האם נכון עושה המדינה שבכלל גובה מיסים המיועדים לתרבות, ספורט או לחילופין לישיבות גבוהות?
האם לא נכון היה שהמדינה לא תערב בשיקולי התרבות ותשאיר את זה לבחירתו ואחריותו של האזרח הפשוט, שינווט את כספיו לאן שהוא בוחר?

נכון מאוד שכל חברה תסייע בידי גופים שהם פעילים פעילות תרבותית, חינוכית, בטחונית, וכיוצ"ב. כל חברה, בין אם מדובר בקהילה, בני העיר או המדינה, לא תמיד מאתרים וממלאים את הצרכים המקומיים, הסקטורייאלים, העדתיים. כשקמים גופים אשר פועלים וממלאים את החלל הריק, הרי זה לברכה. לכן, דווקא החברה המתוקנת היא אשר מתקצבת גופים פעילים כאלה.

ניכר כי השאלה התעוררה כתוצאה מכך שמתנים את התקצוב בנאמנות למדינה מה שנקרא חוק "נאמנות בתרבות". ראשית ראוי להגדיר מהי פשר הנאמנות עליה מדברים?

הנאמנות אותה מבקשים לחוקק דורשת שלא תסית נגד המדינה (לא מדובר נגד הממשלה אלא נגד המדינה כמוסד הלאומי של ישראל), לא תסית נגד צה"ל, אל תפגע בבטחון המדינה. אל תהיה שותף לכל אלה שמחרימים את המדינה. זה מה שדורשים בנאמנות.

לעניות דעתנו, אדרבה ואדרבה צריך להעמיק יותר את הביקורת של המתקצבים.

נתאר לעצמנו שיש גופים שפועלים ברמה תרבותית זימתית מאוד. אנטי חינוכית מאוד. או ידוע לנו שהם מושחתים מבחינה כספית בניהול הכספי שלהם. כלום המדינה או החברה צריכה לעזור לגופים כאלה? בוודאי שלא. בדיוק הפוך, צריך לעצור בעד גופים כאלה, כי הם גורמים מזיקים.

נכון מאוד שכאן אנחנו באים למסלול התנגשות בין תפיסת עולמה של ההלכה ובין תפיסת עולמה של החברה המודרנית. החברה המודרנית מקדשת את חופש הביטוי, את החופש התרבותי, רואים בזה את המיצוי הדמוקרטי. אבל הגישה הזו של החברה המודרנית היא מופרכת מיסודה. יש בה סתירה פנימית. סתירה מובנת. מצד אחד הם באים ואומרים, כבוד האדם וחרותו. ומצד שני הם אומרים, חופש ביטוי. והרבה פעמים אנחנו רואים שהחופש ביטוי שלהם הופך להיות לחופש שיסוי, באופן פוגעני מאוד כלפי בני אדם ספציפיים, כלפי צדדים שונים בחברה. אתה יכול לבקר דעה, אתה יכול לבקר שיטה, אך אסור לך להכפיש איש, אסור לך להכפיש אישה, אסור להכפיש ציבור. אז אם אתה נאמן לערכי הדמוקרטיה, תעשה אתה סדר בתוך ההתנהלות שלך. כי הדמוקרטיה היא לא רק חופש ביטוי וחופש תרבות, היא גם כבוד האדם וחרותו. זה משהו חוקתי. וכאמור יש סתירה מובנית בשיטה שלהם, והשיטה שלהם לא יכולה לעבוד.

משום כך, אין אנו יראים לומר את השיטה ההלכתית היהדותית שכל דבר פוגעני אנטי חינוכי אין לו מקום. צריך פשוט להיאבק נגדו כל שכן, שלא לתקצב אותו. צריך לומר את זה בלי מורא.

נכון, אנחנו לא באים כעת להכתיב למדינה מה לעשות, כי המדינה היא שולטת ויש להם את הערכים שלה, ודרכי ההתנהלות שלה. אבל ברמה העקרונית, אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים שהם יותר פופוליסטיים, הם יותר דמגוגים פחות אמיתיים פחות ריאלים, על בסיס מה שציינתי בסתירה המובנית שבתוכם.

נוהגים בחברה הדמוקרטית הלוחמת למען חופש לבוא ולומר לנו, הנה תראו את הנביאים, נביאי ישראל איך יוצאים בעוז נגד השלטונות, נגד דוד המלך, נגד שאול, נגד כל מלכי ישראל. אז הם טוענים שהם ממשיכים את הנביאים.

על זה אנו עונים - הלוואי, מי יתן. נביאי ישראל היו נאמנים לכל ערכי התורה וביקרו את השלטונות הפוגעים בערכי התורה, בעוז בלא פחד, בלא מורא. ואילו כאן החברה הזו שדורשת חופש תרבותי, הרבה פעמים בחופש התרבותי שלה פוגעת בערכי התורה בצורה בלתי רגילה. בזימה, בהשמצות, בהוצאת שם רע. זה בדיוק ההפך הגמור מן הנביאים.

הנביאים, לא היו מתוקצבים. וחיו חיי צניעות. אומר שמואל הנביא "שור מי לקחתי? חמור מי לקחתי?" לא היו מתוקצבים וחיו בצניעות. ואילו אלה, רבים מהם חיים בחיי ראוותנות. כלומר, יש כאן הטעיה בכך שמצד אחד הם רוצים להידמות לנביאים בחופש הביטוי של הנביאים ואינם הולכים בדרכי הנביאים, בהצנע לכת, באמיתיות, ביושרה, בענוותנות. אנחנו מוצאים בקרב אלו שדוגלים בחופש התרבות אלטאיסטים לא סופרים בני אדם ממטר. מסתכלים על עדות מסויימות כנחותות ולא פעם ולא פעמיים הדברים האלה באו לידי ביטוי. לכן, סליחה, השימוש בדימוי עם הנביאים מוטעה מיסודו לגמרי.

לגבי השאלה השנייה, מה היחס ההלכה לגבי מניעת תקציבים ליוצרים שאינם מיישרים קו עם הריבון? האם אין בזה מדרון חלקלק של ניצול כוח המשילות, שבעתיד עלול אף לפגוע בפרסום דעת תורה?

תשובה, אין אנו מדברים לשלול תקציבים ממי שאינו מיישר קו עם הריבון. חובה להיות אופוזיציה, ולומר את דברי האופוזיציה בכבוד. "לא תגורו מפני איש" אמרה התורה. בין אם זה אופוזיציה פוליטית, בין אם זה אופוזיציה מדינית, אופוזיציה כלכלית, אופוזיציה רוחנית, אופוזיציה דתית.

אנו לא מדברים על ליישר קו עם הריבון. אנחנו מדברים על כאלה אשר בתרבותם בשיח שלהם פוגעים בבטחון המדינה. משתפים פעולה עם הללו שעושים חרמות כנגד המדינה. פוגעים בצה"ל, בחיילי צה"ל, מבזים אותם, מסיתים ומדיחים את כל המתקוממים נגדם וכיוצ"ב. על מציאות כזו אנחנו מדברים. על הללו אשר ממש בשעה שהם באים ומבקרים, הם לא מבקרים את הנושא אלא מבקרים את האדם ויורדים לחייו בצורה כזו שזה ממש רצח, רצח דמים. אתה יכול לבקר את השיטה כמה שאתה רוצה אבל לא את האיש, לא את הבני אדם.

נכון, יש היום בעיה מבחינת הפרקליטות שסותמים לנו את הפה מלומר דעת תורה. חובה עלינו לומר את דעת תורה וצריך לדעת איך אומרים דעת תורה. אם אני בא ואומר את דעת תורה באופן כזה שאינני מתלהם ואינני אומר לבני אדם, צאו ותילחמו נגד החברה. כי אני מודע לכך שיש חברה, יש לה מהלכים פוליטיים שאנחנו לא מסכימים איתם, עם חלק כן עם חלק לא. אז אני לא יכול לבוא לומר דעת תורה ולקרוא לציבור שלי להיות אנרכיסט. אבל אני חייב לומר דעת תורה וללמד מהי דעת התורה כמו שכעת אנו אומרים.

אין אנו קוראים לבני אדם מבית מדרשנו, צאו ותהרסו ותשברו. לא. אלא מלמדים אותם לדעת להבחין בין שיטה א' לבין שיטה ב'. בין השיטה המודרנית ובין השיטת היהדות המסורה בידי חז"ל מדורי דורות. זוהי חובתנו. לעולם לא יקחו את זה מאיתנו. גם הללו שטועים ורוצים לקחת מאיתנו, לא יעמדו בביקורת שלנו בעניין הזה. לכן אין צל של ספק שבעניין הזה עדיין אין אנו מסכימים לכל המתקוממים למעורבות הזו שנקראית נאמנות בתרבות שיש לה מקום מבחינה זו.