בית המדרש

  • מדורים
  • סיפורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

חופשיים לחזור הביתה

"לא נוכל להחזיק אתכם כאן", אמר להם חלאדני בערב, בתום ארבעה שבועות, "ביתנו קרוב לכביש הראשי, והסכנה גדולה מדי לכולנו". "עשיתם מספיק בשבילנו, איני רוצה לסכן אתכם יותר", השיב מנחם בודנר, "ננסה את מזלנו בדרכים". "חס וחלילה!" קפץ חלאדני, "אמצא לכם מקום מוצלח יותר"

undefined

עודד מזרחי

ניסן תשע"ט
3 דק' קריאה
ב-29 באוגוסט 1944 הכריזו נאמנים לממשלה הסלובקית הגולה בלונדון על התקוממות נגד השלטון הפשיסטי ובעלי בריתו הגרמנים.
המורדים התבססו בעיר בנסקה-ביסטריצה במרכז סלובקיה, שהפכה למקלט להמוני פליטים יהודים מכל המדינה, ובהם מנחם בודנר ואשתו ושני ילדיהם התאומים, יוסף ונפתלי.
כוחות אס אס הוזעקו מהונגריה, ומקץ שבועות של לחימה עקובה מדם הוכרעה בנסקה-ביסטריצה. משפחת בודנר נמלטה ליער יחד עם יהודים רבים. הם התבוססו בשלג והרעב הציק לנפשם. בין העצים בצבצו גוויותיהם של אומללים שהוכרעו על ידי הקור והרעב. הנוף החשוך הואר ברשף פגזי הגרמנים. למטה בערו בתיה של בנסקה-ביסטריצה.
לאחר שבועות של שוטטות ביער, כינס אבא בודנר את משפחתו והכין אותם לגרוע מכול. "אם נישאר ביער נמות בקרוב", אמר, "ואם נרד לעיירה בסביבה, יש סיכוי שידאגו לנו לקבורה הולמת..."
מזי רעב, רועדים מקור ועטופים בסחבות הגיחו בני המשפחה מהיער והלכו לעבר בתי העץ של העיירה סטארה-הורי. הם העזו לנקוש על אחת הדלתות. ילד קטן פתח להם והזעיק את אמו. בלי שאלות הושיבה האם את המשפחה היהודית הרעבה לצד ארבעת ילדיה והגישה להם ארוחה. מאוחר יותר הצטרף אבי המשפחה, ג'וזף חלאדני, גוי סלובקי רחב כתפיים, חבוש ברטייה שחורה. ג'וזף היה מנהל תחנת החשמל המקומית ועסק בצייד להנאתו. הוא הקשיב בחמלה לסיפורה של משפחת בודנר, והורה לילדיו לפנות בשבילם את החדר הקדמי. "אתם תישארו איתנו עד יעבור זעם", הבטיח.
בינתיים ניהלו הנאצים מסע ציד אכזרי אחר השרידים המובסים של המרד הסלובקי. אלפי יהודים נלכדו, רבים מהם נרצחו במקום ואחרים צורפו למשלוחים לאושוויץ.
הסתרת היהודים הפכה לפרויקט משפחתי. ארבעת הילדים לא סיפרו לאיש על האורחים המוזרים ששוהים בביתם. במקביל הכינו ההורים, ג'וזף ומריה, מקומות מסתור בשבילם למקרה שייערך חיפוש בבית.
באחד הימים משאית גרמנית נתקעה על הקרח בכביש שלצד הבית, והקצין הגרמני חיפש מקומיים שידחפו את הרכב. הופעת הפתע של הגרמנים הפעילה את תרגולת החירום. גברת בודנר הוסתרה בצריף עץ מאחורי הבית, שני הילדים היהודים נשלחו לשחק עם הילדים בחצר, ואבא בודנר הלך לעזור לחלאדני בניסור עצים, שם מצאו אותם הגרמנים והביאו אותם בפני הקצין.
"אתה יהודי!" נבח הקצין הגרמני על בודנר.
"שטויות והבלים", התערב חלאדני בקור רוח, "הוא קרוב משפחתי שמתגורר איתנו".
הקצין נעץ בו מבט ספקני. חלאדני השיב לו במבט רגוע מעינו האחת. הקצין הסתפק בנטילת מזון והסתלק לדרכו בהותירו את כולם המומים מהאירוע.
"לא נוכל להחזיק אתכם כאן", אמר להם חלאדני בערב, בתום ארבעה שבועות, "ביתנו קרוב לכביש הראשי, והסכנה גדולה מדי לכולנו".
"עשיתם מספיק בשבילנו, איני רוצה לסכן אתכם יותר", השיב מנחם בודנר, "ננסה את מזלנו בדרכים".
"חס וחלילה!" קפץ חלאדני, "אמצא לכם מקום מוצלח יותר".
הוא שיכן אותם בבונקר השוכן בפאתי היער, שם מצאו משפחה יהודית שהכירו. הבונקר היה קטן ובנוי למחצה. חודשיים שהו הבודנרים בבונקר, עד שחלאדני הגיע למסקנה שהמקום מסוכן מדי, כי היה סמוך לכפר.
"אין ברירה", אמר להם חלאדני בוקר אחד כשהביא להם אספקה, "הגיע הזמן שתשתכנו במערה שנמצאת עמוק בין ההרים".
המערה שהצייד גילה במהלך שיטוטיו, נמצאה בנקיק סלע השוכן ביער במרחק שלוש שעות צעידה מהכפר. היא הייתה מרווחת מהבונקר. "אל תדאגו", אמר להם חלאדני כשנפרד מהם, "עוד תראו אותי כאן הרבה".
מדי שבוע הופיע חלאדני בפתח המערה, נושא על כתפיו שק גדוש במזון, תרופות ובגדים חמים. בכל פעם הביא עמו גם חדשות מעודדות מהחזית וסיפר להם על כך שהרוסים מתקרבים לסלובקיה כדי להפיח בהם תקווה. למרות המאמץ לא נמנע חלאדני ממאור הפנים ומחוש ההומור שבהם קידמם תמיד.
הבודנרים העבירו את הזמן באיסוף עצים למדורה המחממת, באמירת תפילות ופרקי תהילים ובציפייה מתמדת לבשורות טובות. במשך הזמן הצטרפו למערה כמה יהודים מהסביבה.
לפני פסח החליטו נפתלי וכמה מהצעירים שהם חייבים להשיג מצות. חלאדני לא ידע מה הן מצות, אבל החברים, שהיו חמושים ברובים שאספו במהלך בריחתם, ירדו לאחד הכפרים בפאתי היער וחזרו עם שק קמח הראוי לאפיית מצות.
תוך כדי אפיית המצות הבחין אבא בודנר שהתנור המאולתר המיס את נטיפי הקרח שהשתלשלו מתקרת המערה ונפלו על גבי המצות הנאפות. מיד תפס חמש מצות שהתלחלחו והשליכן מחוץ למערה. בניו נדהמו לראות איך אביהם זורק מצות, כאשר כל פירור מזון יקר יותר מזהב!
את ליל הסדר חגגו בני משפחת בודנר במערה. מצות ומרור יש להם בשפע, מה שחסר להם היה קורטוב של גאולה.
בשביעי של פסח שנת תש"ה, בשעה 11:20, הגיע אליהם חלדאני כשהוא מנופף בידיו בהתרגשות. "זה נגמר!" צעק הסלובקי, "המלחמה נגמרה! אתם חופשיים לחזור הביתה".

על פי כתבה של שלום יצחקי בשבועון 'משפחה'
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il