בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

שיחת מוצ"ש

משגיח מן החלונות

המצוות – יצירה מחדש ◆ תשובתו של ראובן ◆ סיבוכים באורו של משיח ◆ שיפיל עצמו לכבשן האש ◆ קידוש ה' בסתר ◆ מי מחכה למקדש?.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כג כסלו תשעט
14 דק' קריאה 49 דק' צפיה
קיום המצוות – יצירה מחדש
על המילים 'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו' ישנו מדרש נפלא, שכבר הזכרנו בשנים קודמות:
אברהם גייר גיורים. הדא הוא דכתיב: 'וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ... וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן' (בראשית יב, ה). אמר ר' אלעזר בן ר' יוסי בן זמרא: אם מתכנסים כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינם יכולים, ואת אומר ואת הנפש אשר עשו בחרן?! אלא אלו הגרים, שגייר אותם אברהם. ללמדך, שכל מי שהוא מקרב את הגר כאילו בראו.
אברהם ושרה עשו נפשות, כי גיור הוא כמו יצירה חדשה. זה לימוד ראשון של המדרש. ממשיך המדרש:
תאמר, אברהם היה מגייר ושרה לא היתה מגיירת? תלמוד לומר, 'את הנפש אשר עשו' - אשר עשה אין כתיב כאן אלא 'אשר עשו'. אמר ר' חוניא: אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. ומה תלמוד לומר 'אשר עשו'? אלא מלמד שאברהם אבינו היה מכניסם לתוך ביתו ומאכילם ומשקם ומקרבם ומכניסם תחת כנפי השכינה.
גם שרה הייתה שותפה בגיור. מוסיף המדרש:
יעקב גייר גיורים, דכתיב: 'וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ: הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם... וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב' (לה, ב-ד).
כשיעקב מתכונן לעלות משכם לבית אל, הוא מורה לאנשי ביתו לאסוף את כלי העבודה זרה והוא טומן אותם. אז אנחנו רואים שגם יעקוב מגייר. שואל המדרש:
ביצחק לא שמענו! והיכן שמענו? אמר ר' יצחק, דתני ר' שמואל בן ר' יאשיה רבה בשם ר' יהודה בן סימון: כאן. כתיב: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו' - מאי מגורי אביו, מגיורי אביו. (בראשית רבה פד)
המדרש מדייק שכל האבות, כל אחד בדרכו, קירבו את העולם תחת כנפי השכינה. אברהם אבינו היה יותר פעלתן, יצחק אבינו פעל בדרך של דוגמא אישית נפלאה, יעקב בנה משפחה גדולה שכולה מכוונת לעמוד תחת כנפי השכינה, וממילא נוספו עליו עוד אנשים אחרים.
אומר המדרש, שכל מי שמגייר כאילו בורא ועושה נפש חדשה. חכמים משתמשים בביטוי הזה גם לגבי אדם שמקיים מצוות:
'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם' (ויקרא יט, לז) - אל תקרי 'ועשיתם אותם', אלא 'ועשיתם אתם' (ויקרא רבה לה, ז)
אם אתם מקיימים מצוות אתם עושים את עצמכם. האדם בונה בתוכו כוחות רוחניים חדשים, בונה את עצמו. כביכול אומרת התורה, אתם לא עושים את המצוות, אתם עושים את עצמכם. אתם הופכים את הנפש הטבעית לנפש אלוקית וזו מהפכה, כי כשאדם מקבל עליו עול מלכות שמיים, הוא משתנה ונהיה אחר, וכל מצווה ומצווה שהוא עושה היא חלק בעשיה הזו. יש תרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים, וכל מצווה ומצווה כאילו מותאמת לאיבר מסויים, והיא זו שבונה אותו.

מעשי האדם נכתבים ונשמרים
יש מדרש נוסף:
אמר ר' יצחק בן מריון: בא הכתוב ללמדך, שאם בא אדם לעשות מצווה - יעשנה בלב שלם. שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו 'וישמע ראובן ויצילנו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו.
אם ראובן היה יודע שמעשיו ייכתבו בתורה, הוא היה משתדל לעשות את ההצלה של יוסף בשלמות, והיה מתאמץ בכל הכוחות להחזיר אותו ליעקב.
ממשיך המדרש:
אילו יודע היה אהרן שהקב"ה מכתיב עליו 'והנה יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו', - בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אילו בועז היה יודע שהקב"ה מכתיב עליו 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר' - עגלות מפוטמות היה מאכילה. (רות רבה ה, ו)
מה המדרש רוצה ללמדנו, האם אנחנו צריכים לחשוב כאשר אנחנו מקיימים מצוה שאולי המעשה שלנו יפורסם, ולכן לעשות אותה בצורה הכי טובה שאפשר? זו לא הכוונה של המדרש. זו לא סיבה שבגללה צריך לקיים את המצווה בשלמות, אלא אומר המדרש - אם אתה כבר עושה מצווה, תעשה אותה בצורה הכי שלמה שאפשר. ממשיך המדרש:
ועכשיו כשאדם עושה מצווה, מי כותבה? אליהו כותבה, ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זיכרון".
אליהו הוא הסופר, ושני עדים, כביכול, מלך המשיח והקב"ה חותמים על ידו. המשמעות של הכתיבה הזו היא שלכל מצווה שאדם עושה יש משמעות עתידית ארוכת טווח, היא נכתבת ונזכרת. כתיבה מבטאת קיום לאורך זמן. כל מעשה מצווה קיים ונשמר ופועל לעד. אלו שני מדרשים המזרזים לקיום המצוות.

תשובתו של ראובן
מדרש אחר מבאר לנו נקודה דומה:
'וישב ראובן אל הבור'. והיכן היה? רבי אליעזר אומר: בשקו ובתעניתו. כשנפנה, הלך והציץ לאותו בור. הדא הוא דכתיב: 'וישב ראובן אל הבור'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה - חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה. ואיזה? זה הושע, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלהיך' (הושע יד, ב).
המדרש הזה צריך הסבר. מה הכוונה שעד ראובן לא היה אדם שחטא ועשה תשובה, הרי כבר על אדם הראשון נזכר שהוא עשה תשובה. אמנם התשובה שלו התקבלה באופן חלקי, אבל הוא עשה תשובה. וכן על קין, נגזר עליו 'נע ונד תהיה בארץ', ובזכות תשובתו עונשו הוקל והוא לא נע ונד בארץ. אם כך מדוע אומרים חכמים שראובן הוא הראשון שעשה תשובה?
ההסבר הוא כך. חז"ל מפרשים מהו החטא של ראובן שעליו ישב בשקו ובתעניתו. כאשר מתה רחל יעקב לקח את מיטתו ושם אותה באוהל בלהה, שפחת רחל. ראובן נעלב עבור אמו לאה, שהייתה חשובה מבלהה שהייתה שפחה, ולקח את המיטה של יעקב מאוהל בלהה והעביר אותה לאוהל לאה. זה היה חטא של פגיעה בכבוד אביו. על החטא הזה הוא עושה תשובה ויושב בשקו ובתעניתו. וכשהוא הגיע אל הבור וראה שיוסף איננו, הוא הצטער מאוד, כי הוא הבין למפרע שהחטא שלו אפילו יותר גדול ומאוד חמור. ראובן יצא מתוך הנחה שליעקב אבינו צריכים להיות שנים-עשר שבטים, וכיוון שכולם נולדו על יעקב להיות באוהל של לאה, לכבודה. והנה, יוסף איננו, ואין שנים עשר שבטים. יכול להיות שמה שהוא עשה פגע בכל בניין המשפחה של יעקב, כי אולי במקום יוסף שאיננו, היה אמור להיוולד ילד נוסף לבלהה. הוא מבין למפרע, שמהחטא שעשה נמשכות עוד צרות וחטאים אחרים, ושעבירה גוררת עבירה, ולכל פעולה יש השלכות.
לפי זה, כשראובן הציע לשים את יוסף בבור הוא למעשה רצה להציל אותו כדי שלחטא שלו לא יהיו השלכות חמורות, שיחסר מניין שנים עשר השבטים. וכשראה שהבור ריק ויוסף איננו, הוא מלא צער כפול ומכופל, הוא מבין שהחטא הקודם ממשיך ופועל תוצאות רעות כל הזמן.
לפי זה המיוחד בתשובה שלו היה שהוא מבין שכל חטא הוא לא רק כישלון בודד, אלא שהחטא עצמו הוא מכשול שעלול להביא עוד כישלונות ונפילות. וכשהוא עושה תשובה, הוא עושה תשובה גם על החטא וגם על כל התוצאות העתידיות שלו, שעדיין לא התרחשו בפועל. אז יש כאן תשובה גם על מעשה שלא נעשה, אבל השורש שלו נעשה.
זה גם מה שלימד הושע שהוא מצאצאיו של ראובן, כפי שמסיים המדרש: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך'. נכשלת בעוון עצמך, תבין שעוונך הופך למכשול וגורם לחטאים נוספים, ועל כל זה תעשה תשובה. ההבנה העמוקה הזאת, שהחטא אינו מעשה בודד שעומד בפני עצמו - זו היתה מעלת התשובה שעשה ראובן. כך מסביר בית הלוי את המדרש הזה.
גם הרב זצ"ל שואל את אותה שאלה: מדוע המדרש מחשיב את ראובן ואת הושע כראשונים שעוסקים בתשובה. הוא עונה באופן אחר. יש דבר משותף אצל ראובן והושע. ישנם חטאים פרטיים שאדם חוטא ושב בתשובה על חטאו. החטא שלו נוגע לו, ולא נוגע לכלל כולו. אך יש חטאים כלליים. כאשר ראובן רואה שיוסף איננו הוא מבין שיוסף זה כלל ישראל ועל כך שב בתשובה. הוא יודע שיוסף מייצג את כלל האומה, והחטא הזה של מכירת יוסף הוא חטא שפוגע בכלל ישראל. יש כאן תשובה כללית. וזה מה שאומר גם הושע: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'. הוא פונה לכלל ישראל. התיקון של קלקולים כלליים, צריך אף הוא להיות תיקון כללי.

סיבוכים באורו של משיח
בהמשך הפרשה אנחנו פוגשים את מעשה יהודה ותמר. אומר המדרש:
'וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא'. ר' שמואל בר נחמן פתח: 'כי אנכי ידעתי את המחשבות'. שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, יעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה - והקב"ה היה עוסק ובורא אורו של משיח: 'ויהי בעת ההיא וירד יהודה', 'בטרם תחיל ילדה', קודם שנולד משעבד ראשון, נולד גואל אחרון. (בראשית רבה פה, א)
המדרש אומר לנו, שהמעשה הזה של יהודה שבא אל תמר, היה חלק מתכנית אלוקית. כל אחד עסוק וחושב שכל מה שהוא עושה נוגע רק אליו, אבל ריבונו של עולם מתכנן את הגואל העתידי. בורא אורו של משיח. עוד קודם שנולד משעבד ראשון, עוד לפני שירדו למצרים - נולד גואל אחרון.
צריכים להבין את העניין הזה. הרי מה שעשה יהודה לא היה מעשה כל כך מהודר. הוא אמנם לא ידע שהיא כלתו, ולכן זה פחות חמור, אבל הוא אומר בעצמו שהוא מתבייש בזה. כשרעהו לא מוצא אותה כדי לשלם לה, יהודה אומר לו להפסיק לחפש אחריה שהמעשה לא ייוודע. אם כן יש משהו מבייש במעשה הזה, ואילו המדרש אומר שדווקא ממעשה כזה נברא אורו של משיח!
האור החיים מסביר שהדברים מאוד עמוקים. למה המשיח לא יכול לבוא מצדיק וצדקת, לא באופן מסובך של קלקול וחטא. והוא מסביר, העולם מתחילתו נברא מאדם הראשון, שהיה צריך לעמוד במשימה ולא ליפול, והנה אדם הראשון חטא. החטא של אדם הראשון היה חטא כללי מאוד. הרי הוא השורש של כל האנושות, וכשהוא חטא נהיה משבר גדול מאוד בעולם. ניצוצות של קדושה התפשטו, טוב ורע התבלבלו, והעולם ירד מטה מטה. מאז, עניינו של העולם הוא לתקן את השבר הזה שקרה על ידי אדם הראשון. זה מתחיל באברהם אבינו, ואחריו ביצחק וביעקב. על יעקב נאמר שהוא מעין דמותו של אדם הראשון. הוא מגיע לתיקון גדול, אך לא מוחלט. התיקון השלם יהיה בימות המשיח. הזוהר מדבר על כך בהרחבה.
להוציא את הניצוצות של הקדושה מתוך הטומאה זה מסובך. 'מי יתן טהור מטמא - לא אחד' (איוב יד, ד). להוציא את הטהור מהטמא זה לא כל כך פשוט, לפעמים כדי להוציא את הטומאה הזו, צריך להערים על הסטרא אחרא, ולפעול בדרך לא כשרה. לא בדרך אסורה לגמרי אבל בדרך שהיא לא כשרה. וכך אפשר להוציא את ניצוץ הקדושה שהיה בלוע.
הזוהר אומר שכך היה גם לגבי שכם בן חמור. הוא רצה את דינה מאוד, כי היה בו חיבור אמתי אליה, ועל ידי החיבור שהיה ביניהם דינה לקחה משכם בן חמור את ניצוץ הקדושה שהיה אצלו. ואחר כך, אומר הזוהר, יצא מזה בהמשך הדורות ר' חנינא בן תרדיון. יש לכך רמז בראשי התיבות של 'ר' חנינא בן תרדיון' שהם רחב"ת, והפסוק 'ארץ רחבת ידיים' הוא מה שאמרו אנשי שכם לבני יעקב כשהציעו להם להשתלב ולחיות יחד איתם.
אור החיים בא ללמד אותנו על פי פנימיות התורה. אנחנו מסתכלים על המציאות באופן חיצוני ולא מכירים שיש למציאות גם מהלכים אלוקיים פנימיים. לנו יש את התפקיד ללחום ברע, חס וחלילה לא להיכשל, לא ליפול, תמיד להתגבר ולנצח כמה שאפשר. וכל זה לכתחילה. אבל אם בדיעבד קרו מאורעות, אנחנו צריכים לדעת שייתכן שיש כאן השגחה אלוקית, ורק אחרי דורות רבים מתגלה למפרע שהיה כאן תהליך אלוקי גדול מאוד. התהליך הזה שהתחיל אצל יהודה ותמר מתגלה לנו אצל דוד המלך שנולד מבית פרץ.
דוד המלך צאצא גם של רות המואביה, ומואב הוא הבן של לוט שבא על בתו. כל כך הרבה סיבוכים, האם כך צריך להיות הסדר של המשיח?
זה היה ניצוץ אלוקי מיוחד שהתפשט אצל מואב, ומתחיל מלוט עצמו שיש בו קדושה וטומאה שמעורבבים זה בזה. צריך להוציא את הניצוץ הזה, וכל זה מתגלגל בצורה מאוד מוסתרת, ואחר כך מתגלה שהקב"ה מגלגל את הדברים, ובסופו של דבר נברא אורו של משיח. צריך ללמוד להסתכל על המציאות בשני פנים: הפן של התפקיד שלנו, שהוא הפן של לכתחילה - אנחנו צריכים להשתדל להרבות בטוב, למעט את הרע, לבטל אותו, וכל הזמן להוסיף עוד קדושה ועוד אור בעולם. אבל אם אנחנו רואים שיש דברים מסובכים ותמוהים, זה הפן השני, יכול להיות שמסתתר כאן איזה דבר פנימי שאנחנו לא יודעים מהו.
אפשר להסתכל כך גם על הקשיים שהאדם פוגש, ולא תמיד הוא יודע איזה טוב יכול לצאת מהם. הרי כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אבל לפעמים לא רואים את זה לכתחילה, ויכול להיות שיראו את הטוב רק אחרי שנים. יכול להיות שיראו את זה אחרי דור, ויכול להיות שלא יראו את זה בכלל - אבל כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד.

שיפיל עצמו לכבשן האש
תמר 'מוצאת' להישרף, וחז"ל (ברכות מג, ב) מלמדים אותנו מכאן שמוטב לו לאדם ליפול לכבשן האש ולא להלבין פני חברו ברבים. לכאורה זה נראה לנו מאוד מוגזם. האם אדם צריך למסור את הנפש כדי לא להלבין את פני חברו ברבים?! בשו"ת בניין ציון (סימן קעב) הוא דן בשאלה הזו. התוספות (סוטה י, ב ד"ה נוח) שואלים: למה הלבנת פנים לא נכתבה בתוך הדברים שמוסרים עליהם את הנפש, כמו גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, הם עונים מפני שזה לא כתוב במפורש בתורה. אך משמע מדברי התוספות שכן צריך למסור את הנפש על זה, אלא שזה לא נמנה שם בגמרא.
על כל פנים לימדו אותנו חכמים עד כמה צריך האדם להיזהר מלהלבין פני חברו ברבים. לא לעקוץ, לא לפגוע. והסיבה היא כי חברו הוא צלם אלוקים. כל אדם מישראל הוא צלם אלוקים. ולפגוע בצד האלוקי הנפשי שלו, לגרום לו בושה - זה לקחת חלק מחיותו. אסור לאדם להרוג את השני אפילו כדי להינצל בעצמו, כי פיקוח נפש לא דוחה שפיכות דמים. וזו ממש חצי רציחה -'אביזרייהו דרציחה'. וכמו שעל אביזרייהו דעבודה זרה צריך למסור את הנפש, כך על אביזרייהו דרציחה. את זה לימדה אותנו תמר. ההתנהגות הזו מגלה שבאמת היא היתה ראויה להיות זו שממנה תצא מלכות ישראל. והיא גם הרגישה שהיא קשורה בזה.
ויהודה - הודה. זה היה בשבילו ביזיון מאוד גדול. חז"ל אומרים לנו: 'בזכות שהודה זכה למלכות'. מה הקשר - מלכות זה מעמד של כבוד. ומי שמוותר על הכבוד הוא בעצם שולט על הכבוד, הוא מלך הכבוד, הוא מוכן להתבזות, למרות שמי יודע אם המעמד שלו יפגע על ידי ההודאה הזו, אבל זה מה שאמתי ונכון לעשות.
ועוד אומרים לנו חכמים: יוסף, שקידש שם שמיים בסתר - נוסף לו אות ה' בשמו, ויהודה שקידש שם שמיים בגלוי - כל שם שמיים נמצא בתוך שמו. לולי התורה שגילתה לנו, אף אחד לא היה יודע על מעשה יוסף רק אשת פוטיפר, לכן נחשב שקידש שם שמיים בסתר, ונוספה לו אות אחת משם שמיים, 'עדות ביהוסף שמו', וכעת יש לו בשם את אותיות י', ה', ו'. לא השם המלא, אלא רק הפנימיות של שם שמיים, בלי האות האחרונה שהיא ההופעה האלוקית המתגלה. אך ביהודה יש כל שם שמים, כי הוא מבטא הנהגה של קידוש ה' ברבים, בגלוי, כולל אות ה' האחרונה.

קידוש השם בסתר
קידוש השם בסתר זה חידוש גדול מאוד. תמיד אנחנו חושבים שקידוש ה' זה כשכולם יודעים, ואם אף אחד לא יודע - איזה קידוש ה' זה. אבל חז"ל מחדשים שאם אדם נמצא בתוך התמודדות כמו של יוסף, לדוגמה שמישהי מנסה לפתות אותו, והוא מצליח להתגבר - זה קידוש השם בסתר. חז"ל נכנסים לתוך המחשבות של אשת פוטיפר שניסתה לפתות את יוסף יום יום. כל יום היא התלבשה בלבושים אחרים, מגרים יותר, ושינתה את סגנון הפיתוי - ויוסף כל יום מתגבר. עד שהגיע השיא - והוא מנצח. מקדש שם שמיים בסתר. אנחנו לומדים מיוסף, שכאשר לאדם יש התמודדות קשה, היצר מנסה להתגבר עליו, והוא דחה אותו והתגבר - הוא קידש שם שמיים בסתר. וככל שהקושי יותר גדול, קידוש שם שמיים יותר גדול.
צריך ללמוד גם שהיה כאן משהו פנימי. אשתו של פוטיפר נמשכה אל יוסף מאוד, וחז"ל מספרים לנו שאחר כך הבת שלה התחתנה עם יוסף. אשת פוטיפר הרגישה שהיא צריכה להיות מחוברת ליוסף, וצריך להיות מזה המשך רוחני פנימי, והיא התאמצה מאוד על הדבר הזה. אני לא יודע אם היא ידעה לבאר את מה שהיא הרגישה, אבל לפני ולפנים היה משהו שדחף אותה, אבל זה היה אסור. יוסף מתגבר, ועושה רק מה שמותר - מתחתן עם הבת.

'מי מחכה לגלויות שיהיו לשם ולתהילה?'
המדרש האחרון בפרשה, מפורסם והוא באמת פלאי-פלאים:
'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו'. אמר לו הקב"ה: שר המשקים שכחך, ואני לא אשכחך! מי היה מחכה לאברהם ושרה, שהיו זקנים, שיולד להם בן, מי מחכה ליעקב, שעבר במקלו הירדן, שיפרץ ויעשיר, מי היה מחכה ליוסף, שעברו עליו כל הצרות האלו, שיהיה מלך, מי היה מחכה למשה, שהושלך ליאור, שיהיה כמו שנהיה, מי מחכה לישראל בימי המן שיצילם הקדוש ברוך הוא, מי מחכה לגלויות שיהיו לשם ולתהילה, מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקדוש ברוך הוא?!
מי הוא שיודע להסתכל במצב אבוד ולחכות שיתהפך. שני 'זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים', מי מאמין שייוולד להם בן, יעקב בורח מעשיו עם מקלו בלבד, ומי האמין שיפרוץ ויעשיר, וכך 'מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלה, שיהיה מלך?'
מיוסף אפשר ללמוד את גודל האמונה. יוסף חולם חלומות, ומהם הוא יודע שיש לו תפקיד מאוד מרכזי במשפחה והוא צריך להיות המוביל של המשפחה. אלומתו קמה וגם ניצבה, וכולם משתחווים לה. עשרה כוכבים עם השמש והירח - משתחווים לו. והנה, הוא נזרק לבור ועומד למות. וכשמוציאים אותו מהבור - מוכרים אותו לעבד. הוא לא יכול לצאת לחרות, אין לו שום סיכוי, הוא אבוד. מה עם כל החלומות, השאיפות והמגמות... הוא היה צריך להישבר לחלוטין. אבל הוא מגיע לבית פוטיפר - ומחליט להצליח. במקום להיות מתוסכל ומיואש, כמו שכל עבד מרגיש, לעשות רק מה שהוא מוכרח לעשות, לכעוס על כל העולם, להיות ממורמר, פגוע וחסר מטרות ויעודים, יוסף מאמין שאם הוא הגיע לכאן, בוודאי יש לו תפקיד. הוא לא יודע איזה תפקיד, אבל הוא יודע שיש השגחה בעולם, ריבונו של עולם נמצא איתו, ואם הוא הגיע לכאן - זה מן השמים, וכאן הוא צריך להצליח.
פתאום יוסף חוטף מכה חדשה. זורקים אותו אֶל בֵּית הַסֹּהַר, מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים. שוב, אין שום סיכוי לצאת, מאסר עולם, הכי גרוע שיכול להיות. הוא אבוד. מה יהיה עם המטרות, השאיפות והחלומות... לכאורה הכול אבוד. אבל יוסף לא מסתכל כך. יוסף שוב אומר: 'יש השגחה בעולם, מן השמיים אני צריך להיות כאן עכשיו, אז יש לי כאן תפקיד'. ולכן גם כאן יוסף משתדל לעשות כל מה שאפשר כדי להצליח. הוא לא נופל ברוחו, הוא עם עוצמות של אמונה למרות כל המכות. אדם פשוט היה חושב, 'ריבונו של עולם, מה אתה עושה, אני מסרתי את הנפש, מה שמגיע אחרי פעולה כזאת זה להחזיר אותי לביתי, לאבי, לא להתנהג איתי כאילו עשיתי עבירה. האם אין שכר ועונש בעולם, אדם עושה דברים טובים ומקבל עונשים?' אבל יוסף מאמין, והוא יודע שריבונו של עולם מנהל את העניינים, ו'כל מאי דעביד רחמנא לטב', אז יש לו תפקיד עכשיו בבית הסוהר, ובסוף מתברר שהוא צודק באמונתו, וכל מה שקורה לו הוא כדי להביא את החלומות שלו להתגשמות. ממש אי אפשר לתאר את העוצמות של האמונה.
וכך כל הדורות: 'מי מחכה למשה, שהושלך ליאור, שיהיה כמו שנהיה', משה עומד למות בתיבה הוא בלי אוכל ובלי שתיה. ובסוף הוא נהיה לגואל ישראל המוציא את ישראל ממצרים, שעל ידו ניתנה התורה לישראל - דווקא מתוך אותו מצב. וכן, 'מי מחכה לישראל בימי המן שיצילם הקב"ה'.... וכך אנחנו צריכים להתבונן על כל מאורע ומאורע. ממצב של סכנה וכליה, ניתן לעבור ל'ונהפוך הוא', למצב חדש שונה לגמרי.
המדרש מלמד אותנו להסתכל כך על המציאות: 'מי מחכה לגלויות שיהיו לשם ולתהילה, מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימה הקב"ה, שיהיו כל העולם לאגודה אחת'... המדרש רוצה להגיד לנו, שכמו שראינו בהרבה דוגמאות, שלכאורה לא היה סיכוי ובסוף הדברים הסתדרו לטובה, כך צריך לדעת לחכות לגאולה, ולבטוח בעניינה של הגאולה, 'אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'. אנחנו נמצאים היום בתהליך מאוד גדול בהשוואה לתקופת הגלות ורואים עין בעין שיש תהפוכות.
האם יש סיכוי שיגיע מצב כזה, שעם ישראל כולו יתקבץ בארץ ישראל, ונסלק מכאן את כל מי שלא שייך לארץ הזאת, ונחזיר את כל ישראל בתשובה, האם יש סיכוי שתהיה גאולה שלמה?! אומר המדרש - האם היה סיכוי שמשה רבינו יצא מתוך התיבה, ועוד יהיה אחר כך גואל, לא אבל זה קרה. וכך תהיה גם הגאולה. וזה יכול להיות ממש בקרוב וצריך להיות מוכנים לזה. 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר' (קהלת ט, ח). אדם צריך להיות מוכן, בין בסור מרע ובין בעשה טוב, כי הגאולה השלמה יכולה להופיע בבת אחת - 'פִּתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים' (מלאכי ג, א). וצריכים להיות מוכנים לזה. ומצד שני, לא להיות מאוכזבים אם זה לא קורה באותו יום שציפינו. תמיד צריך לדעת שאנחנו נמצאים בתקופה מאוד מיוחדת, והיא צריכה לרומם אותנו.

הכנות לחנוכת המקדש
אנחנו מתקרבים לשמונת ימי חנוכה. הימים האלה הם ימים מיוחדים. בזמן שישראל היו במדבר גמרו את בניין המשכן בכ"ה בכסלו. אמנם הוא הוקם באחד בניסן, אבל בניין המשכן, 'בלבבי משכן אבנה' – נגמר בימים אלו. חז"ל אומרים לנו שכאשר חרב בית המקדש, אמרו 'קמח טחון טחנת'. מה פירוש הדבר - הדבקות של ישראל בקב"ה נחלשה, והדבקות היא זו שנתנה את הקיום לבית המקדש. כשאין את הדבקות הזו, בית המקדש הוא חסר משמעות, וממילא הוא נחרב. זאת אומרת, שבית המקדש עניינו לבטא את הקדושה הפנימית והחיבור הפנימי שבין עם ישראל לריבונו של עולם. והדרך לבניין בית המקדש היא חיזוק הדבקות הזו.
כמובן שצריך לעשות גם השתדלות בפועל, אבל צריך לדאוג שתהיה התאמה לבית המקדש בתוכנו. בית המקדש זה השראת שכינה, חיים ברמה אחרת של קדושה. זה הופעה של נבואה, זו הופעה של אטמוספירה רוחנית מרוממת, קדושה ועוצמתית מאוד. זה ממש סוג אחר של מציאות, וצריך להתכונן, ולהכין את הנפש, את המעשים ואת ההנהגה - להיות מוכנים. אין ימים יותר מתאימים לזה מהימים האלה שבהם נגמרה בניית המשכן. ובימי החשמונאים שוב חזרה הקדושה לבית המקדש, חזר החיבור היותר גדול של עם ישראל לריבונו של עולם.
אז אנחנו צריכים בימים המרוממים האלה, להתמלא בקדושה, ברוממות רוחנית. והמשמעות היא בתפילה שתהיה יותר עמוקה, מרוממת, ושמחה מאוד. ובכל המצוות שאנו מקיימים להגביר את השמחה. להגביר את השמחה בשקידת התורה. לפתח בתוכנו עוד יותר אהבה לתורה. כולנו אוהבים את התורה ושמחים בלימודה, אבל אפשר עוד יותר. להוסיף עוד בריאות, עוד קשר, עוד יותר קדושה בכל המעשים שאנחנו עושים. שיהיו הימים האלה בבחינת 'מוסיף והולך' - מרוממים מאוד מאוד.
יום שישי ומוצאי שבת, אלה ימים שמפני שהם שונים משאר הימים הם גורמים לאיזה פיזור. אבל אנחנו צריכים לעשות את ההפך, לעשות אותם לימים שבהם הכי לומדים, בגלל שיש בהם רוחניות גדולה מאוד, בין כשמתקרבים לשבת, וכמובן כשנמצאים בשבת, וגם כשעדיין קדושת השבת חופפת על מוצאי שבת. לכן דווקא בימים האלה צריך ללמוד יותר ולא ללמוד פחות. זה לא כל כך מקובל השקידה סביב השבת, אבל אם נפתח מהלך כזה - ממנו ילמדו ויעשו גם אחרים. וכך גם בימי החנוכה, שבעזרת ה' אני מצפה שירוממו אותנו כולנו כאחד, צריך ללמוד בהם הרבה.
שנזכה בעזרת ה' שיתקיים בנו סוף המדרש שקראנו, שהקב"ה יקים את סוכת דוד הנופלת במהרה בימינו, וכל העולם יהיה אגודה אחת - 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'' (צפניה ג, ט). בעזרת ה'.

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il