סיפור עמוק זה שמעתיו במהלך השבעה של הגאון הרב פסח שטרן מדינוב זצ"ל, מבנו שליט"א, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו.
מספרים על רבי צבי אלימלך מדינוב, בעל ה'בני יששכר', (שהרב שטרן זצ"ל היה מצאצאיו), שהיה בקיא גדול בייחודי השמות שיש לייחד על פי תורת הנסתר בעת פטירת האדם ועליית נשמתו לגנזי מרומים. כה בקיא היה הבני יששכר בעניין זה עד שהיו מגדולי הצדיקים שביקשו שישהה לידם בעת פטירתם.
והנה, בעת שהגיע יומו ושעתו של הבני יששכר להסתלק מהעולם, וכבר החלה גסיסתו, ביקש הרבי מכל תלמידיו וקרוביו שיצאו מחדרו, כדי שהוא יוכל להתרכז ולייחד את הייחודים הקדושים. יצאו כולם מהחדר והרעישו שמיים בתפילה שיקרע גזר הדין, והרבי בפנים מייחד ייחודים ושקוע בשרעפי קודש.
והנה, לפתע, מתפרץ למקום איש כפרי פשוט, שדורש בצעקות להיכנס לרבי. ניסו כולם להרגיעו וציינו בפניו שהרבי מוטל על ערש דווי, ואי אפשר להיכנס פנימה. אך אותו אדם דורש בתוקף – 'הכניסוני אל הרבי. לפני זמן מה הייתי אצל הרבי וביקשתי עצה בענייני פרנסה. הרבי יעץ לי לקנות כמות גדולה של צמר גפן, והנה כעת מחירי הסחורה יורדים, ואני עלול להפסיד ממון רב'.
למרבה הפלא, שמע הרבי את צעקותיו, והורה להכניסו פנימה. סיפר אותו אדם את סיפורו, והרבי השיב לו, שלא יחשוש. מחיר הצמר גפן יעלה, ולכן עליו להמתין עד לתקופת חג הסוכות, ואז ימכור את סחורתו וירוויח הון רב...
במילים אלו עלתה נשמתו הטהורה של הרבי לגנזי מרומים...
ולא ייחד את הייחודים הקדושים עליהם עמל כל ימי חייו, וכידוע – מתים רק פעם אחת...
אך מסר נפשו עד כלות הנפש ממש בעבור יהודי.... ואלו היו ייחודיו...
עומק העומקים. מה גדולה מעלתם של גדולי ישראל שבכל הדורות, שהסכימו פעמים רבות לוותר על זמנם המוקדש לעלייה רוחנית כדי לסייע ליהודי הזקוק לעזרה.
מעלה זו למדנו בפרשת כי תשא ממשה רבנו עליו השלום, שבעת חרון האף הגדול על חטא העגל, כשהציע לו הקב"ה להתעלות ולהפוך לאביהם של ישראל, באומרו לו – "הניחה לי, ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול", העתיר בתפילה על ישראל וויתר על ההבטחה הרוחנית.
ובהמשך אף מסר את מעלתו הרוחנית למען כפרתם של ישראל, כשפנה לה' ואמר: "אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", "שהיא מסירת נפש אפילו מעולם הבא, כי הספר של הקב"ה הוא עולם הבא בעצמו" (אגרות ראי"ה, תקנ"ה).
ומשה למד זאת בפרשתנו מהקב"ה בכבודו ובעצמו, כשבעת שהיה מצוי בשיא גבהו הרוחני, בתום טיפוס של ארבעים יום וארבעים לילה, עד שקיבל מידי ה' את הלוחות, אמר לו הקב"ה: "לך רד כי שחת עמך". כאן למד משה, שיהודי לא עולה מבחינה רוחנית כשהוא לבדו, אלא העלייה היא עלייה משותפת של כל העם, ולכן על כולנו לדאוג זה לזה, ולהעלות זה את זה הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. וכמו שמצאנו בגמרא (סנהדרין יא.), שהנבואה שורה על מי שראוי להיות נביא רק אם גם כל דורו ראוי, "פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו ונתנה עליהם בת קול מן השמים, יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה (כמשה רבינו) אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן".
ובאמת, כשיהודי דואג ליהודי אחר, וכביכול בכך מוותר על העולם הבא שלו למען היהודי השני, דווקא בכך הוא זוכה לעולם הבא, כפי שהסכים הקב"ה על דברי משה רבנו, באומרו – "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי". ואילו משה זכה לשישים רבוא שיצאו מזרעו, מתוך הבטחת ה' שיעשה את משה לגוי גדול.
ויהי רצון, שנזכה ללכת בדרכי צדיקי הדורות, לעלות ולהתעלות ולזכות לשפע רוחני לנו ולכל ישראל!