בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • קניה ומכירה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

חלוני קנה עבורי בשבת

undefined

הרב אבישי נתן מייטליס

אייר תשע"ט
13 דק' קריאה
המקרה:
אדם ראה אצל חבר לעבודה אוזניה שרכש, ואז הם סיכמו שהחבר ירכוש עבורו אוזניה דומה (בתשלום כמובן). ביום ראשון החבר הגיש לו את האריזה לשביעות רצונו. כשהמבקש עיין בקבלה בכדי לשלם לידידו שקנה את האוזנייה עבורו, הוא נדהם לראות שהרכישה התבצעה בעיצומה של שבת קודש. הוא פנה מיד לידידו, וביקש להחזיר את המוצר.
טענת המבקש: המכירה התבצעה תוך רמיסת קדושת השבת, והוא אינו מעוניין באוזנייה שהגיע לידיו כתוצאה מכך ואינו מוכן לשלם על כך.
טענת הידיד-הרוכש בפועל: הוא לא העלה על דעתו שרכישה בשבת תפריע למבקש. מכל מקום, הוא אינו מגיע לחנות זו באופן תדיר, ועל כן הוא אינו מעוניין לטרוח ולהשיב את המוצר.
(בסופו של דבר בהתערבות ידיד משותף, ניאות הרוכש להחזיר את האוזנייה לחנות. אולם השאלה כבר הונחה.)
תשובה
מקח שנעשה בשבת נקנה חרף האיסור הכרוך בו, ועל הלוקח לשלם עבורו.
היה מקום לדון אם בכך ששליח קונה בשבת מתבטלת שליחותו, שהרי הוא לא נשלח לקנות דווקא בשבת. אך כיון שהשליח לא הודיע למוכר שהוא קונה בשליחות וגם קנה בממונו שלו – העסקה אינה בטלה, ומחויב השולח לשלם עליה.
אמנם, הלב ממאן להנות ממעשה שבת שנעשה באיסור, והמחויבות הציבורית מחייבת לא לאפשר לקיים מסחר תוך רמיסת קדושת השבת ולהשיב את המקח. לכן טוב שהניאו את לב החבר להשיב את האוזניה.
נמוקי הדין

איסור מקח וממכר בשבת
הנביא נחמיה פ"י פל"ב הביא שקיבלו באלה ובשבועה לשמור ולעשות את דברי התורה, ובכלל זה איסור מקח וממכר בשבת: 'ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור, לא נקח מהם בשבת'. הרי שאיסור זה הינו מדברי קבלה ובאלה ובשבועה.
והמשיך הנביא שם פי"ג פסו' טו-כא ונלחם כנגד תופעת המסחר בשבת וראה בכך חילול שבת וחרון: 'בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת, ומביאים הערמות ועמסים על החמרים ואף יין ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלם ביום השבת... וכל מכר ומכרים בשבת לבני יהודה ובירושלם. ואריבה... ואמרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עשים, ומחללים את יום השבת. הלוא כה עשו אבתיכם ויבא אלהינו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיר הזאת ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת... ואמרה ויסגרו הדלתות ואמרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת, ומנערי העמדתי על השערים לא יבוא משא ביום השבת'.
מקורות שונים נאמרו ליסוד האיסור לבצע מקח ומסחר בשבת;
המשנה בביצה בדף לו: הזכירה את איסור מקח וממכר בשבת, ובאר רש"י שם בדף לז. בד"ה 'משום מקח' שני טעמים לאיסור זה, בטעם הראשון כתב: 'ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר'. מסתבר דעל פסוק זה התבססו התוס' במסכת שבת בדף קנ. בד"ה 'ודיבור' ואמרו שיש לאסור את המסחר והעבודה ושכירת פועלים מדאורייתא, וכן הבין בו בהעמק שאלה סי' מב אות י וכן נקט היראים בסי' קב לגבי שכירת פועלים, אך בשו"ת רעק"א מהדו"ק סי' יז סבר שאין כוונתם לדינא דאורייתא גמור, אלא 'דיש בו לתא דאורייתא' (אפשר שנחלקו אם העובר על 'אלה ושבועה' – עובר על מילי דאורייתא. כפי שהבין בשו"ת בית הלוי ח"ג סי' א סעי' ו סק"ב לגבי שמיטה שכלולה באלה של נחמיה). ובירושלמי בב"ק פ"ז ה"ד נאמר להדיא שאינו איסור תורה.
הרמב"ן ויקרא פכ"ג פכ"ד באר מה כלול בציווי הכתוב שמצווה על שבתון: 'לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן... ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות... ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן... לכך אמרה תורה שבתון שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח'. הרי שהבין שאיסור המסחר נכלל בציווי שבתון.
טעם נוסף לאיסור נזכר בנימוק השני של רש"י בביצה שם: 'אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה, ואם תאמר הויא לה גזרה לגזרה, כולה חדא גזרה היא'. הרי דלטעם השני הוא איסור דרבנן שגזרו שמא יכתוב. כן מבואר ברמב"ם בהלכות שבת פכ"ג הי"ב: 'אסור לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר גזירה שמא יכתוב', וכן נימק הרי"ף בביצה בדף כ:. וראה בעבודת גרשוני סי' כד שרצה מהאי טעמא לאסור להשאיל לנוכרי בשבת. וצ"ת מדוע נדרשו לטעם חדש זה.
בשו"ת חתם סופר ח"ה, השמטות סי' קצה באר שישנם שני איסורים; למכור באופן אקראי בשבת שמא יכתוב, ולסחור באופן קבוע מדין שבתון: 'והיינו באקראי ליקח דבר מחבירו דבר מאכל או שום דבר בארעי ואקראי זה אינו בכלל דברי נחמי' הנ"ל ואסרוהו התלמודים. אבל הקובע מו"מ ופותח חנותו בשבת ושוכר ומשכיר, הרי הוא מחלל שבת בפרהסיה'.
מקח המותר בשבת
ברם שתי משניות מתירות מפורשות את המסחר בשבת בסייגים שונים. המשנה בביצה פ"ג מ"ח אומרת: 'אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה, אבל לא במדה. רבי יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו... הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ביצים ואגוזים במנין, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו', הרי ההגבלה הינה על הצגת הבקשה כמשא ומתן ולמדוד אותם ולא נאמר איסור על עצם המסחר. וכן המשנה בשבת פכ"ג מ"א: 'שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלוני'. ואף השו"ע בסי' שז סעי' יא פסק כן.
בכדי ליישב זאת, יש לעיין במשנה בביצה פ"א מ"י שהתירה מקח לצורך המועד: 'משלחין כלים, בין תפורין בין שאינן תפורין... והן לצורך המועד... זה הכלל כל שנאותין בו - ביום טוב משלחין אותו', וכן הרחיבה הגמ' שם בדף טו.. עפי"ז חילק המג"א שם ס"ק טו בין סוגי המסחר, וכתב כי הותר למכור בלשון שאלה ולא הלוואה ומקח רק מאכלים, הנצרכים לשבת: 'ודוקא בדבר שהוא מאכל וצורך שבת אבל בלא"ה אסור בכל לשון'. וכן חזר על כך שם בסי' שו ס"ק טו-טז שרק לצורך השבת הותרה ההקנייה, ותמה כיצד מקנים לחתן תשורה. וכן פסק המשנ"ב בסי' שכג ס"ק לד לגבי אפשרות להקנות בשבת לנוכרי כלי חדש ובכך יפטר מחיוב טבילה: 'ואף על גב דאסור ליתן מתנה בשבת כמ"ש בסי' שו, הכא שרי משום צורך שבת'. ומסתבר, שצורך שבת לא גרע מדין ממצוא חפציך לצורכי שמים שהותר כמבואר בשו"ע בסי' שו סעי' ו.
ואם נדייק בדברי המשניות, אפשר שנגיע להגדרה חדשה באיסור המקח בשבת. שהרי הותר בשבת להקנות רק בלשון שאלה או נתינה ולא בדרך מסחר והקנאה. כלומר, בכדי שיעבור מקח רשות דרוש להקנותו – הליך שנאסר בשבת גם אם מבקשים למכור מילי הנדרשים לשבת, כמבואר בנחמיה (אף אם נותר ברשות הנותן, כמקדיש, שדין אמירתו לגבוה כמסירתו מהווה שינוי רשות עוד בהיותו בבית המקדיש. ע"כ נאסר להקדיש בשבת – ביצה פ"ה מ"ב), פרט לחפצי שמים. אך ליתן חפץ לזולת ללא מעשה קניין, הותר לצורך השבת. כלומר, אין מניעה ליתן דבר מה ליהודי בשבת, כשלא כרוך במעשה קניין, אף שיעשה עימו חשבון לאחר השבת. ואם אינו מצורכי השבת הוא נראה כמתנה, שכן מדוע נותן לו זאת היום (ולהכי נאסר ליתן מתנה לחתן, אא"כ מצורכי היום הוא). לדברינו, אפשר שהנימוק 'שמא יכתוב', אינו טעם חדש ולא גזירת דרבנן שחידשו, אלא הוא בא להגדיר איזה מקח נאסר מדברי קבלה. ואם אין צורך לכתוב, כיון שאין כאן מעשה הקנאה וקניין ולא מתנה, אזי אינו כלול בכלל הגדרת מקח הנאסר בשבת.
חלות מקח שנעשה בשבת
החבר קנה בשבת עבור רעהו, ומבקשים לדעת אם המקח נקנה עבורו. ויש לחקור בדין זה אם עבר ומכר או קנה בשבת – האם יכול לחזור בו, ואם מעוניין בו דרוש לערוך מעשה קניין חדש לאחר השבת. או שהמכירה חלה ותקיפה חרף חילול השבת.
הרי"ף בביצה בדף כ: מדפי הרי"ף, הרא"ש בביצה פ"ה סי' ב הגהו' מיימוני שבת פכ"ג הט"ו אות ח הביאו ירושלמי שכתב שמקח שנעשה בשבת – חל: 'ירושלמי וכולן שעשו בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין, מה שעשו עשוי בשבת, ואצ"ל ביום טוב. ושמע מינה, דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנאה'. וכן פסק הרמב"ם בהל' מכירה פ"ל ה"ז.
עפי"ז פסק השו"ע בסי' רלה סעי' כח: 'המוכר או קונה קנין בשבת ויום הכיפורים ויום טוב, אף על פי שמכין אותו על שעבר על דברי חכמים, מעשיו קיימים וכותבין אחר אותו יום'. וכן פסק מרן בסי' קצה סעי' יא: 'אין קונין בשבת קנין סודר. ואם קנו, אף על פי שעשו עבירה, קנו'. כן עולה מדברי הרמ"א באו"ח בסי' שלט סעי' ד שאף שאין עושים קניינים בשבת, אם עשה בשוגג או מזיד או בטעות – מה שעשה עשוי.
מדוע חל המקח בניגוד לדין 'אי עביד – לא מהני'
הגמ' במסכת תמורה בדף ד: הביאה מחלוקת במקרה שאדם עשה מעשה עבירה, האם מעשהו מועיל או לא. ודנה לגבי מי ששחט בשבת וחילל שבת אם הבהמה כשרה לאכילה. אביי סובר ש'מהני', וחל המעשה חרף האיסור הכרוך עימו שעבר ועשה. ורבא חלק ואמר ש'לא מהני' והמעשה לא מועיל.
השלטי גיבורים בביצה בסוף פרק המשילין אות ד הקשה על הרי"ף, שהרי קיי"ל במחלוקת בין אביי ורבא שהלכה כרבא שסבר שלא מהני, ומדוע פסק הרי"ף שמהני והמקח קיים. ועוד הקשה שישנה סתירה בדברי רבא. שכן המשנה בב"ק פ"ז מ"ב אומרת שגנב וטבח בשבת משלם ד' וה', ומהני מעשיו שעשה בשבת ונקנה. והקשתה הגמ' שם בדף ע: מברייתא הסותרת ופוטרת את הגונב וטובח בשבת. ורבא יישב עפ"י רמי בר חמא, שאמר לו הלוקח לגנב עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לך הגנבה, ואף שלא נאמר לו לשלם על כך מכח דין 'קים לי בדרבה מיניה', מ"מ מתחייב ד' וה' בכך. והיה לו לרבא לומר שכלל לא מהני מקח בשבת.
ביישוב פסק הירושלמי והראשנים שחל המקח שנעשה בשבת, נאמרו כמה אופנים בדברי האחרונים;
א. בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' סט באר שדין רבא שלא מהני אמור, רק במקום שבשל ביטולו ודין לא מהני יתוקן האיסור. כלומר, לא חלים הקידושי עבירה ולא מקודשת לו. אך אין תועלת בעובדה שיאמרו שיבטלו את הקניין, שהרי כבר עשה את המקח, והלאו לא יתוקן. ולכן נקנית הגניבה שקנה. וז"ל שו"ת מהריט"ץ סי' טז: 'מאי דסבר רבה מאי דאמור רבנן לא תעבד אי עבד לא מהני הוי כשהדבר ההוא שעשה מתקן במאי דאמרינן ליה דלא מהני... משום דבמה שיחזיר תיקון המעוות... מה שאין כן בקונה בשבת דלית ליה תקנתא'.
כן באר הנתיה"מ בסי' רח בביאורים סק"ב: 'דלא אמרינן אי עביד לא מהני רק במקום שמתקנין האיסור שעשה במאי דלא מהני, כגון באונס שגירש דאם נאמר דלא מהני ואין גיטו גט נתקיים מה דאמר רחמנא ונתקן האיסור... משא"כ בשוחט בשבת, דאף אי נימא דלא מהני ואין שחיטתו שחיטה, מ"מ עבירה דנטילת נשמה לא נתקן'. ובהמשך דבריו, הוסיף, כי אף הש"ך התכוון לבאר כן: 'משא"כ במכר בשבת, שאסרו חכמים רק מעשה המכירה מחשש שלא יכתוב, ולא הקפידו על קיום המכירה רק על מעשה המכירה, ומעשה המכירה כבר עבר ולא מתקנין דברי חכמים, וקיום המכירה הוא בהיתר דאיסורא דעבד עבד. וזהו כונת הש"ך במה שכתב כיון דאפשר לעשות בהיתר, כונתו שקיום הדבר אפשר להתקיים בהיתר, ואין מבטלין דברי חכמים בכך במה שמקיימים מעשיו'.
ב. הש"ך בסי' רח סק"ב יישב באופן שונה, ולדבריו אין מניעה שמעשה שנעשה באיסור יתקיים ויקנה אם החלות והתוצאה יכלו להתקיים בהיתר בעיתוי אחר, ודברי רבא שלא מהני אמורים רק בכגון שבהכרח שיעשה האיסור: 'שאני בכל הני, כיון דאפשר לעשות בהיתר, משא"כ בכל הני דתמורה או בנשבע שא"א לעשות אם לא שיעבור'. כלומר, לישא את האסורה לו א"א בלא שיעבור איסור, ולכך אמר שלא מהני מעשיו. אך לקנות ניתן לבצע באופן המותר, ביום חול, ובכגון דא לא ביטלו את שעשה אף שפעל באיסור.
וזהו לשון הסמ"ע שם סק"ג: 'המקח קיים משום דלא קנסינן התירא אטו איסורא, וכיון שמכירת הגלימא עצמה בהיתר הוא כשמחזיר המעות, ולא קנסינן ליה... משא"כ נשבע או נדר שאי אפשר בקיום המכר כלל אא"כ ע"י האיסור שעובר על שבועתו'.
מעין זה יישב הט"ז שם סק"א: 'דכל שיש איסור בענין מצד עצמו אומרים אי עביד לא מהני, וכההיא דפרק האשה שנפלו, השתא דאמרי רבנן לא לזבין בנכסי אחיו אי עביד וזבין לא הוי זבינא, מטעם כל מאי דאמרי רבנן לא תעביד אי עביד לא מהני, משא"כ במוכר בשבת שהאיסור מצד שהיום גורם'.
ג. רבי עקיבא איגר בשו"ת בסי' קכט תירץ שדברי רבא שלא מהני אומרים רק כשעבר על איסור תורה, אבל על איסור דרבנן שעובר, מעשהו מועיל. וכיון שהמקח אסור בשבת מדרבנן בשל הגזירה שמא יכתוב או מדברי קבלה ולא איסור תורה – שפיר חל המקח.

מעשה שבת
הגמ' במסכת כתובות בדף לד. הביאה מחלוקת אמורים רב אחא ורבינא בטעם האיסור להנות ממעשה הנעשה בשבת, אם הינו מדאורייתא. חד אמר מעשה שבת מן התורה, שנאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורים באכילה. וחד אמר מדרבנן, והפסוק 'קדש היא לכם' אומר שהשבת עצמה קודש, ואין מעשיה קודש.
הגמ' בכתובות לד. ובחולין טו. ובב"ק עא. הביאה מחלוקת תנאים בתוספתא שבת פ"ג מ"ג לגבי הנאה ממעשה שבת. המבשל בשבת, רבי מאיר סבר אם נעשה בשוגג מותר אפילו בו ביום בין לו בין לאחרים, ואם נעשה במזיד אסור בו ביום אפילו לאחרים, ולמוצאי שבת מותר אפילו לו. ולשיטת רבי יהודה בשוגג מותר למוצאי שבת אפילו לו, ובו ביום אסור אפילו לאחרים, ובמזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר למוצאי שבת. ולדעת ר' יוחנן הסנדלר בשוגג אסור לו עולמית ולאחרים מותר למוצאי שבת, ובמזיד אסור לעולם בין לו ובין לאחרים.
הגמ' הביאה מחלוקת זאת, ורב הורה לעמי הארץ כרבי יהודה ולתלמידיו כר' מאיר, מכאן הסיקו התוס' בד"ה 'המבשל' והגר"א כי הלכה כרבי מאיר. אולם הרמב"ם הרא"ש והרי"ף פסקו כרבי יהודה, כפי הכלל במחלוקת ר"מ ור"י. כן פסק השו"ע בסי' שיח סעי' א: 'המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד (כשיטת התוס'. ורק בנוכרי שעשה עבור ישראל חששו התוס' שיבקש ממנו לשבת אחרת ולכן אסר עד בכדי שיעשו, אך לרש"י לעולם דרוש להמתין בכדי שיעשו). ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד'.
המשנ"ב בסק"ה דן אם דין זה אמור גם היכא שיש לחוש שינהג כן בשבת הבאה, ויבקש שיעשו עבורו מלאכה. לדבריו, רק כאשר המלאכה נעשית באקראי, במקרה חד פעמי שלא סביר שיחזור על עצמו, מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצאי שבת, שאין לחשוש שיבקש בפעם נוספת מיהודי לחלל שבת כדי ליהנות ממלאכתו במוצאי שבת. אבל כאשר הוא רגיל בכך כגון שנכנס למסעדה, אסור ליהנות ממלאכתו לעולם.
אך בשו"ת כתב סופר או"ח סי' נ כתב שאם העושה היה מומר, הרגיל לחטוא בזה, אסור לכל מי שנעשתה עבורם המלאכה ליהנות ממנה לעולם, שאם יהנו ממנה, ימשיך לחטוא, והרי הם מחזיקים בידי עוברי עבירה. ואמנם בשו"ת הר צבי או"ח קפ היקל לאחרים כל זמן שחילול השבת לא נעשה לרצונם. אולם רבים מהאחרונים נקטו להחמיר אור לציון ח"ב סי' ל אות א. ילקוט יוסף שיח סעי' ו וכן בסעי' עא-עו.
אלא שעסקינן הכא במילי דרבנן, והביאור הלכה בסי' שיח הביא מהפרמ"ג והחיי אדם שאין לאסור את הנעשה בשוגג אף בשבת עצמה, וכן הסיק במשנ"ב שם סק"ג עפ"י הגר"א. ואם נעשה במזיד – הגם שהוא דרבנן, דינו ככל מעשה דאורייתא שהותר במוצאי שבת. ובנידון דידן יש לדון, שכן הקונה לא ציווה עליו זאת, והחבר לא היה מודע לאיסור שעושה.
לפי"ז מדינא יכול היה להשתמש באוזנייה, אחר זמן בכדי שיעשו.
אך לב מי לא יזדעזע להשתמש ולהנות מפריט שהגיע לידיו תוך כדי רמיסת קדושת השבת, ובוודאי שהחילול ה' מהעובדה שנהנה ממקח וחילול השבת חמור ביותר, ועל כן ראוי להמנע ולא להשתמש בחילול שבת.

קדושת השבת במרחב הציבורי
'ראו כי ה' נתן לכם השבת', השבת ניתנה במרה עוד טרום למתן תורה בהר סיני, שכן הינה הבסיס לתורה ולאמונה, בהיותנו מכירים שהעולם נברא, מושגח ויש לו תכלית וייעוד רוחני (משו"ה רק השומר שבת נאמן וכשר להעיד, שכן מכיר בערך הרוח והנצח).
מעבר לרגשות קודש אישיים יקרים הגורמים לאדם לסלוד משימוש בנעשה ונקנה תוך כדי חילול שבת, ישנה שיקול רחב יותר מכך, והוא התהודה הציבורית על קדושת השבת ושמירתה בזירה הציבורית.
השבת היא אומנם ערך השייך לכאורה לעולם כולו – היא זכר לבריאת העולם ולמעשה בראשית, ברם מנגד הדין הוא ש'גוי ששבת חייב מיתה', שכן השבת היא מתנה יקרה מבית גנזי מרומים שניתנה דווקא לעם ישראל – 'ישמח משה במתנת חלקו', 'ולא נתתו... לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים... כי לעמך ישראל נתתו באהבה'. ומכאן קיבלה השבת את חותמה המיוחד: 'אות היא ביני וביניכם לדורתיכם' ו'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'. השבת היא משורשי היהדות, היא מעידה שעולמם של ישראל אינו מורכב רק מן הצדדים הגלויים של העולם אלא יש בו עומק, נקודת אמצע עליונה המקיימת את כל עולם הטבע. הדבר מלמד שיש לנו ערך גבוה ויקר, שהוא ערך נצחי ומהותי המהווה את תכלית חיינו – 'סוף מעשה במחשבה תחילה', שעבורו אנו מייחדים יום שבתון בו אנו פנויים לשם ה'.
כשם שכל יהודי וכל משפחה מצווים בשמור וזכור, ומציינים, מכינים ומכשירים עצמנו כל השבוע לקראת יומא דמעין עולם הבא, כן האומה מצווה בחיובי שמור וזכור, שכן זהו יסוד אומתנו, שהגאולה תלויה בשמירת ישראל את קדושת השבת – שבת בדף קיח., ירושלמי ריש תענית. זו מהות ה'אות' של השבת, שעם ישראל כולו שובת ומייחד עצמו להעיד על מלכותו יתברך והנהגתו, ולכן נקרא עם ישראל בן זוג של השבת, שם המבטא את הקישור העמוק של ישראל למעלת השבת. השבת ממתינה כארוסה, ככלה נסוכה לישראל בן זוגה, ומכרזת ואומרת: 'כי אשמרה שבת, א-ל ישמרני, אות היא לעולמי עד בינו וביני'.
משמעות קדושת השבת מקבלת משנה תוקף בארצנו הקדושה, ארץ אשר עיני ה' אלוקים תמיד בה, שכן במקום חיותנו ומשכן שכינת ישראל ודאי שאנו מחוייבים להעמיד את יסוד מעלה זו של קדושת השבת כסמל לאומי שלנו. וכך נאמר במדרש בראשית רבה מו, ז: 'אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסין לארץ, ואם לאו – אינם נכנסין'. יתירה מכך, במדרש שם יא, ז נאמר שרק בזכות שמירת השבת ניתנה לנו ירושת הארץ ללא גבול: 'ר' יוחנן בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר: אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה... אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת... ירש את העולם שלא במדה'. ובספר העיקרים ב, יא נאמר כי 'על ידי הקשר ההוא, תשיג האומה ההצלחה הנצחית לנפש והדבקות בשם, עד שישנו חסידיה השומרים את השבת את הטבע, וזהו אות ברית'.
ההכרזה הלאומית על קידוש השבת, מלמדת שלא באנו לרשת את הארץ לרווחה כלכלית ומדינית גרידא, אלא להשרות שכינה בארצנו, להיות אומה המכרזת את דבר ה' בעולם.
בימינו, ימי שיבת ציון, מוטלת עלינו בוודאי החובה לבצר ולטפח את קדושת השבת ולעורר את מעלתה בקרב אחינו, שכן שמירת השבת היא אחד מסממני הגאולה, כפי שהובא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טז, כה: 'ר' יהושע אומר אמר להן משה לישראל, אם תזכו לשמר שבת תנצלו משלש פורעניות, מיומו של גוג ומיומו של משיח ומימי בית דין הגדול… רבי אלעזר המודעי אומר אמר להן משה לישראל, אם תזכו לשמר שבת עתיד המקום ליתן לכם שש מידות טובות – ארץ ישראל, ועולם הבא, ועולם חדש, ומלכות בית דוד, וכהונה, ולויה'. וכפי שדרש רב במסכת שבת בדף קיח: שאם היו משמרים ישראל שבת ראשונה, לא יכלה להם שום אומה ולשון. לא מדובר רק על סגולה – 'טריק' או מתנת הוקרה אלוקית על נאמנות; בקריאתנו הציבורית שאנו משרים את השכינה כאומה, הננו זוכים להתעלות במסילה האלוקית ונפטרים מכל צרה ופורענות.
מרוב פתרונות והיתרים 'הלכטכניים' שלכאורה הינם טובים וכשרים, ובצירוף חילולי השבת המתרחשים סביבנו, נוצרת זילותא עצומה בקדושת השבת והיא נמצאת מתחללת ונפגעת. לב מי לא יהמה לפעול עם א-ל ולהעצים את מעמדה של קדושת השבת כציביון החברה. זאת מעבר לדאגה מפני כירסום זוחל וגואה, שיצירות כלכליות המחייבות לעבוד בשבת חוסמות מיידית את המבקש לשמור ולכבד את שמירת השבת ואף דוחקות באלו לחללה. הלא חז"ל שבת קיח:, סנהדרין עג., חולין ה. השוו את חילול שבת לעבודת אלילים, שברור לכל בר דעת שאין לתת לה שום דריסת רגל בארצנו, ויש א"כ להשוות לכך את בעלי המגמה לחלל את מעלת השבת.
בלא להכנס לדיון הציבורי אם להפעיל מגמות וחברות הפועלות למען קדושת השבת, בהסברה ובהענשה חברתית – הכל מודים שלא ראוי לעודד את הרומס את קדושת השבת, ובוודאי לא לצרוך ולהנות ממוצר שנעשה בו הליך תוך כדי חילול שבת, ובפרט שדבר נעשה בפרהסיא בחנות הפתוחה לעיני כל. לכן מה טוב שהניאו את לב החבר להשיב את המקח לחנות, כדי שלא להנות ממעשה איסור הנעשה בשבת. ויהא זה מעשה קטן אך משמעותי, סמל לדרך צרכנות שנסגל לעצמינו לעצור את השחיקה במעמדה של השבת, ואת הסחף שמתחולל ומחלל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il