ספר דברים מורכב מכמה וכמה נאומים של משה רבנו ע"ה, שנאמרו מראש חדש שבט ועד לז' באדר של השנה האחרונה במדבר (סדר עולם רבה פרק י). בתחילת הפרשה הקודמת, פרשת נצבים, התורה מדגישה:

גם בסוף הפרשה שלנו מודגש:

משמע שהנאומים נאמרו כשכל עם ישראל התייצב בפני משה. לעומת זאת מאוד בולטת הפתיחה לפרשתנו " וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שם, שם א). הביטוי חוזר על עצמו גם בהמשך (שם, שם יד).

השאלה מיד מתבקשת להיכן הלך ולמה הלך?
הספורנו מסביר וילך במשמעות של התעוררות לעשות, כמו "וילך ויעבוד" וכאן משה התעורר לנחם את ישראל. "אבן עזרא" מסביר שמשה הלך אל השבטים כדי לברך אותם בברכות המופיעות בהמשך בפרשת וזאת הברכה. לעומתם הרמב"ן מסביר שאכן הפעם משה הלך אל השבטים כדי לכבדם ואולי כדי ללמד אותנו עוד פרק בהלכות "דרך ארץ" של שלטון שצריך לרדת אל העם. בעל החזקוני מציע את ההסבר שמשה הלך אל השבטים כדי להיפרד מהם בצורה מסודרת, כדי שחס וחלילה, הסתלקותו לא תגרום לאנדרלמוסיה, והמעבר להנהגת יהושע יהיה מסודר וחלק. פירושו של החזקוני מקבל חיזוק מהפסוקים הבאים העוסקים בנושא זה.

ראינו כי גם ראשונים וגם אחרונים לומדים "הליכות" "מידות" ו"דרך ארץ" ממשה רבנו גם במעשיו טרם פרישתו. המדרש הבא מלמד אותנו כי ניקיון כפיים ומידות תרומיות היו הבסיס למנהיגותו מתחילתה ועד סופה. וז"ל המדרש:

מדרש זה בנוי כנראה על "גזרה שוה".

עם תחילת שליחותו של משה כתוב:

לפני שמשה יוצא לבצע את השליחות הלאומית החשובה הוא נוהג כ"בן אדם" ומסדר את יחסיו עם חותנו מושיעו. גם בהמשך, עם תחילת הביצוע, אנו מוצאים " וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, שם כט). כמעט מילה במילה חוזר על פסוק זה הפסוק הראשון של פרשתנו העוסק בסיום השליחות: " וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל".

נוכל לסכם ולומר שגם על כגון אפשר לומר " הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ" אל תקרי הלכות אלא הליכות , כל שילך בדרכיו של משה מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

הבה נכלול בתפילותינו בראש השנה הבא עלינו לטובה כי נזכה להיות ראויים למנהיגים שכאלה ורק למנהיגים שכאלה.