פרט וכלל
בליקוט דברי הבעש"ט על התורה מובאת בפרשתנו (אות ה) תורה יסודית וחשובה. הבעש"ט זי"ע מסביר שסיפור יציאת מצרים אינו רק כנגד הגלות והגאולה הכללית הפוקדת את כלל ישראל, אלא גם נפשו של האדם הפרטי יוצא, מגלות היצר לגאולה ועל כך אמר דוד המלך ע"ה: קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" ( תהילים סט', יט'). וכך גם כל בית ישראל אומרים מדי ליל שבת ב"לכה דודי" – "קרבה אל נפשי גאלה".
בעוד שרבים מאיתנו, כתלמידי בית המדרש של הרב קוק זצ"ל, שגאולת הכלל חשובה להם מאד, מרבים לדבר על גאולת הכלל ובכך מתמקדים ולעיתים רבות ממעטים לעסוק בגאולת הפרט מסיבות רבות. הרי שבתורת החסידות השקיעו רבות בפיתוח סוגיות גאולת הפרט ומתוך כך להגיע לגאולת הכלל, כמובא בדברי הבעש"ט שם: "ענין גלות מצרים וגאולת מצרים כמו שהיה בדרך כללות אומה הישראלית כך יש בפרטות אדם אחד, וכמו ששמעתי פירוש הפסוק (תהלים ס"ט) קרבה אל נפשי גאלה כי קודם שיתפלל על גאולה כללית צריך להתפלל על גאולה פרטית לנפשו ודפח"ח".
מסופר שהרב קוק זצ"ל שהה בחברון יחד עם הרב חרל"פ זצ"ל ובמהלך ביקורם דרש ודיבר הרב זצ"ל, באחד המקומות בהם התארחו. לאחר דבריו, אמר הרב חרל"פ לרב קוק שהדברים שאמר דומים מאוד לדברי רבי נחמן מברסלב זי"ע. הרב קוק ענה לו בהתרגשות: "ר' יעקב משה (כך היה מכנה הרב זצ"ל באהבה ובחיבה את תלמידו חבירו הדגול), אבל אנו רוצים לבנות עם!" בדבריו אלה רצה הרב להגיד שאנחנו עוסקים בגאולת הכלל לעומת רבי נחמן שהתמקד בעניני הפרט. ניתן היה להבין מכאן שהרב זצ"ל התנתק מגאולת הפרט, אך מחשבה כזו תהיה עשיית עוול לתורותיו. בסופו של דבר, דברי הרב בסיפור היו דומים לדברי רבי נחמן, והרב זצ"ל הסביר לרב חרל"פ שהוא חידש באותה תורה של רבי נחמן גם את גאולת הכלל לעומת רבי נחמן שמיקד אותה ברובד הפרטי.
ניתן בהחלט לומר שבעוד עיקר הדורות הראשונים של החסידות היו בימים של עומק הגלות ודבריהם נועדו לחזק ברכיים כושלות, לעודד נפשות נכאבות השבויות בגלותן האישית, הרי שעם התקדמות אור הגאולה שהלך והתגלה קמעא קמעא כדרכה של גאולתן של ישראל, כך יכל רואה האורות – הראי"ה זצ"ל למקד ולהרחיב את דיבורו בגאולת הכלל.
אדם שיעסוק בגאולת הכלל ללא גאולת הפרט יִצור מימד נפשי בוסרי וממילא אף הגאולה הכללית תהיה באופן בוסרי. אצל אדם כזה עלול להיות ציור גאולה לאומני בלבד. "לאומנות", בשונה מ"לאומיות", נאמנת רק לכללים ולמסגרת של הלאום ולא ולתוכן הרוחני המחיה אותו, וכך פועלת לאומיות שמקורה בעולם החול. לעומת זאת, כאשר אדם עוסק בעצמו בגאולת הפרט ויוצא מהחיצוניות שלו כדי להיות נאמן לתוכן הפנימי והרוחני שלו, הוא אינו מחפש לאומניות ריקה מתוכן אלא זהות רוחנית עמוקה. זהו עניינו של עם ישראל, לגלות את השילוב המתוקן של הכלל והפרט.
כאמור, הבעש"ט אומר שמתוך גאולת הפרט שהיא השלב הראשון והמוקדם יותר, יגיע עם ישראל לגאולת הכלל. זהו משפט שבמבט ראשון קשה אפילו למי שמצפה ומייחל לשילוב של הפרט והכלל. ניתן וראוי להסביר שהבעש"ט אינו מתכוון להחשיב את הפרט יותר מהכלל אלא לסֵדר העבודה בה תבוא הגאולה אל נכון. אדם מישראל אשר יפתח את הקדושה בקרבו מגיל צעיר ויוציא את נפשו ממיצריה ומגלותה, דווקא הוא יהיה בשל דיו להביא את גאולת הכלל על הצד הטוב ביותר לעומת אדם שלא גאל את נפשו ואינו בר הכי להבאת הגאולה הראויה.
משה רבנו הוא הדוגמא הטובה ביותר למנהיג יהודי אמתי היוצא מרשות עצמו אל אחיו. רבי ישראל מרוז'ין נהג לומר בשם האבן עזרא שהקב"ה כיוון שמשה רבנו יגדל בארמון על מנת שיסתגל להשקפה של גדלות. אדם הנולד למציאות של עבדות אינו יכול לגאול את עצמו ממצב זה מכיוון שאין לו אפילו ציור של חיי חופש. לכן כאשר אדם ממקום נידח עולה לגדולה שואלים אותו כיצד הוא הצליח לשנות את אורח חייו, לעומת אדם הגדל במקומות של גדולה ואין זה מוזר כלל וכלל שהגיע למדרגה בה הוא נמצא.
יהודים הם בני מלכים שנועדו לגדולה ולכן צריך כך לגדל אותם מגיל צעיר. אך הגלות מקטינה את הדעת – "לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי-דָעַת" (ישעיהו ה יג). בגלות מסתלקים מהאדם כל רצונותיו וההסתכלות שלו נתונה רק למצב של השרדות כאן ועכשיו.

לכל איש יש שם
אחת ה"סגולות" לא לאבד את זהותך האמתית בגלות היא לא לשנות את שמך שהרי שמו של האדם הוא מהותו וטבעו. על כך יש בפרשתנו תורה נפלאה של ה'בני יששכר' זי"ע, ר' צבי אלימלך מדינוב 1 , שיום פטירתו חל בימים אלה – ח"י טבת.
וכך כותב ה'בני יששכר' (מאמרי חודש ניסן ד י):
והנה אבאר לך מהו המדות הגדול שלא שינו שמותם. והנה על פי פשוטו מובן פירוש שלא שינו את שמותם - שלא קראו לבניהם שמות כשמות הגוים. אבל אי אפשר לפרש כן דהרי זה לשון רז"ל במדרש רבה "שלא שינו את שמותם ראובן ושמעון נחתין, ראובן ושמעון סלקין, לא היו קוראין ליהודא רפא ולא לראובן לולייאני ולא ליוסף לסטים ולא לבנימין אלכסנדרי" עכ"ל.

והנה הדברים לכאורה אינם מובנים, דלמה להם לשנות את שמם? מי ששמו ראובן למה היה להם לקרותו לולייאני? אבל תדע שזהו הענין בכל מלכיות ממלכי החטאים, זה עצתם ברצותם שיהיו ישראל סרים למשמעתם ולפרוק עול התורה ומצות. הנה לבד השם שיש לכל אחד מישראל בקדושה הנה הם משימים לו שם אחר מסטרא דילהון, והוא עצת הסטרא אחרא. דהנה האדם מתנועע ונמשך אחר השם, והשם הוא כבית אחיזה של הכלי שנלקח כל הכלי על ידו.
שמו של האדם הוא צינור דרכו מקבל אותו אדם שפע עליון. בבית זידיטשוב נוהגים לומר שאין לשנות לאדם את שמו בלי להיוועץ בצדיק גדול המבין היטב בעניינים אלו של מהות ושורש שמותיו של אדם, כי דבר זה דומה לניתוק אדם ממכונת הנשמה בלי לדעת לחבר אותו למכשיר חדש.
והנה הוא עצת הסטרא אחרא ליתן שם לישראל מסטרא דילהון, ועל ידי קריאת השם הזה ימשכו על ידו תנועת כל הגוף וכל האיברים וכוחותיו. ממילא יתמשך ח"ו הישראלי אחר עצתו (של אותו גוי ששינה את שמו) לבטלהו מן התורה ומצות ולילך אחר הסטרא דילהון ח"ו בכפירות ומדות רעות לאין משער. המשכיל יבין הדבר אשר זה עצת הקליפה בדורותינו אלה, ותמצא כן גם בנבוכדנצר נתן שמות לחנניה, מישאל ועזריה ודניאל (וקרא להם "שדרך", "מישך" ו"עבד נגו". נבוכדנצר לא סתם שינה את שמם, אלא) כי היה רוצה שיתמשכו ח"ו אחר ע"ז שלו והם לא רצו להיקרא רק בשמותיהם העבריים.
לשם יש שליטה רבה על האדם מפני שכך זוכרים את מעשיו ומזהים אותו. כאשר רוצים להביך מישהו שמסתיר את זהותו או "מחביא" את זהותו ומסתתר מאחורי גב הציבור, שואלים אותו לשמו. זהו אחד מ"סודות" האינטרנט שמנוצל בדרך כלל – האנונימיות, שהרי אדם יכול להגיב לכל דבר בשם בדוי וכאשר יודעים את השם שלך אתה "חתום" על הדברים. ידיעת השם נותנת שליטה על האדם הן לאחרים היודעים את שמו והן לעצמו.
על כך מעיר הבני יששכר:
והנה תראה גם בפרעה שהי' חכם גדול באיצטגנינות וידע שורש הענין. הנה תראה תיכף ישראלי הראשון שנכנס תחת ידו, הוא יוסף, תיכף שם לו שם. כמ"ש "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח... ויצא יוסף על ארץ מצרים" הנה לאו סיפיה רישיה.
שואל הבני ישככר שאלה מתבקשת. בתחילת הפסוק (בראשית מא מה) כתוב שפרעה מכנה את יוסף "צפנת פענח" אך מיד לאחר כך נאמר "ויצא יוסף"?

ונ"ל הכוונה דיוסף לא רצה להתייחס בזה השם אשר קראוהו פרעה, רק ויצא יוסף על ארץ מצרים. היינו בכל המכתבים והפקודות ששלח במכתב בכל ארץ מצרים כדרך המושל לא חתם את עצמו רק יוסף ולא צפנת פענח ולא נשתקע ממנו שם העברי...
וז"ש אח"כ "ואלה שמות בני ישראל", ו' מוסיף על ענין ראשון - שיוסף לא שינה את שמו - כן בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו.
יוסף הצדיק הקפיד להישאר בשמו העברי. גם כאשר הגיע בפעם הראשונה ללשכתו הנוצצת כסגן נשיא מצרים וראה על הדלת שלט זהב הנושא את השם "צפנת פענח" ועל השולחן המשרדי המפואר שלו הוא הבחין שכך גם הדפיסו על נייר המכתבים שלו, הוא צווה לשנות את כל אלו ולהחליפם בשמו העברי – יוסף. ממנו למדו בני ישראל לימים לא לשנות את שמם ויוסף היווה סמל לעם ישראל לעניין ההקפדה על שמם העברי.

קחם נא אליי
כאשר יוסף מגיע עם בניו לבקר את יעקב אביו לפני מותו, שואל אותו יעקב "מי אלה?". לכאורה השאלה תמוהה, יעקב נמצא במצרים כבר שבע עשרה שנים וכי הוא לא מכיר את בניו של יוסף? הסביר זאת ה"בית ישראל" זי"ע, שכאשר בניו של יוסף היו מגיעים לסבא יעקב הם היו פושטים את בגדי הפאר של בית המלכות ולובשים לבוש יהודי מקורי, אך הפעם מיהרו יוסף ובניו אל יעקב משום שהיה חולה ולא הספיקו מנשה ואפרים להחליף את בגדיהם. לכן שואל יעקב את יוסף "מי אלה" שהרי זו פעם ראשונה שיעקב רואה את ילדי יוסף לבושים בבגדים מצריים. על כך עונה לו יוסף: "בני הם, אשר נתן לי אלהים בזה". כאשר אני משמש כנשיא מצרים אין לי ברירה אלא להלביש את ילדי בלבוש זה. יעקב אבינו לא מסתפק בתשובתו זו של יוסף ולא נרגע בקלות ומבאר הבית ישראל שבתגובתו של יעקב מצויה ליוסף הצדיק תגובה שיש בה מן התוכחה ומן ההדרכה.
יעקב מזהיר את יוסף מסכנת ההתערות בתרבות מצרים ואומר ליוסף "קחם נא אליי ואברכם", ובכך מצווה את יוסף לדאוג שילדיו יראו כמוהו, כמו איש עברי. יתירה מזו, מסביר הבית ישראל, יעקב מזכיר ליוסף שגם הוא עצמו עם כל צדיקותו, כמעט ונכשל, ח"ו, בעקבות ההתבוללות וההתערות בקרב המצרים, ורק בזכות דמות דיוקנו העברי של אביו הוא ניצל מכך.
נמצאנו למדים שנסיונו של יוסף נתן לו את הכח לשמור את שמו – מהותו, במצרים. כאשר יוסף הצדיק רואה את דמות דיוקנו של אביו בעד החלון – החלום, הוא מבין שאי אפשר לשרוד במצרים בלי להיות נאמן לבית אבא, ולכן כאשר הוא מגיע לבית הכלא הוא מקרין את ה"עבריוּת" שלו לכל עבר, עד שנקרא בפי האסירים "נער עברי". מכח זה יוסף אינו מוכן לקבל את השם אותו נותן לו פרעה ונשאר בשמו העברי – "יוסף". מהלך זה של יוסף הצדיק נותן השראה וכח אף לבני ישראל בזמן שהותם במצרים 2 .
בימיו של הבני יששכר התחילה תנועת ההשכלה לפרוץ בחוצות ישראל והבני יששכר נלחם בה מלחמת חרמה עד כדי כך שרצה לנדות אותם. אחד המאבקים הגדולים שהיו לו היה סביב שינוי הלבוש. במאבק זה הצטרף לרבו, ר' מנחם מנדל מרימינוב שהקפיד על קוצו של יו"ד בענייני הלבוש 3 .
מאבק נוסף שהיה בחוץ לארץ באותו הזמן היה סביב חיוב בחירת שם משפחה. על כך ממשיך וכותב הבני ישככר:
והנה כפי ראות עיני בשר נראה כי דבר אחד טוב נמשך מאלו השמות שמניחין לאדם(השלטונות באירופה) חוץ שמו העיקרי - שמזה תדע ייחוס משפחות לדורות עולם. כי בניו לדורות נקראו על שמו, הנוסף על אביהם, וכן בני בניו לדורותיהם. ויודעין גם אחר כמה דורות שזהו מן הבית הזה, כגון משפחת ראפפורט, והורוויץ ושפיר"א. והנה אמר הכתוב "ויהי כי יראו המילדות" וכו', ולא רצו להקרא בשם נוסף שקראן פרעה (הן סרבו, הן שמרו על השם היהודי שלהן). הנה "ויעש להם בתים" - השי"ת שילם להם שכרם בבתי כהונה ולויה. הנה ניכרים לעולם במשפחותיהם, זה כהן וזה לוי. והבן כי נחמד ונעים הוא.
ומעתה תוכל להתבונן הדבר הגדול הזה, "שלא שינו את שמותם". והמשכיל על דבר גם בגלות החל הזה (שהחלו לקרוא בשמות המשפחה) נקרע סגור לבבו, שנתהווה אצל מרבית ההמון לכבוד ולייחוס - להתייחס דוקא בשם הניתן מאת הגוים והס כי לא להזכיר שם העברי (בדבריו אלה הוא מדבר על המשכילים שהשתמשו רק בשמות זרים), הן המה כחות הערב רב, אשר לא מבני ישראל המה, ובקרבינו הם יושבים, והמה קוץ ממאיר לבית יעקב.

לבוש יהודי
הרב קוק זצ"ל כותב באגרותיו שלכל אידיאולוגיה באשר היא, יש נקודת אמת פנימית המחיה אותה והדרך להילחם באידיאולוגיה קלוקלת היא דרך אותה נקודת אמת שאנשי הקודש צריכים לאמץ אותה באופן הנכון ובכך להוציא את "בלעו מפיו". בדבריו הרב מתייחס לתנועת הציונות החילונית ואומר שהנקודה הפנימית המחיה אותה היא העובדה שהם קוראים ומכריזים בשם "כלל ישראל" ולעומתם שלומי אמוני ישראל מדברים אך ורק בשם הפרט. על פי הבנה זו מסביר הרב שעלינו לדבר בשם הכלל על מנת לברר את נקודת האמת בציונות ובכך להעלות את הדברים השליליים שבה אל הקודש.
מהי הנקודה הפנימית ממנה ינקה תנועת ההשכלה? מסופר על יהודי 'גליציאני' שאהב מאד ללמוד תורה וכאחד הפירושים למקרא הוא בחר בפירושו של מנדלסון שהיה מראשי המשכילים. כאשר הוא הגיע לבית הכנסת בעירו שהיה מלא חמימות יהודית והחסידים ראו את הספר של מנדלסון, החלו לזעוק כנגד אותו יהודי והאשימו אותו בפריקת עול. אותו יהודי הטיח כנגדם ואמר שהחסידים יודעים לומר על המקרא דרושים בלבד ואינם מסוגלים לבאר את הפסוקים כפשוטם כמו הראשונים.
כתוצאה ממריבה זו הוא עזב את גליציה ועבר לגרמניה ה"נאורה", שם הוא נהנה מאד מהתרבות ומהחכמה של היהודים המשכילים והרב תרבותיים ושל הרבנים הדוקטורים. גם כאשר היו מתכנסים יחדיו הישיבה היתה מכובדת בעיניו, גברים ונשים יחד ולא בהפרדה כמו בגליציה ואפילו הרבנים היו יוצאים שלובי זרוע עם נשותיהם לטיול בשבת בצהריים. אשתו, שהיתה רגילה לאווירה החמה של גליציה, סבלה מאד מהקור של התרבות הגרמנית, אך בעלה התעקש להישאר בגרמניה.
אמנם אותו יהודי נהנה מאד מהיהדות הגרמנית אך לימים החלו בניו לפרוק עול בזה אחר זה. או אז הוא הבין לאן מנדלסון הוביל אותו עם החדשנות שלו.
את היהודי הגליציאני תפסה תנועת ההשכלה בזכות מנהגיהם המכובדים והתרבות המחודשת. סיפור זה הוא אחד מני רבים שבעקבותם נלחם הבני יששכר מלחמת חרמה בתנועת ההשכלה דרך המלחמה בשינוי השם והלבוש שכה אפיינה את התהליכים של ראשי המשכילים. על פי תיאורו של הבני יששכר ומלחמתו בענייני השמות והלבושים ניתן להבין שדרך הנקודה הזו פעלו המשכילים. הלבוש היהודי בזמנם שידר כביכול צדדים מיושנים ולא מכובדים של היהדות ולעומת זאת המשכילים שידרו בלבושם דרך מכובדת וממילא היה בכך צהר ופתח ליהדות הנראית שונה לגמרי, ותפיסה זו שבתה יהודים רבים ברשתה.
אמנם הבני יששכר נלחם בשינוי הלבוש, אך באותו הדור בדיוק חידש רבי ישראל מרוז'ין זי"ע את עבודת ה"מלכות" שאחד הדברים המאפיינים אותה היא הלבושים המכובדים אותם נהג ללבוש 4 . זו הנקודה הפנימית שחייתה את תנועת ההשכלה וכנראה אותה רצה רבי ישראל מרוז'ין לברר ולתקן. יש צורך לחדש את הלבוש והשפה אך לא על ידי ביטול הלבוש היהודי ואימוץ של שפות זרות. הנוי והיופי של חי העולמים אינם צריכים להיות כחיקוי לתרבות אומות העולם ורוחם, אלא נאמנים לבגדי הקודש של ממלכת כהנים וגוי קדוש.
הגאון הגדול ר' מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל כתב בספרו החשוב "משך חכמה" רעיון נפלא והסבר מיוחד לפסוקי קרבן פסח הכתובים בפרשת בא. שם הוא מסביר שככל שהולך אור הגאולה ומתגלה כך ניתן יותר להיפתח לחוץ ובכלל זה בלבושו של האדם מישראל מכיוון שגם בחוץ יותר ויותר מתגלה אור ה' 5 .
לכן בתהליך של יציאה מהגלות והתקדמות מתמדת בסולם הגאולה יש להתבונן הרבה בדמות דיוקנו של אבינו ולשאוף להראות כמותו בדיבור, במהות הלבוש ובכל הליכות החיים. זו סגולה לשמירה על הצביון היהודי כדרך לגאולה שלמה.
בעולם החסידות הביטוי "לבוש" אינו רק במשמעות המצומצמת של ביגוד, אלא הלבושים הם כל דפוסי התנהגות האדם וה"כלים" בהם הוא מבטא את התוכן וה"אורות".
העיסוק בענייני ה"לבושים" העצמיים לנו והתואמים את רוח ישראל הוא דיון קיומי, הן במישור הלאומי 6 והן במישור האישי. הלאום עצמו צריך להזדהות עם שייכותו לחיים היהודיים ולהישמר מהתבוללות תרבותית ומשקיעה בתפיסות זרות. גם על האדם מוטלת האחריות הזו בכל חלקי חייו – בעבודה, בחיי המשפחה בבית ובטיולים בחוץ ובכל מקום שהוא נמצא. כאשר האדם מרגיש שהוא נמשך להתערות בתרבות זרה מוטל עליו לברוח מאותו מקום. כאשר הוא מרגיש כתייר "הבא מצרימה" האדם יכול להמשיך בעבודתו, אך כאשר הוא מרגיש קצת שייכות במצרים הוא צריך להישמר ולהיזהר.
יזכנו ה' לחידוש של תרבות, רוח ולבושים יהודיים מקוריים על כל המשמעות הפנימית הכרוכה בכך, שאף על פי שמחודשים הם יבואו מתוך יראת שמים ומסורת אבות, ומתוך כך נזכה להמשיך את הדרך אל הגאולה השלימה.

---