בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • קניה ומכירה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

מעוניין לחזור מקניית הסלולר

מעוניין לחזור מקניית הסלולר כיון שאינו צריך אותו

undefined

הרב אבישי נתן מייטליס

אדר א תשע"ט
14 דק' קריאה
המקרה:
סיכם עם מוכר שמצא באתר 'יד 2' לקנות מכשיר סלולרי בשל המכשיר שהתקלקל, ובטרם שביצע את הקנייה, הצליח לתקן את התקלה, וביקש לבטל את העיסקה.
טענת המוכר: סגרנו על העיסקה, והינך מחוייב לה. בפרט שהיו עוד שהתעניינו במכשיר זה, וכעת נגרם לי הפסד בשל ביטולך. והוסיף: 'היעלה בדעתך לבטל עיסקה שבוצעה באתר של חברה כלשהיא', וביקש להשוות דינו לכך.
טענת הלקוח:כל עוד לא קניתי בפועל, אין מחוייבות עיסקית מלבד חוסר נעימות, ברם כיון שהמניע לעיסקה בטל, ואיני צריך לרכישה זו, לא יתכן לדרוש ממני לקנות משום חוסר הנעימות. אדרבה, הינך צריך להבין זאת, שאין סיבה שאדם יקנה מוצר שלא נצרך לו, רק משום שסבר לקנותו. ולדבריו, בניגוד לביצוע עיסקה ברשת, שהוא מחוייב לתנאי העיסקה, מול אדם פרטי אין לו שום מחוייבות.

תשובה
התביעה נדחתה. כל עוד לא נעשה קניין, יכול כל צד לחזור בו מהעיסקה מבחינה דינית. אומנם, ישנו איסור לחזור מעיסקה לאחר שתנאי העיסקה הושלמו, אף אם נעשתה בכתיבה ולא בשיח בעל פה. ברם אם המניע לביטולו הינו בשל כך שאינו צריך לסלולרי, מותר לבטל את העיסקה.
יש לאדם לעמוד בדיבורו ובסיכום דבריו מול הזולת, ולא להפר את דבריו, והוא בכלל החיוב של 'דובר אמת בלבבו', ואין רוח חכמים נוחה מהעובר על כך, גם אם יפיק מכך רווח ממוני, בלא תנאים שמתירים זאת, אך אין בי"ד כופה ע"כ. ברם, אם המוכר התפייס ולא מקפיד על הלוקח שמעוניין לחזור בו, רשאי יהא הלוקח לחזור בו.
הדברים לא אמורים על רכישות המבוססות על החוק והמנהג להחזיר מוצר הגם ש'קנו' מכבר ואף נטלוהו לביתם, שכן יסוד המקח מבוסס על היכולת להחזירו עפ"י התנאים המוכרים.

נמוקי הדין
נשאת ונתת באמונה
הגמ' במסכת שבת בדף לא. אומרת שבתחילת דינו של אדם בעלמא דאתי, שואלים אותו: 'נשאת ונתת באמונה'. ובאר האליה רבה בסי' קנו סק"ב: 'המבטיח לחבירו בדיבור בעלמא לעשות לו איזה טובה או איזה שירות או ליתן לו במתנה, מחוייב להיות נאמן בדיבורו... וירגיל המתעסק עמו לזה ולא ישנה את דבריו'. והמשיך בסק"ג: 'שמעתי בשם זקני הגאון מהרא"ש ז"ל דאם אין משא ומתן שלו באמונה, לימודו הוא חילול השם, כדאיתא בסוף יומא [פ"ו ע"א] מה הבריות אומרות עליו אוי לאביו שלמדו תורה'. ומעין זה כתב ההפלאה בהקדמה לכתובות. ובכתב סופר או"ח סי' כז באר כי מקדימין לשאול על כך, משום: 'דהרבה קיום מצות תלוי' בזה דמהב"ע לא יצא וכתיב אני ה' שונא גזל בעולה', ובכדי שלא יהא ניאוץ במה שקונה מצוותיו, מחוייב שיהא באמונה. ואפשר שישנה דרישה מהאדם להשמר מחשש עוון, ולנהוג במשנה זהירות בדינים של בן אדם לחבירו, ובדרך ישרה והגונה, כבסיס להיותו צדיק ואיש מעלה רוחנית.
יש לבחון את רמת המחוייבות של אדם להחלטותיו ודבריו, וניתן לדרג את סוגי ההתחייבויות לשלוש דרגות:
א. גמר בלבו לקנות. כשמחליט בלבו לקנות דבר מסויים או לבצע פעולה מסויימת לזולתו.
ב. קניין דברים – סיכם בעל פה עם לקוח/ עסק/ חבר על עיסקה/ מתנה.
ג. שילם, אך לא ביצע מעשה קניין.
נקדים ונאמר, שיש לכלול את הכתיבה בכלל דיבור, והינה מחייבת כדין דיבור ולא צריך דווקא אמירה, כפי שמבואר בדברי רש"יבב"ק בדף עט: בד"ה 'בני שטרא נינהו': 'לענין קבולי מי שפרע מיהו בשטר לא מיקנו מידי, דדברים בעלמא נינהו, כדאמרינן.... דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה', וכ"כ הנמו"י שם בדף כט: מדפי הרי"ף.ובשו"ת נחפה בכסף ח"ב עמ' רס הבין שתלוי במידת המנהג לכתוב ולהתחייב בכתב. ובימינו שנוהגים לבצע קניות בכתיבה באתר – הוי כדיבור, שכן כך הנוהל והדרך להתכתב ולבצע הליכי רכישה.

גמר בליבו לבצע מקח
הגמ' בב"ב בדף פח. הביאה ברייתא: 'תנו רבנן, הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה, ולא נתחייב במעשר. גמר בלבו לקנותו, קנה ונתחייב במעשר', והקשתה הגמ' ע"כ: 'אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר? אמר רב הושעיא הכא בירא שמים עסקינן, כגון רב ספרא, דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו'. הרי שירא שמים נזהר לקיים את מחשבתו (השואל ומשיב תנינא ח"א סי' סח ובעמק שאלה בפרשת ויחי לו, ג הבינו שגם ליר"ש זהו מידת חסידות, בניגוד לדברי הרשב"א שלדידו הינו איסור גמור), הגם שלא נעשה כל הליך מקח עם זולתו. כן הבין הגר"א בסי' ר ס"ק לד את מהות הדין של השו"ע שם סעי' יא שאם הלוקח מחבב חפץ ומעוניין לקנותו, הרי אינו יכול לחזור בו כשהרימו, שכן רואים בכך כקניין משעה שגמר בליבו. יש ללמוד מכך על חובת הזהירות בקבלת החלטות אישיות.
אומנם החזו"א בליקוטים חו"מ סי' יא הבין שהדברים אמורים רק כשחפץ בידו של הלוקח, וכן עולה מדברי הרש"ש בב"ב שם וברבנו גרשום שם, וכ"כ המחנה אפרים קנין מעות סי' י. לדבריהם, אפשר להגדיר, שאין מידת חסידות במקרים שקיבל החלטה לבצע הליך, אלא בהחלטה לא לחזור בו מההליך שביצע מכבר. כלומר, לאחר שנטל החפץ מחבר ע"מ לקנות, לא יחזור בו (האידנא, המנהג במרכולים ובחנויות מוסדרות, שבא לידי ביטוי בחוק, שניתן להחזיר המקח בפרק זמן קצוב אף לו רצה לקנות, אזי לא שייך מידת חסידות בהכי).
האגרות משה ח"א סי' נח הבין שדין זה הינו חיוב מדין הדובר אמת בלבבו: 'נמצא שמעלת דובר אמת בלבבו הוא עדיף ממדת חסידות, שאף מי שהוא רק במדרגת ירא שמים נמי יש לו לקיים זה'. ולא פרט אמיתי נאמר האי דינא, שכן אפשר שמודה שהדברים אמורים שרק באם מצוי החפץ ביד הלוקח ושהתכוון לקנותו.
בדין צדקה נאמר חיוב נוסף שמחייב אף על מחשבה כדין נדר, השו"ע בחו"מ בסי' ריב סעי' ח הביא שתי דיעות אם מחוייב בצדקה שחשב בליבו לתת בשל הנאמר: 'כל נדיב לב', והרמ"א שם החמיר בכך, כפי שהורה ביו"ד בסי' רנח סעי' יג עפ"י המרדכי והמהרי"ק בסי' קסא: 'אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים'. ולפי זה אם חשב לתת לאדם שמוגדר כעני, או מוסד או אברך – יהא מחוייב לקיים מחשבתו, מעיקר הדין (אומנם למעשה, ישאל ת"ח אם התקיימו כל גדרי חיובו, שכן צריך שיהא גמור בדעתו ממש ליתן לאלתר, ולא כמשאת לב ונדיבות רעיונית. ובפרט לפסק החתם סופר יו"ד סי' רמב ובשו"ת אבני נזר יו"ד סי' רצ שרק התחייבות בפה לצדקה מחייבת. ואכמ"ל).

מחוסרי אמנה
אדם שסיכם עם חבירו על עיסקה, אזי רף המחוייבות עולה, ואם יבטלנה יהא מוגדר כ'מחוסרי אמנה', כמבואר בב"מ בדף מט.: 'רב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא, לסוף אייקר כיתנא, אתא לקמיה דרב, אמר ליה במאי דנקיטת זוזי - הב להו, ואידך - דברים נינהו, ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. דאיתמר, דברים, רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה'. הרי שישנה מחלוקת אמוראים לגבי מצב שנעשה קניין דברים, האם יכול לחזור בו או לא.
השו"ע בסי' רד סעי' ז פסק כר' יוחנן עפ"י הגמ' שם בדף מח.-מט.: 'הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו'. על כן כל המתחייב לקנות או למכור או ליתן מתנה מועטת, מחויב לעמוד בדיבורו. אומנם במתנה גדולה, יכול לטעון שלא היתה בכוונתו ליתן, וגודלה של המתנה יעיד על כך, שהרי לא רגילים ליתן באופן נדיב כ"כ, ויהא פטור מליתן.
רש"י שם סבר שאין בביטול זה כדי להוות עוון מלבד היותו לא ראוי: 'אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה, אין דעתם נוחה עליהם... ואין לנו קללה אחרת, אלא אינו הגון בעיני חכמים'. בפירוש הר"ש במשנה שביעית פ"י מ"ט כתב על הנאמר שם: 'כל המקיים את דברו, רוח חכמים נוחה ממנו': 'הא אין מקיים אין רוח חכמים נוחה הימנו, ולאו דאיכא אסורא, דהא דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, והכי אשכחן בהדיא אין רוח חכמים נוחה הימנו, שר"ל אין חכמים מחזיקים לו טובה', הרי שסבר שאין איסור בדבר גמור בדבר, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. ובשטמ"ק ב"מ מט. ד"ה 'עוד' כתב בשם הראב"ד שאינו נעשה רשע בכך. המהר"ם מינץ בתשו' קא דייק כן מדברי הרי"ף בב"מ בדף כט. מדפי הרי"ף שכולל בדבריו: 'דכל כה"ג לא עושה מעשה ישראל נינהו', אף את מחוסרי אמנה.
בשו"ת הר הכרמל סי' לו כתב שאומנם ביחס לעובר על 'מי שפרע' ישנה מחלוקת אם נפסל לעדות, אך לגבי 'מחוסר אמנה', וודאי אינו נפסל לעדות, משני טעמים: א. כיון שאנשים רגילים לנהוג כך, וכפי שנקט האגודה שהובא בסמ"ע בסי' לד סק"י שהעובר על חרם הקהילות אינו נפסל, דאם נפסלנו לא ימצא אחד מאלף הכשר לעדות. ב. משום שגם הצד השני שניתנה לו ההבטחה לא סמך על המבטיח שיקיים את דבריו, ולכן לא הוי מחוסר אמנה. וכן סברו המנחת פיתים סי' ער והשואל ומשיב תנינא ח"ד סי' קי.
אך הט"ז ביו"ד בסי' רסד סק"ה הביא את דברי הב"י שם בשם הריב"ם והמהר"ם מרוטנבורג: 'משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ומותר לקרותו רשע'.וכ"כ הש"ך ביו"ד סק"ז שמותר לקרותו רשע כשחזר בו מהבטחתו, ללא היתר. במשפטי שלום הביא משמיה דהראנ"ח שיש לבי"ד למנוע חזרה זו ולקרותו עבריינא, ויתרו בו יביישוהו ברבים. ומדינא סבר שמכים אותו עד שתצא נפשו, אלא שבזה"ז אין כח בי"ד יפה. ודלא כעין יצחק תניינא אהע"ז סוסי' לד ס"ק כז שאין כופין על כך אף במילי.
הנחפה בכסף ח"ב עמ' רסא באר שזהו המקור שניתן לפרסם לרבים שמו של מי שהוא מחוסר אמנה 1 , שהרי האיסור לפרסם את גנותו של ישראל נלמד מ'ונשיא בעמך לא תאור', וזהו רק בעושה מעשה עמך, וכיון שאינו עושה מעשה עמך אפשר לפרסם קלונו לרבים, כפי שכתב לנהוג בשו"ת מהר"ם מינץ סי' לט: 'וכן צריך ש"ץ להכריז בב"ה בשעה שאומרים אשרי, וז"ל גומפכין חזר בו מדבריו, שאמר שרוצה להניח הבית לגומפרכט, לכך הוא מחוסר אמנה'. ברם מדברי המרדכי בב"מ רמז תנא עולה שאין מכריזים עליו, שהרי כתב שרק מודיעים לו את דינו.
אומנם לכו"ע אין בית הדין נזקק לכך ואינו כופה את החוזר בו 2 , כמבואר במהר"ם המובא בב"י בסי' רסד: 'ומיהו אי הדר ביה פירש ריב"ם שאין בית דין יכולים לעכבו מלחזור, וכן ניכר מלשון הרמב"ם בהל' מכירה פ"ז ה"ח שכתב: 'הרי זה ראוי לעמוד לו בדברו'. וכן הוא בתוס' בב"ב בדף קכג:בד"ה 'הכא במכירי' שכתבו שהטעם שמכירי כהונה נחשבים מוחזקים הוא משום שזו מתנה מועטת ובשל מחוסר אמנה אסור לחזור בו, וכתבו התוס' שאם עובר וחוזר בו מהני, ולא ציינו שבי"ד כופה אותו לקיים דבריו. וכן עולה מדברי המרדכי רמז תנא שרק מודיעין לו דינו, וכן כתב בהדיא המהרשד"ם סוסי' שפד.

מתי מותר לחזור בו מסיכום 'דברים' עם המוכר
בכל שלבי משא ומתן של המקח, יכול כל צד לחזור בו, הגם שגומרים בדעתם לבצע את המקח, וכל עוד לא סיכמו על ה'מחיר' אינו נחשב כגמר המקח, כן עולה מדברי המאירי בב"מ בדף מח.: 'הנושא ונותן בדברים וגמרו מקחם ביניהם ולא נתנו מעות כלל, רשאין לחזור ואין כאן מי שפרע, ומ"מ יש בהם משום מחוסרי אמנה', וכ"כ הב"י בסי' קפט: 'דברים שהסכימו זה ליקח בכך וכך וזה למכור באותו סך'. מו"ר הגרז"ן גולדברג שליט"א אמר שאף אם לא נקבעו יעדי וזמני התשלומים, לא נחשב כגמר מקח, שכן זהו תנאי יסודי במקח ועשוי אף לבטלו באם לא ישתוו בדבר.
האיסור לחזור מהמקח אמור רק כשחוזר בו בלא סיבה מיוחדת, אך ישנם מצבים שמותר לחזור בו מהסיכום על העיסקה, למשל כששכר פועל ולא נצרך עוד למלאכתו, או אף אם צריך מלאכה אך נוכח שיכול לעשותה לבדו או בסיוע שלא כרוך בהוצאה ממונית, כמבואר וכן בסמ"ע בסי' שלג סק"א: 'וה"נ כשחוזר בע"ה משום שאינו צריך להם, או שנמצאו פועלים בזול יותר'. (הסמ"ע שם תמה שמלשון הטור נראה שהתיר לחזור לכתחילה'איזה מהן שבא לחזור הרשות בידו', ובאר שדבריו נסבו על אופנים אלה שציינו).
ואם מצא סחורה בזול יותר (בגר"א בסי' רד ס"ק יח מבואר כשמדובר בהפרש של שתות ביניהם), נחלקו הראשונים בדבר; הראב''ד הר''ן והרשב''א הובאו בנימוק''י סברו שאף במקרה של שינוי שער יש בדברים משום מחוסרי אמנה, וראייתם הינה מכך שמחלוקת רב ורבי יוחנן לגבי מחוסרי אמנה הובאה אגב מעשה דרב כהנא (דלעיל) וש''מ שאף במציאות כזו איכא משום מחוסרי אמנה. אולם בעה''מ והרא''ש ב"מ פ"ד סי' יד והטור סברו שבמקרה של שינוי שער אין משום מחוסרי אמנה, והר''ן כתב שלשיטה זו צריך לומר דמחלוקת רב ורבי יוחנן הובאה אגב מעשה דרב כהנא, אבל במעשה דרב כהנא גופא לכו''ע יכול לחזור בו. השו''ע בסי' רד סעי' יא פסק לדינא לאיסורא כשיטת רוב הראשונים הראשונה, וכן הכריע הרמ''א. הש''ך בסעיף יא ציין לדברי הב''ח שנסתפק בדין זה מאחר דמהירושלמי משמע שסבר כדעת הבעה''מ והרא"ש (כן הבין קצוה"ח בסי' רכא), וכן הקל בסמ"ע שם ס"ק יב וכן בסי' שלג סק"א ובביאור הגר''א ס"ק יח. וכן נקט בשבט הלוי ח"ד סי' רו להקל.
נמצא שבהעדר סיבה מיוחדת, יהא אסור לחזור מעיסקה והתחייבות שניתנה לתת או לקנות/למכור, אם הינה עיסקה סבירה ומתנה מועטת ולא גדולה. אומנם, מסתבר שאם המוכר או מקבל המתנה מתפייס ומביע שמוחל לקונה שחוזר בו, שאין מניעה ואיסור לחוזר בו.

כשהלקוח אינו צריך לעיסקה
החיוב לעמוד בדיבורו ובהתחייבותו לזולת אמור, כשמניעים שונים גורמים לו לחזור בו מהעיסקה, ברם אם מהות העיסקה מנוגדת לצרכיו, כתבו הפסוקים שאין בכך מחוסרי אמנה, וכי מותר לו לחזור מעיקרא דדינא.
בשו"ת החתם סופר בסי' קב כתב שאם מוכר חפצים וכלים בכדי לקנות מוצר מסויים, ואף קיבל מכבר מעות עבורם, וקודם שהעבירם לרשות הלקוח, קיבל בירושה את המוצר המבוקש לו – יכול לבטל את כל העיסקאות, וישיב את הכסף שקיבל מכבר למוכר. ביסוד הדין כתב החת"ס שכל עוד לא היה גמר קניין, לא ניתן לחייבו לבצע את המשך המקח כשהתשנו תנאי המקח: 'ולענין קבלת מי שפרע או מחוסר אמונה, נראה ודאי שינוי שנשתנה הענין שנפל לו יורה בירושה הוה כתרי תרעא שברמ"א סוף סי' ר"ד... א"כ המוחזק יכול לומר קים לי כהמחבר, ולא נוכל להוציא ממנו'. ובשו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' פט למד מדבריו, שאם דיבר עם מוהל ולא יכל להגיע ביום המילה, ודיבר עם מוהל אחר, ולבסוף התאפשר לראשון למול, אין בזה משום מחוסרי אמנה מדינא, אבל הורה להתפשר. שכן כל היכא שהמניע לחזרה הינו ממהות העניין, הינו משמעותי וגדול, אין בו חיסרון וגנאי. וכן הביאו בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' רו שכשיש שינוי גדול: 'מכ"ש בנדון הח"ס דמותר לחזור אליבא דכו"ע, דעדיף מתרי תרעא כאשר יראה המעיין שם'.
לדברים אלו, יש לפרש את דברי הסמ"ע בסי' שלג סק"א: 'ומ"ש אין להם אלא תרעומת, ר"ל לאפוקי תביעת ממון, אבל ממחוסרי אמנה ג"כ נינהו', על מצבים בהם חזר בו בעל הבית מסיכום עם הפועל היכא שביטל את הזמנתו מהפועל מסיבות שונות.
באגרות משה ח"א סי' נט דן, אם יוכל פועל לחזור בו מההסכמה לחבריו לשבות ממלאכה. ויסוד ספקו הוא אם המחוייבות הינה משום היותו דובר אמת בלבבו, אזי אינו פוגם את 'האמת בלבבו' כשיש שינוי בתנאים. ברם אם המחוייבות הינה בשל ההתנייה לחבריו, יהא אסור לו לחזור בו.
אומנם, בידי המוכר אפשרות לתלות את המשך ביצוע העיסקה בקנס שישית ויערוך כדין (כפי שפרטנו בפס"ד אחר), שיוטל על המיפר אותו, אך אין בכך כדי למנוע מהמבקש לחזור בו מלנהוג כן.

'מי שפרע'
אם הלוקח גם נתן מעות, הרי זהו כאחד משלבי המקח, וחכמים ראו בחוזר בו מעיסקה משלב זה כהרס החברה והכלכלה, שלא יכולים להתקיים ולהתבסס באם יחזור כל אחד מהסיכומים עימו, ולכן הטילו קללה, כמובא במשנה בב"מ פ"ד מ"ב: 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו'. כן פסק השו"ע בריש סי' רד דין זה: 'מי שנתן דמים, ולא משך המטלטלים - אף על פי שלא נקנו לו המטלטלים כמו שנתבאר, כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל מי שפרע'. הסמ"ע בסי' רד סק"ח באר שבאירועים אלו התפרסמה השגחת השי"ת על מעשיהם הרעים של בני אדם, שפרע להם בפרהסיה לפי מעשיהם. ומוזכרת קריעת ים סוף משום שבה נראתה השגחה פרטית מיוחדת, שמצרים נענשו באותו דבר בו חטאו, שמכיוון שזממו להשליך את בני ישראל לים - הם טבעו בים.
בגמ' בב"מ בדף מח. נחלקו אביי ורבא האם מודיעים לו על קללת 'מי שפרע', או שבית הדין עצמם מנדים אותו. לפי אביי מודיעים לו לחזור בו מפני שרובצת עליו קללה, אבל בית הדין נמנע מלקלל אותו בשלהאיסור לקלל. אך רבא נקט שמותר לקללו, שכן אין הוא נקרא 'עמך', שהרי אינו עושה מעשה עמך. השו"ע בסי' רד סעי' ד פסק כרמב"ם שסבר כרבא: 'אוררין אותו בב"ד ואומרים מי שפרע...', ואילו הרמ"א הביא את הרא"ש שפסק כאביי: 'וי"א שאומרים לו הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך', והוסיף את דברי המרדכי: 'וי"א שאומרים לו ברבים'.
בשו"ת הר הכרמל סי' לו סבר שהעובר על 'מי שפרע' נפסל לעדות, אולם לדעת הכנסת יחזקאל בסי' ח אינו פסול לעדות בכך, וכן סבר השואל ומשיב תנינא ח"ד סי' קי. ולא יהא ניתן להכריז ולפוסלו במילי דרבנן מכח הספק.

קניין דברים
יש לבחון את תוקפה ההלכתי של ההתחייבות במקרה שעשו קניין על כך שיקנה ממנו, אם מחויב בכך גם מבחינה ממונית.
הגמ' בריש ב"ב בדף ג. העמידה את דין המשנה השותפים שרצו לעשות מחיצה, שחלקו בחצר שאין בה דין חלוקה. והקשתה הגמ': 'כי רצו מאי הוי, נהדרו בהו. אמר רבי יוסי א"ר יוחנן שקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי, קניין דברים בעלמא הוא. כשקנו בידן ברוחות'. הרי שאין אפשרות לעשות קניין על הבטחה לעשות מעשה.
הנימוקי יוסף שם בדף ב. כתב בשם הגאונים שאף אם התחייב לחברו מאתיים זוז וקנו מידו, הוי קניין דברים ורשאי לחזור בו. נמצא שאין התחייבות מחייבת אף שנעשה על כך קניין, ויכול לחזור בו.
האם ניתן לחזור בו מהתחייבות
איתא בגמ' בע"ז בדף עב.: 'ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזביננא לה להא ארעא – לך מזביננא לה. אזל זבנה לאיניש אחרינא. אמר רב יוסף קנה קמא... מתקיף לה רב יעקב מנהר פקודה אי זוזי אנסוהו'. מדובר שלאחר שהבטיח למכור לראשון, מכר לשני בדמים יקרים, ונחלקו האמוראים אם מחויב לעמוד בהתחייבותו לראשון, או שיכול לחזור בו.
רש"י שם בד"ה 'לך מזיבננא' והרא"ש שם העמידו גמ' זו: 'וקנו מיניה בקנין'. והקשו הראשונים על דין זה מהדין בסעיף הקודם, שלא מחויב בהתחייבויות שקיבל על עצמו, אף שנעשה על כך קניין, שכן קניין דברים הוא. ושני ביאורים נאמרו בדבר;
שיטה א: המהר"א ששון סי' קלג כתב שהרי"ף העמיד את דין הגמ' בע"ז שקנו מעכשיו, ולכן מחוייב בו. וכן העמיד הרמב"ם בהל' מכירה ח, ז שקנו מידו ומעכשיו, והמגיד משנה כתב שמקורו ברב האי גאון וברי"ף, וכן פסק השו"ע בסי' רו סעי' א.
נמצא שרק אם עשו קניין על התחייבות, וכתבו שחלה ההתחייבות מעכשיו, חל הקניין ואינו יכול לחזור בו.
הרשב"א הובא בב"י בסי' רו הביא בשם ספר המקח לשון מכירה מעכשיו, בהווה: 'הקניתיה לך בדמים כך וכך מעכשיו, וכשארצה למכור', וכן הוא בלשון השו"ע בסי' רו סעי' א: 'כשאמכור שדה זו, הרי היא מכורה לך מעכשיו'. אולם הטור שם הביא לשון עתידית: 'אמכרנה לך מעכשיו'. בביאור מחלוקתם, הביא הנתיה"מ שם סק"א את דעת מהר"א ששון שבאר שנחלקו אם מהני קניין 'אתן' כשאומר מעכשיו, שלדעת הרשב"א והשו"ע לא מהני קניין 'אתן' אף שאומר מעכשיו, וצריך לשון הווה (הנתיה"מ באר שאף שאומר לשון הווה, צריך לומר מעכשיו, כיון דמיירי בקניין סודר והמקח נקנה לאחר זמן שהסודר לא בידו, לפיכך בעי לקנות מעכשיו).
שיטה ב: הב"י בסי' רו הביא את דעת בעל העיטור, שבאר את הגמ' בע"ז שלא דרוש קניין מעכשיו, ומהני קניין אתן, כיון שמתחייב לתת לו בקניין, ואין בעיית סמכא דעתא, וחל החיוב.




^ 1.הרב משה מאיר אבינר הדגיש, כי מדברי הגמ' בב"מ בדף מט. מבואר שבמחוסי אמנה יש תרעומת: 'נתנו לבן לוי אחר - אין לו עליו אלא תרעומת'. ובנחל יצחק בסי' עח הוכיח מדברי רש"י שם בד"ה 'אלא תרעומת' שיש תרעומת היכא דהוי מחוסר אמנה. וראה ברש"י בב"מ בדף נב: בד"ה 'אם חסיד' שניתן להודיע אותו לרבים: 'אם לחסיד - קאמר דיש לו תרעומת על המחזיר, מי כופהו לקבל שיתרעם, טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו'. והביא מדברי הנהגות ופסקים (הגרי"ח זוננפלד) הלכות לשה"ר בהערות שם: 'במקום שמותר לו להיות בתרעומת על חבירו אין בזה איסור לשה"ר'.
^ 2.ויש לעיין בהאי דינא. שהרי רש"י בכתובות בדף פו. בד"ה 'פריעת בעל חוב' כתב במקור דין פריעת בעל חובה שניתן לכוף אותו: 'מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק'. וממקור זה למדים על דין מחוסרי אמנה, והיה צריך להשוות דינם ולכופו על כך. וכן תמה הפרי יצחק בסי' נא. ובמנחת פתים בסי' רד אות יא הבין שהמנחת חינוך בסוף רנט סובר שלרש"י באמת כופין שלא יהיה מחוסר אמנה, והקשה עליו.
בהעמק שאלה בשאילתא לו סק"ד תירץ שמצד המצות עשה לא יכופו אותו, כיון שדרשו חז"ל על הפסוק 'הין צדק יהיה לך', שמתוך כך שיקפיד על הין צדק יהיה לו ממון והוי מצוה שמתן שכרה כתוב בצידה, שאין בית דין כופים עליה. החידוש בדבריו הינו, שדרשה זו אינה הוראה מפורשת של הפסוק. ועוד, שבתשובות המיוחסות לרמב"ן תשובה פח סבר שאם בית דין רוצים, הם יכולים לכוף על מ"ע שמתן שכרה בצידה, ומדוע שלא יכפו גם על כך.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il