הסיפור שלנו יסודו במציאות הריאלית של עידן התפשטות החסידות. ויכוחים רבים ניטשו בין מתנגדי החסידות לבין מצדדיה. בדרך כלל היו המתנגדים שמים את האצבע על נקודה שאכן היתה קיימת אצל החסידים, אלא שהם, המתנגדים, היו מעניקים לה פרשנות שלילית, בעוד החסידים התייחסו אל אותה נקודה עצמה באופן חיובי.

הוויכוח שבסיפור שלנו הנו רב משמעי, ויש בו טיעונים ישירים ומרומזים רבים. ראשית נפנה אל גופו של הוויכוח, העוסק במידת העזות הקיימת אצל החסידים. הלמדן הזקן מאשים את החסידים בעזות פנים. את הטיעון הזה הוא איננו משמיע לגופו, אלא כורך אותו בביקורת על כלל מנהגיהם התמוהים של החסידים.

לטענתו, ברגע שאברך צעיר נמשך אחר מנהגיהם התמוהים של החסידים הוא הופך להיות גם עז פנים. גם לטענה זו יש בסיס במציאות: החסידים נהגו באופן שונה ממה שהיה מקובל עד ימי ראשית החסידות. שינויים אלו שהחסידים הכניסו הביאו עליהם ביקורת רבה. כדי לעמוד בביקורת העזה שניתכו עליהם סיגלו החסידים לעצמם את הביטחון הפנימי באמת שלהם: הללו בביקורתם והללו באמיתם.

חסידים מספרים (93)

הרב אריה הנדלר

add_alert

72 - זכרו - תורת משה

73 - עזות דקדושה

74 - השדה אשר ברכו ה'

טען עוד

דבקות זו במנהגים החדשים והבלתי מובנים, לצד ביטחון פנימי בצדקת הדרך, נתנה למתנגדים את התחושה כי לפניהם אנשים עזי פנים, שאינם מתחשבים כלל בביקורת של מתנגדיהם אלא שמים פניהם כחלמיש לקול המוכיחים.

מזווית ראייתם של החסידים היו אכן הדברים כך. המימרה הפותחת את השולחן ערוך עמדה לנגד עיניהם: "אל יבוש מן המלעיגים עליו בעבודתו יתברך", שכן אמר יהודה בן תימא: "הוי עז כנמר... לעשות רצון אביך שבשמים".

העזות איננה מידה מגונה. השאלה היא היכן האדם משתמש בה. לדעתו של ר' מרדכי מלכוביטש, החסיד עושה את השימוש במידת העזות בדיוק במקום שבו היא נדרשת. כשבא יצר הרע אל האדם, לא נדרשת לאדם מידה של ביישנות או של אורך רוח. כאן יש צורך להפעיל את מידת העזות, על מנת להתנער מן הפיתוי של היצר ולהשליך את היצר מעל האדם. זוהי אם כן התשובה העניינית של ר' מרדכי מלכוביטש לאותו מתנגד. האשמת החסידים בעזות איננה האשמה: אם ידע החסיד להשתמש במידת העזות במקום הראוי לה, הרי שאין בה כל פסול.

אך מסתבר כי ר' מרדכי איננו מסתפק בתשובה עניינית בלבד. ר' מרדכי משליך את הדיאלוג בינו לבין המתנגד על המחלוקת בין החסידים לבין המתנגדים במלוא היקפה. ראשית, הוא עושה השוואה מרומזת בין הלמדן הזקן המתנגד לדרך החסידות הטוען כנגדו, לבין למדן זקן אחר, הוא היצר הרע, היושב עם הלומדים אולם מפתה אותם ללכת בדרך רעה.

לטענתו של ר' מרדכי, המתנגדים לבושים בלבוש של למדנים אך תחת כיסוי הלמדנות שלהם מונחות טענות של יצר הרע. הם רוצים כביכול בזן של לומדים ביישנים, בעלי דרך ארץ, אך האמת היא שביישנות זו איננה במקומה. היא מביאה לידי כניעה ליצרים, לתאוות ולנטיות שליליות שהאדם איננו מתמודד עמהן.

יש צורך בעזות. יש צורך ביכולת עמידה. יש צורך בהסרה של המסווה מעל פני הלמדן הזקן, היושב עם האדם בעת לימודו אולם מסיט אותו מדרך האמת.

על מאמר חז"ל האומר "פגע בך מנוול זה (כלומר, יצר הרע), משכהו לבית המדרש" אמרו חסידים שמאז נתמלא בית המדרש במנוולים. לעתים אין האדם משכיל להבין שיצר הרע עלול לשבת איתו גם בבית המדרש, שיצר הרע עלול להיות לבוש בלבוש של למדן זקן - שכל מטרתו איננה אלא לצנן את ההתלהבות של האש החסידית.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.