בית המדרש

  • מדורים
  • סיפורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

קושיה מתורצת בקש

המשמש קם ממקומו, ניגש מיד לסולם וטיפס עליו עד שהגיע לעליית הגג, שם ראה ערימות גדולות של קש סדורות זו לצד זו. באחת הערימות ראה זוג נעליים תקועות בתוך הקש. מה עושות נעליים בתוך הקש?

undefined

עודד מזרחי

אדר א תשע"ט
3 דק' קריאה
רבי נפתלי צבי מרופשיץ היה אחד מגדולי תלמידיו של החוזה מלובלין ומקורב גם לרבי מנדל מרימנוב, והתפרסם בפיקחותו הרבה ובאמרותיו החריפות והשנונות.
הוא נודע בראשית דרכו כבדחן שיודע להשתמש בהומור כדי לעקוץ ולהוכיח, והרבה לצחוק לא מעט גם על עצמו.
אפילו אל רבותיו לא היסס ר' נפתלי לכוון את חיצי ביקורתו, שנשלחו באהבה ובהומור. כאשר החל לשמש בכהונתו ברופשיץ דאג במסירות נפש לצורכי התושבים הנזקקים, אך לא נטש את דרכו האמיתית והשנונה.
חורף אחד הוא ומשמשו בוססו בשלג הכבד בעיירה כדי לאסוף צדקה להכנסת כלה ענייה. רבי נפתלי העדיף לאסוף בעצמו את כספי הצדקה לנזקקי העיירה ולא הסכים להטריח אחרים במצווה. כמו כן ידע היטב כי המתבקשים לתרום יהיו חייבים לכבדו ולתת לו יותר מאשר לגבאי מן השורה. הוא היה מוכן לעשות הכול כדי שבסופו של יום עניי העיירה הנזקקים יקבלו ממנו סיוע נדיב ככל האפשר.
הפעם ידע רבי נפתלי כי משימתו תהיה קשה במיוחד. השלג ירד ברציפות במשך כעשרה ימים, העסקים שבתו ממלאכה ובני העיירה התבצרו בבתיהם המחוממים ולא יצאו מהם אלא לצורך גדול בלבד, ולפיכך הסיכוי לקבל צדקה הגונה היה נמוך.
באחד מבתי העיירה ניצב בעל הבית מאחורי הווילון, וראה את הרבי ומשמשו צועדים בקושי רב אל עבר ביתו. הוא תיאר לעצמו לשם מה הרבי מגיע אליו, וגם ידע שמצפונו לא יניח לו לשלח את פניו ריקם. מאידך יצרו תקף אותו להתחמק ממצוות הצדקה והוא חיפש מוצא.
הוא פנה בבהילות לרעייתו ואמר: "אם הרבי ישאל היכן אני, תודיעי לו שאיני בבית ואין לך מושג מתי אחזור".
כעבור כמה דקות נשמעו דפיקות קלות על הדלת. האישה פתחה וראתה את הרבי ואת משמשו ניצבים על סף הדלת.
"היכן בעל הבית?" שאל המשמש.
האישה השפילה את עיניה ואמרה: "בעלי אינו בבית ואין לי שום מושג מתי יחזור".
רבי נפתלי צעד קדימה ואמר: "מדובר בעניין חשוב ודחוף. ברשותך נמתין לו כאן עד שישוב".
האישה גמגמה כמה מילים לא ברורות והלכה אל עיסוקיה במטבח.
הרבי ומשמשו התיישבו בסלון. לאחר זמן מה רבי נפתלי התבונן כה וכה והבחין כי על גבי הרצפה שתחת הסולם, אשר באמצעותו עולים לעליית הגג, מפוזרים גבעולי קש באי סדר. הרבי הרהר בליבו כי כנראה מישהו עלה בבהילות לעליית הגג ולא הספיק לנקות אחריו את הרצפה.
הוא הורה למשמשו: "עלה בבקשה לעליית הגג ותבדוק מה מתרחש שם".
המשמש קם ממקומו, ניגש מיד לסולם וטיפס עליו עד שהגיע לעליית הגג, שם ראה ערימות גדולות של קש סדורות זו לצד זו. באחת הערימות ראה זוג נעליים תקועות בתוך הקש.
מה עושות נעליים בתוך הקש? תמה המשמש בליבו. הוא משך את הנעליים, ולהפתעתו הרבה הן היו מחוברות לזוג רגליים... זוג הרגליים היה מחובר לגוף, והגוף היה מחובר לראש - ראשו הנדהם של בעל הבית...
לאחר שבעל הבית התאושש מגילויו, הוא ירד בסולם וניצב במרכז הסלון מול רבי נפתלי, כאשר מראה בגדיו פרוע ובזקנו תלויים גבעולי קש.
רבי נפתלי אמר: "בזכותך תורצה לי היום קושיה גדולה שהעיקה עליי מאוד במשך זמן רב".
לנוכח מבטי התמיהה של בעל הבית והשמש, המשיך הרבי בדבריו: "חכמינו ז"ל מלמדים אותנו במסכת שבת כי גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. עד היום לא הבנתי כיצד ייתכן הדבר, שלארח בשר ודם יכול להיות במדרגה גבוהה יותר מאשר לקדם פני שכינה. אולם היום, כאשר ביקרתי כאן, הבנתי מיד את התירוץ לכך. כאשר משה רבנו ראה את הקדוש ברוך הוא בוער באש בתוך הסנה נכתב בתורה: 'ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים'. ואילו אתה", סיים רבי נפתלי בחיוך, "כאשר ראית אורחים מתקרבים אל ביתך, הסתרת את כל גופך..."
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il