בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

מתי הולכים לפי מנהג העדה?

בבישול גויים יש מחלוקת, ולדעת הספרדים לא מועיל שישראל ידליק אש לפני הבישול * לפי מנהג זה קשה להעסיק טבחים שאינם יהודים * במחלוקות בין מנהגי עדות, מנהג העדה אינו השיקול היחיד אלא גם מנהג המקום * במציאות של חיים משותפים בארץ, מנהגים שאינם רווחים במקום מאבדים מתוקפם * ההשלכה לעניין בישולי גויים: לכתחילה יש להחמיר כדעת הספרדים, ובדיעבד אפשר להקל כמנהג האשכנזים * במסעדות ובמטבחים ציבוריים אפשר להקל גם למנהג הספרדים, ולכן מקומות כאלה מקבלים תעודת כשרות רגילה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

אדר א תשע"ט
5 דק' קריאה
מחלוקת העדות בבישולי גויים
שאלה: הרב התייחס בשבוע שעבר לדין בישולי גויים, אבל התעלם מהדין הנוגע למנהגי ספרדים, שגם אם ישראל הדליק את האש, עדיין התבשיל אסור בבישולי גויים. הבעיה היא שרוב גופי הכשרות נשלטים על ידי אחינו האשכנזים, והם מקלים בכך ומתעלמים ממנהגי הספרדים. כיצד אם כן צריך לנהוג מי שרוצה לנהוג כמנהג אבותיו יוצאי ספרד, האם יכול לאכול מאכלים בהכשרים של רבנויות ובד"צים שפוסקים על פי האשכנזים?
תשובה: אכן בעניין זה ישנה מחלוקת מעשית, ומתוך בירור הלכה זו ממקורה נשתדל להמשיך ולברר את היחס העקרוני למחלוקות הלכתיות שבין מנהגי העדות.

כללי איסור בישולי גויים
אחד הסייגים שקבעו חכמים בפני התבוללות הוא האיסור לישראל לאכול תבשילים שהתבשלו על ידי גוי. אומנם לא כל תבשיל אסור, אלא רק תבשיל שעומד בשני כללים: האחד, שהוא מאכל שאין אוכלים אותו חי והבישול הוא שהכשירו לאכילה. לדוגמה, פירות נאכלים חיים, ולכן אם הגוי בישל פירות ועשה מהם ריבה, מותר לאוכלה. גם ברוב הירקות אין איסור, הואיל והם נאכלים חיים. לפיכך אין איסור בסלט מטבוחה, הואיל ומרכיביו - עגבניות, פלפלים ובצלים - נאכלים חיים. כמו כן בחלב ומוצריו, כמו גבינה וחמאה, אין איסור בישולי גויים, הואיל והם נאכלים חיים בלא בישול. ואף שרגילים כיום להרתיח את החלב לשם פסטור (לחטאו מחיידקים), כיוון שאין כוונת הפסטור להשביח את טעמו, אינו נחשב בישול שאוסר.
הכלל השני הוא שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". ואין הכוונה דווקא מלכים, אלא בכלל זה גם שרים ונכבדים. אומנם כיום אין להגבלה זו משמעות – מפני שבעבר, כאשר החברה נחלקה יותר למעמדות, היו תבשילים של דלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שמי שהגיש אותם לפני שרים היה פוגע בכבודם (עבודה זרה לח, א). אולם כיום, בזכות המגוון והשפע, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, ושרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שרוב השרים גדלו בבתים רגילים והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם. אומנם המרכיב השני של כלל זה מעשי, שאסור רק תבשיל שעולה על השולחן "ללפת בו את הפת", היינו שהוא נאכל במסגרת סעודה – כעיקר הסעודה כדי לשבוע או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. לפיכך, אין איסור בישול גויים בממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים. ואף שלפעמים מגישים אותם בסוף סעודה, עיקר ייעודם לאכילה שלא במסגרת הסעודה ולא כקינוח בסוף סעודה.

השתתפות ישראל מועילה
כאשר ישראל שותף בבישול עצמו, ואפילו הועיל לו רק במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שאם הניח את התבשיל על האש, או שהדליק את האש מתחת לתבשיל או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול, התבשיל כשר (שו"ע יו"ד קיג, ו-ז).

המחלוקת על הדלקת האש
השאלה הגדולה היא האם הדלקת האש לפני תחילת הבישול מועילה. בפועל, כאשר הטבח גוי, אם אפשר להסתפק בהדלקת האש לפני הבישולים – אפשר להעסיק טבח גוי בלא בעיה. אבל אם רק הדלקת אש מתחת לתבשיל מועילה, הדלקת האש של ישראל תועיל רק לתבשיל אחד. ואם מדובר בטיגון בשר על מחבת, אזי רק לחתיכת הבשר הראשונה הדלקת האש תועיל, כך שבפועל קשה מאוד להעסיק טבח גוי.
לגבי איסור פת גויים, מוסכם שאם ישראל השתתף בהדלקת האש לפני תחילת האפייה – הפת כשרה, אולם לגבי בישול נחלקו.
יש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקלו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם. אבל לגבי תבשיל, רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו, על ידי הנחת התבשיל על האש או הוספת אש תחתיו באופן שמועיל לו, מכשירה אותו. כך סוברים רבנו יונה, רשב"א, רא"ה, ר"ן, ריב"ש ושו"ע (קיג, ז). וכך הוא מנהג יוצאי ספרד.
ויש מקילים וסוברים שדין תבשיל כפת, וכל שישראל השתתף בהדלקת האש שעליה יבשלו אחר כך את התבשיל, או שהנמיך במעט את אש הגז וחזר והגבירה, כיוון שהיה שותף בהבערת האש – כל התבשילים שהגוי יבשל אחר כך על אותה אש יהיו כשרים. כך סוברים ראב"ן, רבנו פרץ, אור זרוע, מרדכי, כלבו, מהרא"י, איסור והיתר הארוך ורמ"א. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.

כיצד לפסוק במנהגי עדות
לכאורה, שתי אפשרויות ישנן בפסיקת הלכה זו. האחת לפי מנהג אבות, והשנייה על פי כללי ההלכה. כלומר, לפי האפשרות הראשונה, יש לקבוע שכל אדם צריך לנהוג כפי מנהג עדתו: אם הוא מיוצאי אשכנז יקל, ואם מיוצאי ספרד, או ליתר דיוק מיוצאי ארצות צפון אפריקה והמזרח, או לחילופין ארצות האסלאם, יחמיר. ואם הוריו מעדות שונות, ילך לפי אביו. ואם הורי אביו מעדות שונות, ילך לפי אבי אביו, וכן על זו הדרך עד סוף כל הדורות.
אולם ניתן להקשות, שהמנהג המחייב אינו תלוי רק באב אלא גם במקום שבו אדם גר וגם בכלל משפחתו, כולל הצד של אמו. זאת מפני שתוקפו של מנהג מבוסס על כך שנוהגים אותו, ובדרך כלל מנהג אינו יכול להתקיים על ידי אדם יחיד, אלא מתקיים על ידי הסביבה שבה אדם חי. לכן מנהגי התפילה של העדות השונות, כל זמן שאדם חי בקהילה שממשיכה לקיימם, הם מחייבים אותו, הואיל ומקיימים אותם באופן תדיר. אבל אם יגור במקום שמנהגי התפילה שונים, כעבור שנים ודורות מנהג המקום יהפוך למחייב יותר ממנהג אבותיו.
ממילא מנהגים שאינם נוהגים תדיר, כל זמן שאינם מקיפים את כל בני המקום וכל בני המשפחה, תוקפם נחלש. ואם כן בארץ, כאשר בני כל העדות מתגוררים יחד, לומדים יחד ומתחתנים זה עם זה (זולת חלקים בציבור החרדי), חובת האדם לנהוג כמנהג אביו במנהגים שאינם נוהגים תדיר נעשית קלושה, ובכלל זה מנהגי הפסיקה בהדלקת אש באיסור בישולי גויים. ואזי לכאורה עדיף להכריע על פי כללי הפסיקה, שספק בדברי חכמים להקל. כיוון שאיסור בישולי גויים מדברי חכמים, גם במחלוקת בין הפוסקים יש להורות כשיטת המקלים.
אולם גם על אפשרות זו אפשר לערער, שכן אין מדובר במנהג אבות פרטי בלבד, אלא על מנהגי עדות חשובות בישראל, והיאך יתכן לבטל מנהג מוסכם שנהגו בו כל יוצאי צפון אפריקה והמזרח?
הואיל ולשני הצדדים יש מקום, נראה שראוי להורות באופן שנותן משקל לשניהם.

הלכה למעשה
מכיוון שכיום בני כל העדות חיים יחד, וכל בני עדות המזרח וצפון אפריקה נהגו להחמיר, למרות שהדין מדרבנן, לכתחילה יש להורות לבני כל העדות אפילו בביתם כדעת המחמירים. ובדיעבד, מכיוון שהדין מדברי חכמים, יש להורות לבני כל העדות אפילו בביתם כדעת המתירים.

כשרות במסעדות ובמטבחים ציבוריים
אומנם בבתי עסק ומסעדות, שבהם אין קרבה אישית בין המבשל לסועדים, כגון במטבח ציבורי או במסעדה שהטבח אינו יוצא בה אל הסועדים, אפשר מלכתחילה להעניק כשרות רגילה כדעת המקלים. וזאת משום שיש סוברים שגם למנהג המחמירים, כשם שהקלו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר (נחתום) גוי שאופה לחמים כדי למוכרם לציבור הרחב, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים לאנשים רבים. כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים. כך פסק אחד מגדולי הפוסקים הספרדים, מהריט"ץ (ישנות קסא), וכן דעת בעל החקרי לב.
אומנם רבים מפוסקי הספרדים לא קיבלו קולא זו ולכן לא הזכירו אותה, וכך כתבו במפורש התשב"ץ (א, פט), החיד"א (שיורי ברכה קיב, ט), ערך השולחן (ג) ושדי חמד. אולם כאשר מדובר בתעודת כשרות שמיועדת לציבור הרחב, יש להתחשב בכל הדעות. וכיוון שכל פוסקי אשכנז מקלים בזה, ובנוסף לכך גם בין פוסקי ספרד יש שמקלים, אפשר להעניק כשרות. וכן פסק ביביע אומר (ח"ט יו"ד ו). ואף שיש מחמירים (אור לציון ח"ב עמ' יב), כך הלכה.
אומנם כשרות מהדרין אפשר להעניק רק לנוהגים כדעת המחמירים. שכן כל מי שמעניק כשרות מהדרין, מתחייב בכך שהוא מחמיר ככל השיטות החשובות, ואם אינו נוהג כך – הוא מועל באמון הציבור ועושה מלאכתו רמייה.

היחס למנהג קטניות לאשכנזים
שאלה: האם גם במנהג קטניות רשאים יוצאי אשכנז להקל, לאור זאת שבני העדות חיים כיום יחדיו?
תשובה: לפי מה שכתבתי, תוקפו של המנהג תלוי בעצם זה שנוהגים בו, וכיוון שמנהג הקטניות הוא מנהג שכל יוצאי אשכנז נוהגים בו בכל שנה, הוא ממשיך לחייב את כל יוצאי אשכנז. כדוגמת מנהגי התפילות, שהואיל ונוהגים בהם תדיר, הם ממשיכים לחייב כל אדם לפי מנהג עדתו.
אומנם כיוון שבני כל העדות חיים ביחד, גם מנהג איסור הקטניות נעשה קלוש מעט. לכן למשל, בכל ספק ומחלוקת בעניין, יש להקל. ואומנם גם מעיקר הדין, כיוון שמדובר במנהג, בכל ספק - הלכה כמקל, אולם כאשר נדמה היה שנהגו להחמיר – מקובל היה להחמיר. וכיום שאנו חיים יחד, כיוון שאנו מכירים רבים שמקילים לגמרי, בכל ספק במנהג יש להקל. כמו כן ניתן להקל יותר לחולה ולמי שסובל ממיחושים קשים, שיאכל קטניות, גם אם אינו נאלץ לשכב על מיטתו מחמת איסור קטניות (ראו פניני הלכה פסח ט, ז).
לתגובות: ravmel@gmail.com

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il