בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

כרך א' שיעור ב'

אדם הראשון ונח

השוואה בין אדם הראשון לנח; "איש תמים בדורותיו" – לגנאי ולשבח.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תשס"ה
8 דק' קריאה
התורה בראשיתה מציגה לפנינו שני גיבורים הבאים לשפוך אור על דמות האדם . הגיבור האחד הוא אדם הראשון, המייצג את דמות האדם המתמודד עם עצמו, כפי שהתורה מציירת לנו וכפי שהתמודדות זו באה לידי ביטוי בתרבות האנושית המוכרת. הגיבור השני שיש בו כדי להאיר את דמות האדם הוא נח, שמתמודד אל מול סביבה מסוימת.

נשווה בין אדם לנח: האדם הראשון מתמודד עם דחף נפשי מתוכו. אותו אדם בעל הייחוד הרוחני מבין כל יצורי תבל, נופל ממדרגתו מתוך עצמו. על ידי הנפילה הזאת הוא מוצא את עצמו בסביבה חדשה. כך נוצרים שני מושגים: מושג גן העדן, התואם את השלב הראשון והתמים בחיי אדם, לפני נפילתו. ולעומת גן העדן, ישנה המציאות כפי שאנו מכירים אותה, בה האדמה מצד עצמה מצמיחה קוץ ודרדר, והאדם צריך לעבדה בזיעת אפיים. המעבר משלב אחד לשני הוא מעבר כואב, הוא מעבר של גירוש. משמעותו של הגירוש היא שינוי קיצוני במערכת היחסים שבין האדם לסביבתו. מעתה סבך הבעיות האלה הוא נחלת כל צאצא של האדם, באופן אישי וכחברה. יש כאן קביעת היחס בין האדם לסביבתו מתוך ההשתקפות הנפשית שלו. מה שהוציא את האדם מגן העדן היה יצרו הרע, התאווה לעיניים. כך השתנה היחס שלו אל הבורא, מיחס של היראות ופתיחות להתחבאות והתחמקות. זוהי הדמות האחת.

הדמות האחרת היא נח. התורה מעידה על נח שהוא "צדיק תמים". הפגם של האדם לכאורה תוקן. נח אינו חוטא ואינו מתפתה. ההתמודדות העיקרית שלו היא עם סביבתו מלאת החמס והחטא. בדיוק להיפך מן האדם. האדם חי בסביבה נהדרת, בגן עדן, הוא עצמו הופך את המצב לקשה, הוא גורם למשבר ולגירוש, בעבורו מתקללת האדמה. לעומתו, נח הוא איש צדיק, אלא שסביבו "מלאה הארץ חמס". אך הוא אינו חלק מזה, אינו אחראי לזה.

אמנם, גם סביבתו של האדם לא הייתה נוחה, שהרי היה הנחש. ובכל זאת אלו מצבים שונים. לאדם הייתה אפשרות לחטוא אך לא ממשות של חטא. לא הייתה גרימה כפייתית, לא היה דבר שאי אפשר להימלט ממנו. הנחש מייצג את האפשרות, לא את ההכרח. הנחש מייצג את הניחוש, את שימת יהבו של האדם על האפשרות. המנחשים יצרו אשליה שהם יכולים לממש כל אפשרות, לנחש את המזל ואת הגורל, אבל זה אינו הכרח, זו בחירה חופשית. כאן מתמקד הדבר בבחירה. ישנן אפשרויות שונות, אך מה מתוכן יבחר האדם - איננו יודעים. בעייתו של האדם התמקדה בו ולא מחוצה לו, החוץ היה מצוין ונהדר. נכון שהייתה אפשרות לחטוא, שהרי אם לא הייתה שום אפשרות כזו, הוא לא היה חוטא.

לעומת זאת, אצל נח האפשרות הפוכה. סביבתו מלאה חמס, הארץ עומדת להיחרב, ולו ניתנת הזדמנות שלא להישמד יחד עם הארץ. זה הטיפוס הנגדי, הקוטבי. הוא מצד עצמו צדיק. "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". המובן הפשוט הוא לשבח, כי בדורו מלאה הארץ חמס, אך הוא בכל זאת נותר צדיק. הוא שלם לגמרי עם הצו האלוקי, הוא אינו מתפתה לשום דבר ואיננו נרתע מלעג 1 . נח הוא שמציל את העולם, כפי שהאדם, במידה לא מועטה, החריב את העולם. נח מחזיק מעמד במים הזדוניים של נחשולי המציאות. הוא מציל את הטוב שיש בעולם ובונה את העולם מחדש.

איש צדיק תמים היה בדורותיו - לשבח
נח איש האדמה היה, אותה אדמה שנתקללה בעבור האדם. כאדם שלם יכול היה נח לעבד את האדמה לא רק כדי לשרוד, כפי שעשה גם אדם. הוא לראשונה נוטע גפן ושותה יין. גפן ויין אינם כלים להישרדות בלבד, אלו אמצעים שמעבר לקיום הבסיסי. נח הינו אדם שלם, איש אדמה המתקן את האדמה, ויוצר ממנה דברים שאינם רק כדי להתקיים, אלא גם לשם הוצאת טעם מהאדמה. לא רק "בזעת אפך תאכל לחם", לא רק עבודת עצב, אלא בשמחת חיים של "ויין ישמח לבב אנוש". זוהי חדירה עמוקה לתוך רובד של שלמות הטעם, שלמות של שמחה שיש בגפן וביין, שלמות של סוד האדמה.

חז"ל אומרים דבר מופלא. נח נקרא איש האדמה מפני שלימד את כל העולם לחרוש 2 . לפניו לא ידע העולם לחרוש, והיו מתקיימים קיום עלוב מליקוט הדברים שגדלו בסביבתם הקרובה. אך מצד שני תיאור אותו הדור, של "מלאה הארץ חמס" ושל בני האלוהים הלוקחים את בנות האדם, מראה על קיום של עוצמה. אמנם עוצמה שיש בה רוע והשחתה רבה, אך ודאי מדובר בכוחות מרשימים. והנה חכמים אומרים שנח הוא זה שגילה לעולם את חרישת האדמה! ואנו תמהים: מהי אם כן, העוצמה של אותו הדור? מהו מקור הרשעה ממנה אנו כה מתרשמים, הרי בקושי יכלו לגדל גידולים כדי להתקיים?

כידוע ישנן באדם שתי בחינות: ישנה בחינה גשמית-גופנית, היא הקשורה לאדמה ולאכילה. וישנה בחינה רוחנית נעלה, שאיננה כה פשוטה, כי ממנה בא החטא. באותה בחינה, שהיא מעלתו הגדולה של האדם בעל הבחירה, צלם אלוקים, בעל נשמה מיוחדת, שם גם החטא. כוחות רוחניים גדולים ואדירים ישנם באדם, אך לא תמיד כוחות אלה מוליכים אותו למקום הנכון. המנחשים והידעונים הם הפיתוי של "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", כי יש באדם דחף עצום לדעת כל מה שמעליו, להביט כלפי מעלה. זהו פיתוי עצום. קנה המידה של האדם אינו חיות השדה. קנה המידה של האדם הוא אלוקים הכל יכול, הנצחי, יודע כל. אצל האדם ישנו הניצוץ הזה, הוא יודע משהו, בידיו סוד הידיעה, אך לא הידיעה כולה, והוא רוצה את הכוליות, את השלמות, את המוחלטות האין-סופית הנצחית. אך כיצד מגיעים לזה? דרך האדמה הייתה נפילה, נפילת האדם ובנו קין, ולכן צריך לפנות אל השמים. הציור הזה של בני האלוהים ובנות האדם הוא ציור בעל עוצמות רוחניות גבוהות של יכולת מאגית מיסטית מיוחדת במינה, של חדירה לסוד הכוחות של המציאות. לגביהם, עיבוד האדמה איננו צורך ממשי כלל, הוא נצרך רק כדי להתקיים. הם שואפים אל הגבוה, זוהי השאיפה מאז האדם הראשון - גדולה בדרך רוחנית, בדרך של כוחות הנפש, בחמיסת הידע. "מלאה הארץ חמס" אינו מבטא רק את הגזל הפשוט, שפלוני לוקח חפץ השייך לאלמוני. על פי תיאורם של חז"ל נראה שלא היו דברים רבים שניתן לגזול. "מלאה הארץ חמס" מבטא את הרצון לחמוס את הידע! מעבר לגזל הגשמי, ישנו גם גזל רוחני, שהוא הרבה יותר עמוק ונורא. גם האדם הראשון חמס את הפרי כדי לחמוס את הידע בכוליותו "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". בני האלוהים זו מדרגה גבוהה מאד של עוצמות אדירות, לאו דווקא בטכנולוגיות הגשמיות.

מכאן אולי נבין מה הייתה שלמותו של נח - הענוותנות שלו. הוא לא הלך בגדולות. כשכולם עסקו בענייני שמים הוא עסק בענייני הארץ, באדמה. הוא טיפל בקרוב אליו, במה שמתחת לרגליו, במה שניתן לתקן, ולא עסק בכוחות הגדולים. השלמות והצדקות של נח היא הענווה, שבאה לידי ביטוי בצו האלוקי. הוא לא הלך וצעק 'אני קבלתי צו אלוקי ואני גדול מכולכם'. הוא עסק לעצמו בבנין התיבה במרכז היבשה. הייתה כאן הנמכת קומה. קומתו של אדם הראשון הייתה אדירה, הייתה בה תפישה רוחנית של המציאות, חדירה רוחנית הבוקעת חומות, מבחינתה אין שום משמעות למרחק גיאוגרפי. בתפישת המהות אין משמעות לכמות האדמה שבעולם, המחשבה תופשת את העיקר. זו גדולה עצומה. אך נח בענוותנותו פנה אל האדמה. הוא ויתר על הגדולה הזאת.

התורה אומרת עליו שהיה צדיק, אך אינה מציינת מה הייתה צדקותו, במה היא באה לידי ביטוי. ויש לומר, שהוא היה מקבל, ענוותן, לא הולך למעלה ממדרגתו, ולכן עוסק באדמה. הוא מלמד את חרישת האדמה ורואה בזה טעם, הצלחה והישג. הוא מלמד את כל האנשים להיות אנשי אדמה. איש האדמה בתרגום פשוט הוא 'עם הארץ', וזו הייתה צדקותו. ענוותנותו הייתה דבר טבעי לו, הייתה לו יראת אלוקים מפני הדרת גאונו, כאומר 'מי אני ומה אני שאלך להתמודד עם אלוקים?' הוא גם לא לימד באופן פעיל את עבודת האדמה, הוא עבד את האדמה לעצמו וממנו למדו בני אותו הדור.

שאלה: בדורו אולי החטיאו את הדרך, אך הם באמת שאפו לדברים גבוהים יותר. ישנו מדרש מפורש המראה על גדולת אותו הדור שראוי היה לקבל תורה 3 .

תשובה: הם אכן היו גדולים מאד, אך בה בשעה גם קטנים. הם רצו בהישגים רוחניים גדולים, אך מתוך הקטנת קומת הא-ל. הם לא יראו ממנו ולכן חשבו שיכולים הם להיות כמוהו. זוהי גדלות וקטנות בבת אחת, והקטנות נוראה מהגדלות. מטרתם הייתה המשך העיקרון של "והייתם כאלוקים", המשך אותו החטא של אדם הראשון. היה זה נסיון להחליף את מושג האלוקים ולהנמיך את קומתו. אין זו מדרגה גבוהה, זהו השקר הנורא ביותר שיכול להיות. יש כאן צמצום, קטנות ועיוות של השאיפות הגבוהות ביותר.

אם כן, החמס היה קודם כל חמס רוחני ונסיון להגיע לחשיפת העוצמה של האדם. ובמה אדם רואה עצמו גדול? היכן מתקיימת בו פינה של נצחיות? בהמשך המין. "אשר יבואו בני האלוקים אל בנות האדם" - הם תפשו את המין לא רק כדחף טבעי שיש באדם, אלא מצד עוצמתו, מכך שהוא יכול להוליד דורות שימשיכו את המשימה. בדתות אליליות קדומות היה הריגוש העצום סביב המתח המיני אחד האמצעים להגיע למצב נפשי אקסטטי. על ידי המתח המיני האדם כמעט יוצא מגדרו וחש שהוא תופש דברים רוחניים עצומים. דרך אגב, חלק אינטגרלי מטקסים של ידעונים, מנחשים ורופאי אליל, הקיימים עד היום אצל שבטים אפריקנים, סובב גם הוא סביב המתח המיני.

בזה האדם מיוחד מכל בעלי החיים. אצל בעלי חיים ישנו עניין טבעי-גופני של עונות ייחום, אך לא כך הוא האדם. אצל האדם פועל הצד הנפשי הרבה יותר מאשר הצד הביולוגי. חכמים קשרו את יצר העריות אל המוח והנפש ולא אל הגוף עצמו. הצד של ההפקרות המינית מלווה הרבה מאד כתות מיסטיות. בתולדות ישראל היו שתי תופעות מוכרות וידועות: התנועה השבתאית והתנועה הפרנקיסטית, שהייתה מאה שנה אחריה. באופן בולט ומובהק נעשה נסיון לחדור אל סודות המציאות, נסיון שלוּוָה בהוללות מינית. גם בדור המבול לא פעלו הדברים מתוך התקדשות והיבדלות נכונה אחד מהאחר, אלא על ידי חמס. הקשר הגופני בין איש לאישה הוא אחד הדברים שהאדם רואה בו דבר מה שמעבר לו, מפני שיש בו פתח לעתיד ולדורות הבאים. מעין הפקעת חומת הזמן, תוך כדי התרגשות נפשית עצומה.

איש צדיק תמים היה בדורותיו - לגנאי
שאלה: לכאורה, נח עובד האדמה הוא אדם חסר. חסר בו להט נפשי מסויים. הוא נראה אדם מצומצם, בדומה לאדם "ההולך עם האף באדמה". יתכן שבני אותו הדור, אילו היו מפנים את הלהט שלהם לכיוון הנכון, היו מגיעים לדרגה רוחנית גבוהה בהרבה משלו.

תשובה: נכון, באמת חסר משהו בדרכו של נח. הדבר בא לידי ביטוי בשכרותו. התורה מציירת לנו איש צדיק הבונה תיבה, מציל את העולם, מעלה עולות תודה לה', נוטע את הכרם הראשון, מצמיח ענבים ושמח בשמחת היין. כל זה יפה מאד. אך ישנה גם נפילה. הוא משתכר ומתגלה. ומה מתגלה? חסרונו. כפי שרוחניות יתר עלולה להביא לידי בעיה קשה מאד, כך דבקות גדולה מדי בשמחת האדמה מביאה גם היא לידי בעיה, לשכרות, לאיבוד העשתונות והמעמד הנפשי. נח נחשף והתגלה במערומיו. הארץ הכריעה את נח בשמחתה, בטעמה וביינה.

אנו מציינים דמות אחר דמות במסלול שעובר האדם כאשר הוא מגלה את כוחותיו, כאשר הוא בונה את מערכת היחסים שלו עם הא-ל, עם האנשים, עם הטבע ועם עצמו. מדרגה לדרגה יש תיקון אך ישנו גם חיסרון. משלב לשלב מתגלה צד נוסף באישיות הקולקטיבית ששייכת לכל מין האדם, ובד בבד עם נתינת הדעת על השלב החדש והתיקון, עלול להופיע גם חיסרון. בנח ישנו תיקון של הרוחניות המנותקת, המפתה, של הפירוש הלא נכון של היות ב'צלם אלוקים' - כתחרות עם אלוקים. כל כוחו של נח מושקע בענווה וקבלת עול, ובמה שמתחת לאדם ולא מעל לו. הוא מגלה באדמה טעמים, הוא שמח בה. יש באדמה יצירה, אך היא עלולה גם להביא לידי שכרות. אין די בזאת. ולכן בדורותיו "איש צדיק תמים", אך לעומת השלבים הבאים, לעומת אברהם, איננו צדיק, מפני שאברהם הוא תיקון גדול יותר. השבח והגנאי אינם נוגדים זה את זה, השבח הוא אמת והגנאי הוא אמת. השבח הוא התיקון האמיתי והעצום של הפניית הנפש אל האדמה, אל האפשרי, אל חשיפת סוד הבריאה, אל הידיעה שבבריאה ישנו טעם רב ושיש לו לאדם תפקיד על האדמה, אך אין צורך וגם אין כל אפשרות להתחרות עם הא-ל. זהו תיקון עצום ושבח גדול אותו השיג נח על ידי ענוותנות נפשית, ובזה היה שונה לטובה באופן מוחלט מכל בני דורו. לעומת אברהם אין זה שבח, אלא גנאי, משום שאברהם שוב מרים את עיניו למעלה. הוא מגלה את הא-ל מחדש. התיקון אינו בא על גבי הרס התיקון הקודם. אברהם איננו נוטש את האדמה, אך יחד עם זאת הוא פונה לשמיים.

הנקודה העיקרית אצל נח היא ענוותנותו, אי התערבותו בענייניו של הבורא. הוא אינו נותן עצות לאלוקים, ומבחינה זאת הוא צדיק גדול. אמנם, בדורו של אברהם הוא לא היה נחשב, אך זוהי בדיוק גם מעלתו - שעשה עצמו כלא כלום לעומת הרצון האלוקי. זהו התיקון הקוטבי לנטיה הראשית באותו דור, של בקשת הישגים בעולם תוך כדי תחרות עם הא-ל .

אמנם, דרגתו של אברהם גבוהה יותר, משום שהוא מכוון אל עומק רצונו של הקב"ה, וכדי להגיע אל המעמד בו אפשר להתערב במעשיו של הקב"ה ולומר "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" יש לעבור עוד שלבים אחדים של תיקון.


^ 1. בראשית רבה ל, ז.
^ 2. מדרש תנחומא בראשית, יא: "קודם שנולד נח לא כשהיו זורעין היו קוצרין אלא היו זורעין חטים וקוצרים קוצים ודרדרים, כיון שנולד נח חזר העולם לישובו, קצרו מה שזרעו, זורעין חיטין וקוצרין חטים, שעורים וקוצרין שעורים. ולא עוד אלא עד שלא נולד נח עושין מלאכה בידיהם. לכך כתיב ומעצבון ידינו, נולד נח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה."
^ 3. זוהר פנחס רטז, א. ובחולין קלט, ב, 'בשגם' גימטריא משה, רומז לכך שגם נשמת משה היתה שם.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il