אם הייתם קדושי עליון הצמים בכל ימות השנה, והייתם אוכלים רק בימים ספורים בשנה, שיש בהם נקודה ייחודית הקשורה לאוכל, ימים שבהם הדגש בעבודת ה' היא על ענייני 'הגוף והחומר", באיזה ימים הייתם בוחרים?
אולי בפורים, שהוא הזמן שבו ניצל גופנו מגזרת השמדה. אולי בערב יום כיפור, שבו יש מצווה מיוחדת לאכול. אך בטוח, ששבועות לא היה ברשימה שלכם, שהרי שבועות הוא יום 'רוחני', הזמן שבו התעלינו לעולם הרוח, וזכינו לקבל תורה.
ובכן, תתפלאו לשמוע! היה צדיק אחד כזה, אמורא קדוש ושמו 'מר בריה דרבינא', שהיה צם בכל ימות השנה, חוץ מפורים, ערב יום כיפור ו... שבועות! (פסחים סח:).
במבט ראשון זה נראה תמוה, ועוד יותר תמוה הנימוק שנותנת לכך הגמרא, כיוון שזה "יום שניתנה בו תורה", והרי לכאורה זו סיבה לצום כל היום בשבועות ולעסוק בתורה?
התמיהה גדלה, כשמגלים באותה סוגיא, אמירות נוספות בכיוון זה. הגמרא מביאה שמצאנו בתורה אמירות סותרות – כיצד עלינו לנהוג ביום טוב, האם להקדישו ללימוד תורה או לאכילה ושתייה. לפיכך, נחלקו בכך התנאים: רבי אליעזר סבר שלאדם יש שתי אפשרויות, או להקדיש את כל היום ללימוד תורה או להקדיש את כל היום לאכילה ושתייה. לעומתו, רבי יהושע סבר שיש לחלק את החג כך שחציו ללימוד תורה וחציו לאכילה. מוסיפה הגמרא, שבשבועות כולם מודים שחייבים להקדיש חלק מהיום לאכילה ושתייה, כי זה יום שניתנה בו תורה. ולכאורה זה הפוך מההבנה הפשוטה, שדווקא בשבועות יש להדגיש את לימוד התורה?
ואולי התשובה לתמיהות אלו, רמוזה במאמר נוסף המופיע בגמרא שם, המספרת על רב יוסף, שהיה אוכל עגל משובח (משולש) לסעודת חג השבועות, מפני שבלי יום מיוחד זה, שבו ניתנה תורה, 'כמה יוסף יש בשוק', ובזכות יום זה נתעלה להיות רב יוסף. למה דווקא רב יוסף הדגיש זאת?
כאן רמוז עומק מיוחד. בשבועות, התחיל התהליך של מתן לוחות ראשונות. אולם, בעקבות חטא העגל, לוחות אלו נשברו, ובמקומם קיבלנו ביום הכיפורים לוחות שניות. נמצא, שביום זה אנו חוגגים את קבלת 'שברי הלוחות'.
אחד ההבדלים המרכזיים בין לוחות הראשונות והשניות הוא שעל הלוחות הראשונות נאמר: "והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא..." (שמות לב, טז), כלומר בלוחות הראשונות גם האבן של הלוחות וגם הכתב היה בידי ה'. לעומת זאת, על הלוחות השניות נאמר: "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי..." (שם לד, א), כלומר האבן הייתה מעשה אדם ורק הכתב היה מעשה ה'. האבן מבטאת את הגוף, הכתב מבטא את הרוח.
עניין זה מבטא את העובדה שלפני חטא העגל, גם הגוף של עם ישראל היה קדוש, ואילו לאחר החטא והתשובה, שבה אלינו הרוחניות הקדושה, אך קדושת גופנו נפגעה. ובכל זאת, גם לאחר החטא, גופנו נותר קדוש יותר מגופם של הגויים, שהרי עדיין נותרו ברשותנו שברי הלוחות הראשונים. הם אמנם שבורים, אך "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". ואכן, הגמרא (עבודה זרה כב.) אומרת שגופנו השתנה במעמד הר סיני לנצח, ש"ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן".
וכאן גנוזה התשובה. יום כיפור שהוא יום קבלת לוחות שניים, הוא יום שבו צמים ופוגשים את ה' רק ברוח ולא בגוף. שבועות, לעומתו, הוא יום תחילת קבלת הלוחות הראשונים, ולכן זהו יום שבו זכינו לקדושת הגוף הישראלי, ובו עלינו לאכול ולשתות.
ומדוע דווקא רב יוסף מדגיש זאת במיוחד? הגמרא (נדרים מא.) מספרת שרב יוסף חלה ושכח תלמודו, והיו תלמידיו חוזרים בפניו על הדברים שלימדם בעבר, ומזכירים לו את דברי עצמו. לפיכך, רב יוסף הוא גם זה שלימד (מנחות צט.) "הלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגים בו מנהג ביזיון".
במבט ראשוני, תלמיד חכם ששכח תלמודו, הרי אין לו כלל מעלה. אולם, רב יוסף לימד שהתורה מוטבעת כבר בגופו של אותו תלמיד חכם, ולכן גם אם זכרונו נמחק, עדיין גופו קדוש ועלינו לכבדו, שהרי גם משברי הלוחות פרחו האותיות, ובכל זאת התורה חקוקה בהם וגם האבן שלהם קדושה.
זו הסיבה, שרב יוסף היה מציין את שבועות בסעודה מיוחדת, שהרי גם כששכח תלמודו, וכביכול היה אמור להיות ככל האנשים, בכל זאת תורתו נותרה חקוקה בגופו, ועל כך עליו לשמוח באכילה ושתייה המטיבה עם גופו.
ובעבודת ה', עניין זה מלמדנו את גודל מעלת חג השבועות, שאנו מתקשרים בו לה', עד שהתורה והרוחניות חקוקים ממש בגופינו, בבחינת "כמה לך בשרי", שגם הגוף של כל יהודי נכסף לה'.
ויהי רצון, שנזכה לקבל תורה בשמחה ובפנימיות, לאכול ולשתות ולשמוח עם ה', ונדבק בו בכיסופים עזים בגופנו רוחנו ונשמתנו!