תקנות על פי מנהיגי העיר (שבעה טובי העיר). כאן המקרה הוא שונה. האם לישיבה יש סמכות כמו עיר? ניתן לטעון כך אך הדבר אינו ברור כלל.
למעשה, קשה להקל בעניין כל כך חמור כאיסור גזל, ולהחרים לצמיתות חפצים. במיוחד שהישיבה לוקחת את החפץ מהתלמיד כאשר ייתכן לטעון שמדובר בממונם של הורי התלמידים.
הפתרון לכך הוא לשמור את החפצים עד סוף השנה או עד סוף לימודיו של הבחור בישיבה.
לגבי ספרים שיש בהם דברי איסור (פריצות, וספרים עם השקפות מגונות כעין עבודה זרה) ייתכן שמותר להנהלת הישיבה לשרוף אותם ואין בכך איסור גזל, שהרי הם מפרישים את הבחורים מאיסורים.
בנוסף, אפילו אם ספרים אלו הם ספרי ספרייה, והישיבה רואה צורך לשרוף אותם יתכן שמותר לעשות כן, והבחור יצטרך לשלם לספרייה. כל זאת כמובן בתנאי שהספרייה לא ידעו מזה כדי שחלילה לא יבואו בטענות כנגד הישיבה.
לסיכום-מותר לקחת את הטייפ בתנאי שמחזירים מתישהו. ספרים שקריאתם אסורה ניתן לשרוף על מנת להפריש את הבחורים מעבירה.