בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • נושאים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

הקדמה לדיני שבועות

undefined

הרב נועם דביר מייזלס

אדר ב תשע"ט
16 דק' קריאה
הקדמה לדיני שבועות
בס"ד בסימנים הבאים פט-צו נדון בסוגיות בענייני שבועות. חז"ל הורישו לנו מסכת מפוארת שחלק גדול ממנה מוקדש לדיני שבועות, וכמובן שיתר פרטיהן פזורים בש"ס במקומות רבים מאד 1 . ועי' בחידו' הגרש"ש ב"ב סי' כב וכ"ז שכתב וז"ל: "שבועה אינה בגדר בירור אבל אם הי' ענין שבועה בירור רצוני, והיא תחבולה להפטר מממון, הי' ראוי לאמר שיהי' פטור בטענת דידי חטפה כיון שהי' בידו להפטר מממון ע"י טענת לא חטפי ושבועה להכחיש את העד, כ"כ יפטור עכשיו ע"י שבועת דידי חטפי. דלענין בירור של מה לי לשקר אין הבדל בין שבועת התורה לשבועה שאינה של תורה, כמו שנאמן בהחזרתי מגו דנאנסה. ע"ש. והיינו שס"ל לגרש"ש שהשבועה היא רק פסיקת הדין, אך אנו לא יודעים אם הוא אכן דובר אמת. וכבר נגענו מעט בסי' פ"ז אות ו. בחקירה הידועה האם השבועה היא כלי לבירור המציאות, או הנהגה טובה, שבאה רק לפייס את התובע ביחס לעד אחד הפוטר משבועה, ע"ש.
והנה ערוה"ש בסי' פ"ז סע' א', ערך לנו שולחן בחלוקת כל סוגי השבועות לקטגוריות, וז"ל הבהיר: חמשה מיני שבועות הן שבועות התורה ושבועות שתקנו חכמי המשנה, ושני מיני שבועות אלו נקראו שבועות הדיינים, ושבועת היסת שתקנו חכמי הגמרא בכופר בכל, ושבועה שתקנו הגאונים בלוה שאומר שאין לו במה לשלם, וגילגול שבועה וגם היא מן התורה. עכ"ל. ובהמשך דבריו כתב ששבועת הדיינים מתחלקת לג' מהתורה, מודה במקצת, שומרים, וע"א. ושבועת המשנה, שהיא שבועת הנשבעים ונוטלים. ושבועת היסת שתקן רב נחמן ובי"ד, לכופר בכל. כמו"כ יש עוד שבועה שתיקנו הגאונים, ללוה שאומר שאין לו במה לשלם. וגלגול שבועה הנלמד מהפס "ואמרה האשה אמן ואמן" גבי סוטה, כאשר השבועה העיקרית מדא' גם הגלגול מדא', וכשהיא מדרבנן, גם הגלגול מדרבנן ועי' בהערה. 2

ב. ביאור תקנת שכיר שנשבע ונוטל מבעה"ב
הגמ' בשבועות מה. דנה בשבועת הנשבעין ונוטלין, ושוא' הגמ' במה שונה שכיר מכל תובע שתיקנו לו חכמים שישבע ויטול, וז"ל: עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר משום כדי חייו. משום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעה"ב וכו' ומסיקה הגמ': אלא בעה"ב טרוד בפועליו הוא, וליתיב ליה בלא שבועה. כדי להפיס דעתו של בעה"ב. ע"כ. והקשו התוס' ד"ה עקרוה, דהרי מיירי בכופר הכל והרי עדיין לא נתקנה שבועת היסת, ולפ"ז בעה"ב לא מחוייב שבועה. ותירצו שם, דמ"מ על בעה"ב שייכא טפי. ועוד דאפ' במודה במקצת שדיוה אשכיר. ר"ל שהיה ראוי לתקן יותר שהבעה"ב ישבע, כשאר הנשבעין ונפטרין. ולפ"ז א"ש מש"כ "דשקלוה ועקרוה מבעה"ב". וכ"כ הרמב"ן ועוד ראשונים. אמנם לפי תירוץ ב' דתוס' ל"צ לכל זה, כיון דא"ל דמ"ש "עקרוה" היינו דתקנת שכיר שישבע ויטול נוהגת אפ' שהבעה"ב מחויב שבועה, ולפ"ז לשון הגמ' מובן ש"עקרוה" לשבועה שהיתה קיימת כבר. העולה מתוס' כאן, ובדף מו. ד"ה בדרבנן, דס"ל בדעת רבנן דהתקנה לא היתה לחייב שבועה ואח"כ להטילה על בעה"ב, אלא מעיקרה תיקנו על השכיר שישבע.

ואמנם ברש"י שם מו. ד"ה אלא בביאורו למח' רבנן ור' יהודה ביאר, דמה דס"ל לר' יהודה במשנה שרק במודה במקצת תקנו שבועת שכיר, אחרת לא תיקנו הוא כיון דלא רמיא אבעל הבית אלא שבועת היסת דרבנן, היא גופה תקנתא היא כרב נחמן, ותקנתא לתקנתא להפכא מבעה"ב ולמשדייה אשכיר לא עבוד רבנן. ע"כ. ומבואר מרש"י שעקרוה לשבועה מבעה"ב, היינו שבועת היסת. ורבנן דאעפ"כ עבדינן תקנתא לתקנתא. והנה התוס' שם, דחו דברי רש"י ששבועת היסת לא היתה בימי התנאים 3 . וע' בתוס' דשם ד"ה ורבנן, דהקשו דהרי אמרי' לענין היפוך שבועת היסת בחשוד, דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. ותירצו לשיטתם דבשבועת שכיר מעיקרא תיקנו את השבועה על השכיר, משא"כ בחשוד דמתחילה נתקנה על החשוד, ולא רצו לעוקרה. וכתב המרדכי על אתר לבאר דשאני התם שלפעמים הוא נשבע, כגון שאינו חשוד, משא"כ הכא דלא יעשה בעה"ב שבועה לעולם, אלא שאנו משימים השבוע עליו כדי לחזור ולהפכה על השכיר אי"ז אלא שתי תקנות בבת אחת, ושתי תקנות בב"א עבדינן. ע"כ. וכבר העירו האחרונים דיש מציאות בשכיר שבעה"ב נשבע היסת, כגון שהשכיר חשוד וקטן וכו', וצ"ע.



סימן צ
א. הצורך בתקנת נגזל - קושיית הרדב"ז דנכלל בדין חשוד
ז"ל המשנה בשבועות מד: נגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, הוא אומר כליי נטלת, והוא אומר לא נטלתי, הוא נשבע ונוטל ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה וכו'. ומקשה שם הגמ' מו. ודלמא לא משכנו, דעביד איניש דגזים ולא עביד וכו' ומתרצת הגמ' אימא ומשכנו. וליחזי מאי משכנו וכו', בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו. ע"כ. וביארו הרמב"ם בריש פ"ד מהל' גזילה, והסמ"ג דף ק"ן ע"ג, שקנס הוא שקנסו חכמים לגזלן, והש"ך סק"א כתב דאתו לאשמועינן נ"מ דאם מת הגזלן, שאין בנו חייב. ואף דבסי' פ"ט סע' ב' הרמ"א פס' גבי שכיר דחייב בנו דבעה"ב אחריו, כבר יישב הש"ך שאין תקנת השכיר מיוסדת על קנס, אלא שהיה נראה לחכמים טענת השכיר טובה יותר משום דבעה"ב טרוד בפועליו, משא"כ גבי נגז"ל. ע"כ. כמו"כ נראה שנחלקו הראשונים האם בעי' דהעדים יראו כלים דוקא. ומדברי רש"י שם ד"ה בטוענו, שכתב "ולא הכירו בהם עדים" משמע שהעדים לא ראו כלום מתחת לכנפיו, וכ"כ הסמ"ע סק"ז, ועוד כתב בסק"ב דמדוייק מהתוס' והרא"ש 4 שמדובר דוקא כשראו שהיה כלים אלא שלא ראו אלו כלים וכמה, דאם העדים לא יודעים שהוציא כלים, ס"ל דאין בעה"ב נאמן בשבועה להוציא מיד הנכנס דשמא לא הוציא תחת כנפיו אלא אבנים או צרורות ע"ש, וכ"פ השו"ע כאן סע' א'.

והנה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קע"ט הקשה דכיון שהגזלן אין יכול להשבע, היינו שכנגדו חשוד על השבועה ותרתי למה לי. וע"ש דתירץ דתרי גווני חשוד קתני או משום גזלנותא או משום שעבר על השבועה. וכו' וכתב שם בהערות המחנ"א כתב ליישב דבעי' למיתני תרתי, דחשוד אינו חייב עד שיהא מודה במקצת משא"כ בגזלן דבכל גוונא תיקנו. ע"כ. וגם הלח"מ בפ"ד מהל' גזילה ה"א הקשה, דהוי בכלל התקנה שכנגדו חשוד. ותי' דהכא קנסו אפ' כשהגזלן אומר שנטל כלי זה והילך, דבכה"ג אינו חייב שבועת התורה, ובשאר חשוד לא מהפכינן, הכא קנסו טפי. ע"כ. ועי' בתומים סק"א שתירץ קושיית הלח"מ דאתא לאשמועינן שנוטל ע"פ שבועת השומר, אפ' כשהנגזל עצמו טוען שמא, משא"כ בתקנת שכנגדו בעי' שהוא עצמו ישבע דוקא, או דמיירי שאינם מעידים על ב' כסף ואין כאן חיוב שבועה. ע"ש. ומעין זה כתב שער המשפט סק"א דהתחדש דאף שטוענו כלים מסוימים, וע"פ העדים אפשר לחייבו כפחות שבכלים, והו"ל הודאה שלא ממין הטענה 5 , ולכן בעי' לתקנה שישבע ויטול.



סימן צא
א. בדין חנוני על פנקסו - קתני רק אלו שאין נשבעין מדינא
ז"ל המשנה בשבועות מה. החנוני על פנקסו כיצד, אומר לו תן לבני סאתים חטין, תן לפועלי סלע מעות, הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו. הוא נשבע ונוטל, והן נשבעין ונוטלין. אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא, אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה. ע"כ. וכתבו הרמב"ן הרשב"א והריטב"א בחידושיהם דף מד: ועוד ראשונים, דקתני במתני' דוקא אלו שנוטלין ע"פ שבועה, כגון שכיר ונגזל ונחבל, ולכן לא קתני הפוגמת כתובתה וע"א מעידה שהיא פרועה. וה"ה בחנוני דלית ליה מדינא כלום ליטול מבעה"ב דהו"ל כטוען מנה לי בידך והלא אומר איני יודע אם נתחייבתי, ולכן קתני דחנוני על נקסו נוטל בשבועה ולא הזכירו בתחילה שגם הפועלים נוטלים בשבועה, כיון שהם נוטלים מדינא, והנהו לא קתני במתני' ע"כ. 6

ב. מדוע בחנוני אינו נוטל מדינא מדין בריא ושמא
ויש להקשות דלכא' הוי ברי ושמא דלחד מ"ד ברי עדיף, וכבר עמד בזה בחי' הריטב"א שם, וכתב דאפ' למ"ד דברי ושמא חייב, מ"מ החנוני אינו נוטל מדינא, כיון שהוא פושע במה שנתן את הדמים לפועלים בלי עדים, והו"ל למיתב באפי סהדי. עכ"ד. גם הגרע"א בכתובות פ. כתב ליישב, דמ"מ הבעה"ב טוען שמא טוב, דלא הו"ל למידע אם החנוני שילם לפועלים. ע"כ. אמנם יעוין בנתיבות סי' ע"ה סק"ה דהקשה מדוע מחייבים את בעה"ב לשלם לפועל מדין איני יודע אם פרעתיך, הרי לא הו"ל למידע, ולפי דעת המשל"מ פטור בכה"ג 7 . ותירץ דהבעה"ב פשע דלא היה לו למסור לחנוני את הפרעון של הפועלים. ע"ש. ובקוב"ש ב"ב אות תרנ"ו, תירץ קושיית הנתיבות ע"פ המשל"מ, דיש ב' טעמים לחייב את הטוען איני יודע אם פרעתיך, מטעם ברי ושמא בצירוף חזקת חיוב 8 , וכן מטעם שאין ספק מוציא מידי ודאי, ואין בזה נ"מ כשלא הו"ל למידע. ולפ"ז צ"ל דהמל"מ מיירי כשיש ספק פרעון לפנינו, ולכן א"א לחייבו מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי, אלא רק מטעם ברי ושמא, ולכן אנו פוטרים בשמא וברי, משא"כ בפועלים שאין כאן ספק, הבעה"ב חייב מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי וזהו שייך גם כשלא הו"ל למידע. ע"כ.


סימן צב
א. שכנגדו חשוד על השבועה - עיקר התקנה
ז"ל המשנה בשבועות מד: ואלו נשבעין ונוטלין וכו' ושכנגדו חשוד על השבועה. ועי' מש"כ בסימן לעיל בשם הראשונים דקתני במתני' דוקא אלו שנוטלין מתקנת חז"ל. וכתב הרשב"א בב"מ ג. דכיון שהוא חשוד היה בדין שיטול שכנגד בלא שבועה דבר תורה, ומדרבנן בשבועה, כדתנן היה חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל. עכ"ד. וכדי להבין את דבריו נביא את קושיית הרמב"ן בשבועות מד:, וז"ל: ואין זה מספיק לשכנגדו חשוד על השבועה דמדינא בלא שבועה שקיל, משום דהו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. ואפשר דמשום דרבי יוסי קתני לה דקאמר יחלוקו דלא ס"ל משאיל"מ, הילכך אי לאו משום תקנת חכמים חשוד טור מכל. עכ"ל. ולפי דבריו עולה להדיא, שעיקר התקנה אינה שהחשוד צריך לשלם, כיון דמדינא מחויב הוא מדין משאיל"מ, אלא עיקר התקנה היא לטובת החשוד, שהתובע אותו ישבע ורק אז יטול. ולכא' יש להקשות למה באנו להטריח את התובע בשבועה, דמה לי שהנתבע חשוד אדרבא, שיטול בלא שבועה. וכבר עמד בזה הרשב"א בחידו' על שבועות מז: שכתב וז"ל: אלא שבחשוד תקנו מפני שחשו לו כדי שלא יהא כל אחד ואחד תובע יותר ממה שהוא חייב לו ולא שבקת ליה חיי, הלכך בשאפשר לשכנגדו לישבע ישבע וכו' עכ"ל. והרוחנו מדבריו ממילא מדוע לא תקנו בכל משאיל"מ שכנגדו ישבע ויטול. וכ"כ עוד ראשונים, ואכמ"ל.

ב. ע"פ האמור יש לדון אם תפס ולא נשבע
בפשיטות נראה דלשיטת הראשונים לעיל, דס"ל דהתובע נוטל מהחשוד מדינא כיון דהו"ל משאיל"מ, א"כ אם תפס זכה. והנה מש"כ לעיל אות א' אינו מוסכם, דיעו' לריטב"א בכתובות פח. שכתב דדין שכנגדו חשוד על השבועה, אין דינו מהתורה ליטול אפ' בשבועה, ורבנן עשו לו תקנה שישבע ויטול, וכדין שכיר נגזל ונחבל. וממילא אם יטול בלא שבועה מפקינן מיניה. עכ"ד. וא"כ מצינו מח' בדין תפיסה מחשוד. ולכא' יפלא על דברי הריטב"א שסותר דברי הראשונים בסוגיה בשבועות, ומה יענה ע"כ שכיון שהחשוד אינו יכול להישבע, הו"ל משאיל"מ. וא"א לדייק מדבריו שהתכון שהתקנה היא רק שישבע כיון דכתב להדיא ש"אין דינו מהתורה ליטול אפ' בשבועה". ולפי מש"כ בעין משפט סי' צ"ב א' בשם מו"ז במאור ישראל מכת"י שבועות לב:, אפשר ליישב לפמ"ש הקצוה"ח בסי' ע"ה ס"ק י"א, דמשאיל"מ הוי רק דרבנן 9 . וכן מוכח מהתוס' גיטין נא: שכתבו דלא אמרי' מתוך בשבועה דרבנן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. וכ"כ ביעיר און מערכת מ' בשם הלק"ט. עכ"ד. והנה הרקנטי סי' רמ"ט הוב"ד בש"ך ס"ק כ"ה, ס"ל דאם שכנגדו תפס סלא שבועה מפקינן מיניה משום דאל"ה לא שבקת חיי לכל בריה. אמנם כבר ביאר הש"ך דהרקנטי מיירי בשבועה היסת, ובזה לא תקנו שכנגדו נשבע ונוטל, ולכן פשוט שלא מהני תפסיה בכה"ג, וכ"כ הגרע"א בגליון השו"ע שם. והטעם לכך שכיון שאין לו זכות בממון, אינו יכול ללכופו לישבע ג"כ 10 .


סימן צ"ג
א. דין שבועת הנשבעים מספק - הטעם וסוג התביעה
ז"ל המשנה בשבועות מה.: ואלו נשבעין שלא בטענה, השותפין, והאריסין, והאפוטרופין, והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית, ובן הבית. א"ל מה אתה טועניני, רצוני שתשבע לי, חייב. חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביעו, נתגלגל לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. וז"ל הגמ' שם, מח: אטו בשופטני עסקינן, הכי קאמר ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא. ע"כ. והנה לשון הזהב של הרמב"ם בפ"ט משלוחין, ז"ל: ולמה תקנו חכמים שבועה זו, מפני שאלו מורין לעצמן שכל מה שיקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם מפני שנושאין ונותנין וטורחין, לפיכך תקנו להם חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק כדי שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה. עכ"ל. ונראה דהרמב"ם בא להדגיש הטעם "כדי שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה", בא לאפוקי שסוג השבועה כאן אינה שבועה על כך שחוששים שהנתבע חשוד בגזל, דהרי כך בפשיטות טוען התובע, והרי התובע אינו יכול לטעון כן דקי"ל "אחזוקי איניש בגנבי לא מחזיקינן". אלא בתקנת חז"ל כאן התחדש דאף דהוי כמו תובעו בגזל, מ"מ כיון שרצו חכמים שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה לא חשו לחזקה זו. ובעצם התביעה יש לחקור אם בעי' תביעה שיש בה חשד אמיתי, או מספיק שרוצה לישבע לו, כמו שנראה מפשט המשנה. והנה כתב המאירי במשנתנו, דל"צ שהשותף יטען בברי, שחבירו לקח ממונו, אלא כל זמן שיאמר החושד לאחד מהם הרייני מפקפק וחושד בך וכו'. והיינו דר"ל דהמשך המשנה "מה אתה טוענני, ר"ל מה אתה חושדי, אמנם בערוה"ש סע' א' דייק מתחילת המשנה דאמרי' שנשבעין בטענת שמא, ואח"כ הוא אמר לו מה החשד. והוא משיב דעכ"פ רצוני שתשבע לי, ואפ' שאין לי חדש או רגלים לדבר. ע"ש. אך הט"ז בסע' א' כתב דאינו יכול להשביע כשאין לו חשד, וכך מדוייק בטור שכתב "סבור אני", וממ"ש השו"ע סי' פ"ז סע' א' דהשותף יכול לומר לתובע לישתבע דחשיד לי. ע"ש. וכ"פ הנתיבות בחיד' סק"ד. ובאמת נראה דאם הדיין רואה שהוא משביע בסתם בלי שום חדש, ודאי דלכו"ע שייך פה שבועה, אלא שעכ"פ נחלקו כמה צריך הדיין שימת לב לברר אם טוענו בסתם. וילע"ע.



סימן צד
א. בדין גלגול שבועה בממונות
ז"ל המשנה בשבועות לח: הנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן. ובקידושין כז: אמר עולא, מנין לגלגול שבועה מן התורה, שנאמר ואמרה האשה אמן אמן וכו. ע"כ. ומבואר שם שכיון שהיא מחוייבת להישבע שלא סטתה בזמן הנישואין מגלגלין עליה להישבע שלא סטתה גם בזמן האירוסין. ואף דדין סוטה הוי דין באיסורים, ואף יש לזה נ"מ כמ"ש הריטב"א בקידושין שם, שבממון אין הבי"ד מחייבים אותו שבועה כאשר התובע לא חייב את הנתבע להישבע את שבועת הגלגול, ובאיסור כן מחייבים כדקי"ל דכל ישראל ערבים זל"ז ומחוייבים להפרישו מאיסור. ע"ש. אמנם עי' ברמב"ם בפ"א מטו"נ שכתב וז"ל: כל מי שנתחייב שבועה מגלגל עליו המשביע כל מה שירצה וכו' מי שנתחייב שבועה והתחיל התובע לגלגל עליו וכו'. ע"כ. והיינו שהתובע הוא מגלגל את השובעה. וגם האור שמח דייק מלשון הרמב"ם בפ"ד מסוטה שכתב שיש "לבעל" לגלגל עליה בשבועה וכו'. וכן יש "לו לגלגל עליה וכו'. וכן דעת הריטב"א בב"מ צח. והעולה מדבריו שאין הבי"ד מחייבים את הנתבע לגלגל שבועה, והטעם לכך הוא דכיון שהתובע לא דורש זאת, וכל דין גלגול בפשיטות הוא לטובת התובע, שזוהי זכותו כמו שמצינו בסוטה, וכ"כ בברכת אברהם בגמ' שם. עכ"פ את היסוד של גלגול שבועה, שלומדים בסוטה, מקישים גם לממונות ויש להאריך בזה טובא, ואכמ"ל.

ב. אם אמרי' משאיל"מ בגלגול שבועה
ובכדי להבין בקצרה סוגיה יסודית בהל' גלגול שבועה אי אמרי' משאיל"מ בגלגול שבועה, נקדים חקירה יסודית שדנו בה האחרונים 11 , דיש לדון האם הגלגול הוא סיבה לחייב שבועה חדשה בפני עצמה, או שהשבועה הראשונה היא העיקר, והיא גוררת אליה את הטפל שהיא שבועת הגלגול 12 . דהנה נחלקו הראשונים אי אמרי' משאיל"מ בגלגול שבועה, דלרמב"ן בחי' בב"מ צח. ולנמוק"י שם, שבועת גלגול הוי מהתורה, ולכן יש לחייב על שבועה זו מדין משאיל"מ, ולכן באופן שהתובע אומר שאולה מתה והשומר אינו יודע, הרי השומר נשבע שמתה כדרכה, ומגלגל עליו שישבע ששכורה מתה, ומשאיל"מ וכו' ע"ש. וכ"כ הרמ"ה, הוב"ד בטור סי' ע"ה סע' י"ח, אמנם ע"ש שהביא מאביו הרא"ש בב"מ, שפסק שלא אמרי' משאיל"מ בגלגול. וכ"פ הטושו"ע בסע' ב' וט', דאין מגלגלין אלא על טענת ודאי של הנתבע דומיא דסוטה שהיא טוענת ודאי שלא נטמאת, וכמ"ש שם הש"ך והסמ"ע בדעת השו"ע דכוונת השו"ע דלא מחייבין מדין משאיל"מ על שבועת גלגול. אמנם הש"ך בס"ק נ"א דלכא' עולה מדבריו דאמרי' משאיל"מ על הגלגול. ובסק"ו הקשה על דברי השו"ע כאן מסי' שמ"ד ששם משמע להדיא שנשבע אף שאינו יודע. והקצוה"ח והט"ז כתבו ליישב דמ"מ צריך לישבע על עצם זה שאינו יודע, ע"ש. ועכ"פ נראה דשורש מחל' אם אמרי' משאיל"מ בשבועת הגלגול, תלויה אם שבועת הגלגול, הוי שבועה מיוחדת שאינה קשורה לשבועה העיקרית, א"כ נראה שלא נחדש עד כדי כך להחיל דין משאיל"מ. אך אם נאמר דהוי חלק מהשבועה העיקרית, ממילא יש לה את אותו דינים, ואמרי' משאיל"מ. ויל"ע.



סימן צה
א. בדין שאין נשבעין על קרקעות - אם נשבעים היסת
ז"ל המשנה בשבועות מב: ואלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, אין בהן תשלומי כפל ארבעה וחמשה, שומר חינם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם. ע"כ. והנה הרשב"ם בב"ב לג. ד"ה מימננא כתב דאין נשבעים על קרקעות כלל אפ' היסת, ע"ש. אמנם התוס' שם ד"ה מיגו הקשו וכתבו להוכיח בשם רב האי גאון, מכתובות פז. גבי הפוגם שטרו שנשבע מדרבנן, אף דהוי כפירת שיעבדות קרקעות, משמע שרק שבועה דאו' אינו נשבע בקרקעות. וכ"כ הרי"ף, ורוב הראשונים וכ"פ השו"ע סע' א'. אמנם יעו' באו"ז ב"מ פ"א סי' ט' שהביא בשם רבינו שמחה, דפסק כרשב"ם וס"ל דאף דמוכח משבועת כופר בכל, שפטור משבועת התורה, ובכל זאת צריך לישבע. מ"מ כופר הכל בקרקע פטור מהיסת כיון דהו"ל תקנתא לתקנתא. וכבר דחה דבריו הראבי"ה בתשו' סי' תתקצ"ה, דמעיקרא תיקנו היסת גם על קרקע, כדי להפיס דעת התובע, ע"ש. עכ"ז בשו"ת בעי חיי סי' צ"ד כתב, דהמוחזק יכול לומר קי"ל שאין נשבעין היסת על קרקעות, ואכמ"ל. בפשיטות נ"ל דסברת המרדכי לא לחלק, היא דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקון, ואף ששבועת היסת נתקנה לאחר תקופת התנאים, והדין שהוזכר במשנה היה קיים הרבה לפני, מ"מ רב נחמן ובי"ד לא תיקנו שבועת היסת במקום שדין שבועות לא חל כלל. ומה שהביאו להקשות על הרשב"ם מכתובות פז. גבי פוגם שטרו כתב המרדכי בשבועות סי' תשס"ח ליישב, דשאני פוגם שטרו, דהטילו עליו שבועה, כיון דאינו מדקדק. וסברת החולקים מלבד ההוכחה הגדולה מכתובות לעיל, נ"ל דס"ל דרב נחמן ובי"ד חידשו לא רק שנשבע היסת במקום ששבועה דאו' יכול לחול, כגון במודה במקצת על מטלטלים, אלא אפ' במקום דאין שבועה דאו' יכולה לחול כלל. וכמ"ש הראבי"ה לעיל.



סימן צו
א. אין נשבעין לקטן - טעם הרמב"ם דהוי משיב אבידה
ז"ל המשנה בשבועות לח: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. ובגמ' מב. נלמד מהפס' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ואין נתינת קטן כלום. והנה הרמב"ם בהל' טוען פ"ה ה"ט כתב וז"ל, אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, לפי שזה המקצת שהודה בו לקטן אינו אלא כמשיב אבידה, וכן אם כפר בכל ובא עד אחד, אינו נשבע, שזה עד אחד ואין שם תובע שתביעת קטן אינה תביעה גמורה. עכ"ל. ומדברי הרמב"ם עולה ב' טעמים לכך שאין נשבעים לקטן, משום דהוי "משיב אבידה", ומשום ד"אינה תביעה גמורה". וצ"ע מדוע לא נסתפק הרמב"ם בטעם בטעם דנתמעט מדין תביעה. וגם מה כוונת הרמב"ם דתביעת הקטן "אינה תביעה גמורה", דמשמע דמ"מ הוי קצת תביעה. כמו"כ הגרע"א סק"א כתב לתמוה על דברי השו"ע סע' א' למה הוצרך לטעם דמשיב אבידה. ובביאור הדברים נ"ל כמ"ש התומים סק"א, דמוכח מדברי הרמב"ם דטענת קטן קרוי טענה, דהו"ל למימר בקצרה דאין כאן טענה, וכן הביא שם בשם התוס' והר"ן, דטענת קטן הוי טענת ברי, רק גזירת הכתוב שלא לחייב עליו שבועה, ולגבי שבועת ע"א סגי בטעמא שאין כאן תביעה גמורה וכו', ע"ש. וע' בעין משפט סי' צ"ו סע' ט', שנראה שכוונת התומים בזה כמ"ש הברכ"ש ב"מ סי' ד' סק"ד בשם הגר"ח, דלענין חיוב שבועה דמודה במקצת אי"צ שיהיה שם תביעה מעיקר הדין, משום דמחמת הודאתו איכא דררא לחייבו שבועה, ולכן הוצרך הרמב"ם לטעם דמשיב אבידה וכו'. ודפח"ח.




^ 1. נסקור בקצרה את רוב המקומות בש"ס שיש להם יחס לשבועות הקשורות לדיני ממונות. שבועות הקשורות להלואה נמצאות בשבועות מז. והלאה, ובב"מ ב: ג., צז:, כתובות פז:, לגבי האופן שבו נשבעים, יעוי' בשבועות לח: סוטה לג. כתובות פה. בנדרים כה. ובשבועות כט. מבואר שהשבועה צריכה להיות על דעת בי"ד כידוע מסוגיית קניא דרבא. בב"מ נז: ובשבועות מב: מבוארים הדברים הפטורים משבועה. שבועות הנפטרים מוזכרים בשבועות מד: והלאה, ובעוד מקומות רבים ואכמ"ל.
^ 2. לגבי חלוקת כל סוגי השבועות ופרטיהן בטושו"ע: נשלים את דברי ערוה"ש לעיל, וז"ל שם: ואלו הן שנשבעין ונוטלין וטענתם ברי, הפוגם שטרו שנתבאר בסי' פ"ד, והטוען על שטר שהוא פרוע או שנעשה על תנאי, ותובע שבועה שנתבאר בסי' פ"ב דחמורה שבועה זו כשבועת המשנה כמ"ש שם, ופוחת שטרו כשטוען השבע לי בסי' פ"ד, ושבועת יורשי המלוה כשהלוה טוען שהשטר פרוע שנתבאר בסי' פ"ב, ועד אחד מעיד שהשטר פרוע שבסי' פ"ד, ושכיר שבעה"ב אומר נתתי שכרך שיתבאר בסי' פ"ט, ונגזל ונחבל שבסי' צ', וחנוני על פנקסו שבסי' צ"א, וחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל שבסי' צ"ב, כל אלו נשבעין ונוטלין. והשבועות הם ע"פ טענות ברי וכולם הם שבועות חמורות. ואלו שנשבעין בטענות ספק ונשבעים ונפטרים, השותפים, והאריסין, והאפטרופין, ובן הבית, והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, שיתבאר בסי' צ"ג, וגם הם שבועות חמורות בנקיטת חפץ. ויש נשבעין ונוטלין בטענות שמא, כשנפרע מיתומים ומלקוחות ושלא בפניו שיתבאר בסי' ק"ח וק"ו. כל שבועות אלו השייך בכתובות נשים יש שם ג"כ כדינים אלו כמ"ש באהע"ז סי' צ"ו. ושבועות היסת שתקנו חכמי הגמ' בכופר בכל, וכן כל טענות בדבר שבממון שהתובע טוען ברי והנתבע כופר נשבע היסת ונפטר וכן דברים שאין נשבעין עליהם מן התורה כמו קרקעות ועבדים ושטרות שיתבאר בסי' צ"ה נשבעים עליהם היסת ונפטרים, והיסת הוא לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו אם ד' הסיתך בי [רש"י שבועות מ' ב], וכל שבועת היסת היא לפטור את עצמו, וכשהתובע טוען ברי. ושבועה שתקנו הגאונים כשהלוה טוען שאין לו במה לשלם היא שבועה חמורה כעין של תורה ויתבאר בסי' צ"ט. וגילגול שבועה היא כשהשבועה עצמה אם היא של תורה גם הגילגול של תורה, ואם היא דרבנן גם היא דרבנן, כמ"ש בסי' צ"ד. וטעמי כל השבועות למה תקנו חז"ל יתבאר כל אחד במקומו בס"ד ולפעמים יש כח ביד ב"ד להשביע גם על טענת ספק כשנראה להם שע"י זה יתברר הדבר, וכן להשביע לעדים אם רואים שעדות שקר קל בעיני הבריות כמ"ש בסי' כ"ח ויש בתורה עוד מיני שבועות אך אין עיקרם של ממון כמו שבועת סוטה ושבועת ביטוי ושבועת העדות ושבועת הפקדון ואף על גב דשבועת הפקדון היא של ממון מ"מ אינה חיובית אלא שמדעת עצמו נשבע וכשנשבע לשקר והודה חייב בקרן וחומש ואשם ונתבארו ברמב"ם הלכות שבועות [וגאון פי' היסת לשון כבידות]: עכ"ל.

^ 3.ונראה שדעת רש"י שגם בתקופת המשנה נהגה שבועת היסת, כמ"ש בפי' למשנה מה. ד"ה ישבע, וע' בתורת חיים ב"מ קיב: דס"ל לרש"י שדין היסת היה נוהג עוד לפני תקנת רב נחמן, באופן שיש רגלים לדבר שהוא משקר.
^ 4.ועי' בש"ך סק"ב כתב שזוהי גם כוונת רש"י.
^ 5.כמ"ש לעיל בסי' פ"ח
^ 6.אמנם יעויין בש"ך ס"ק י"ב שהאריך להוכיח שגם החנווני נוטל מדינא, ודקדק מהמשנה הפוך, מהראשונים הנ"ל, וכתב דהכי משמע נמי מפשטא דמתני' דקתני מעיקרא חנוני על פנקסו, ובתר הכי מפרש חנוני על פנקסו כיצד אמר לחנוני תן לפועלי סלע וכו', קמהדר לפרושי חנוני וקמפרש פועל וכו'. ע"ש שהוכיח שגם החנווני לבדו נוטל מדינא, והצריכוהו לישבע דוקא כשהפועלים ג"כ נוטלין מבעה"ב.
^ 7.וכמ"ש התומים סק"ג די"ל שגם הבעלים נוטלים מתקנתא כיון דבעה"ב לא הו"ל למידע, ופטור גם בטוען איני יודע אם פרעתיך, כמ"ש המשל"מ רפ"ד מהל' שאלה. ע"ש.
^ 8.ובזה כתב המל"מ לעיל דפטור כשלא הו"ל למידע.
^ 9.נראה שכוונתו לדעת המוהרש"ך בקצות, כיון דהקצות ס"ל דהוי "דין תורה ממש", וכך נראה בפשיטות בהמשך לסוגיית נסכא, ב"ב לג:.
^ 10.כך מבואר בדברי הש"ך. אמנם עי' בתומים סי' פ"ז ס"ק י"א שכתב לבאר את הרקנטי כפשוטו.
^ 11.עי' במשנת ר' אהרן ב"מ ט"ו, ד'.
^ 12.וכמה נ"מ עולות מזה, כגון: במקרה שעל השבועה הראשונה שילם ולא נשבע, האם עדיין חייב בשבועה השנייה, דאם היא שבועה בפני עצמה עדיין חייב, אך הם היא רק גוררת, אזי כיון שנפטר מהשבועה העיקרית ממילא פטור משהשבועה שנגררת ממנה, והשו"ע סע' א'. פסק שהבי"ד מעצמם מגלגלים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il