הרחיקה התורה את השקר ואמרה: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג.ז). לכאורה מדובר במידה מגונה ביותר אף מהצד האנושי הטבעי. אם כך הם פני הדברים הרי שיעקב אבינו, הפר ח"ו צו מוסרי בסיסי!

האמנם?
כדי לומר שיעקב אבינו שיקר ח'ו, יש להשיב על שאלה באנלית מאוד : מהו שקר?
כך כתב רבי אליעזר אזכרי בעל ספר חרדים:" מצוות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא... שנאמר מדבר שקר תרחק". לדעת החרדים קיים איסור להוציא דבר שקר מפיו אפילו ''סתם' כך הוא מבין את משמעות הביטוי 'דבר שקר'.

ומה דעת הרמב"ם?
עד כמה שהדבר מפתיע הרמב"ם לא הביא בהלכותיו את האיסור לשקר...
הפעם היחידה שהרמב"ם מביא את הפסוק מדבר שקר תרחק היא רק בהקשר לסדרי דין (טוען ונטען פרק טז.יב; סנהדרין פרקים כא, כב, כד; עדות יז.ו) אבל לא בהקשר של דיבור בעלמא. לפיכך נראה שלרמב"ם אין איסור הלכתי להוציא דבר שקר מפיו שלא בנסיבות שיש לכך השלכה משפטית.
פירושו של הרמב"ם אולי מתמיה אותנו שהורגלנו בדרכו של בעל החרדים, אך מדובר למעשה בפשט הפסוק עצמו:
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ, בְּרִיבוֹ. מִדְּבַר-שֶׁקֶר, תִּרְחָק; וְנָקִי וְצַדִּיק אַל-תַּהֲרֹג, כִּי לֹא-אַצְדִּיק רָשָׁע. וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". (שמות כג. ו)
גם את הפסוקים הנוספים העוסקים בדיבורים שאינם אמת, משייך הרמב"ם לסדרי דין בלבד (ספר המצוות ל"ת רמט).

כמובן שאין כוונתו של הרמב"ם שאין כל ערך מוסרי בדברי אמת וכמוהם כשקר עצמו ח"ו. אלא שאין בדבר איסור הלכתי. כפי שלמדנו הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה (יד. יג):
"המוצא כלי חרס וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שווה--אם כלים חדשים הן, הרי הם שלו... שאין לו סימן ואין הבעלים מכירים אותן... ואם היו כלים ישנים שטבעתן העין, חייב להכריז: שאם יבוא תלמיד חכמים ויאמר אף על פי שאיני יכול ליתן בכלי כזה סימן, יש לי בו טביעות עין--חייב להראותו לו; אם הכירו ואמר שלי הוא, מחזירין לו. במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל--אלא בדברי שלום, או במסכתא, או במיטה, או בבית שהוא מתארח בו. "

מהלכה זו למדנו שני דברים. הראשון ששינוי בדיבור, אפילו כזה שאינו שקר של ממש. אינו רצוי כלל וכלל. הלימוד השני הוא, שהחכם משנה בדיבורו לצורך. ואיזה צורך גדול יותר יש מאשר להמשיך את השושלת של אברהם אבינו, עושה צדקה וחסד, דווקא ליעקב.