בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהעלותך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שירה קופרמן ז"ל

מדינת תל – אביב

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

סיוון תשע"ט
3 דק' קריאה
בירה אחת ויחידה יש לעם היהודי בכל הדורות והיא – ירושלים.
ובכל זאת, לצערנו, בעיני רבים בעם ישראל, יש עיר אחת שמהווה לה 'קונטרה' ומהווה כביכול 'עיר בירה' של זרם תרבותי הפוך, הלא היא תל – אביב.
עם יד על הלב, למרות מחאותינו בעניין, מבחינה מציאותית, המטרופולין הגדול של 'גוש דן' הוא בפועל מרכז האוכלוסין של מדינת ישראל הן מבחינה מספרית והן מבחינה כלכלית. הוויכוח נסוב בעיקר מבחינה תרבותית ורוחנית.
וכאן עולה השאלה הרוחנית – מדוע דווקא בדורנו, גוש דן הפך להיות האזור המאוכלס בארץ ישראל? הרי בימי התנ"ך דווקא איזורי יהודה והשומרון היו מרכזי האוכלוסיה, בימי התנאים והאמוראים היה הגליל מרכז האוכלוסיה היהודית, ומדוע זכה גוש דן, שבעבר נדחקנו ממנו, ליטול בימינו חלק בראש?
התשובה נעוצה במהותו של שבט דן, שעל שמו נקרא הגוש כולו, וברמז שרמזה לכך פרשתנו. בעת שמחנה ישראל יוצא בואכה ארץ ישראל, נוסעים כל הדגלים והשבטים, איש על מחנהו ואיש על דגלו. והנה, התורה מפרטת את מיקומם של כל השבטים במחנה, אך דגל מחנה בני דן מקבל גם תפקיד ייחודי – "מאסף לכל המחנות לצבאותם" (י, כה). רש"י במקום מבאר שלא רק מיקום יש כאן, אלא גם תפקיד, לפי ששבט מרובה באוכלוסין הוא היה מוצא את כל מה שכולם היו מאבדים ומשיב להם. דן הוא המאסף, משיב האבידות.
וכאן אנו למדים על מהותו של שבט דן. כוחו של דן מתגלה תמיד בקצה, בסוף. הוא תמיד האחרון. אחרון במסע המחנות. כשכל השבטים קיבלו נחלה בארץ, הוא נחל האחרון (יהושע יט, מ).
השופט מבני השבט הוא השופט האחרון – שמשון, וגם כוחו של שמשון התגלה בסוף חייו, בעת מותו, "ויהיו המתים אשר המית במותו, רבים מאשר המית בחייו" (שופטים טז, ל).
ואכן, סמלו של שבט דן בברכת יעקב הוא הנחש, הנושך עקבי סוס. הנחש גם הוא מכה בקצה גוף האדם, בעקב. וכך יש לעם ישראל את השבט המוביל ראשון – יהודה הנמשל לאריה, ואת השבט המוביל בסוף, דן המאסף. גם מאסף הוא סוג של מנהיג, השאלה אם הוא דוחף את כל הקבוצה קדימה לעבר מי שהולך בראש, או שהוא מחליט למשוך לכיוון הנגדי ואז הוא מהווה מנהיגות אלטרנטיבית ושלילית.
וכך קרה לדן. בתורה הוא מנהיג חיובי, מאסף לכל המחנות, שמשיב את כל האבידות ודוחף את כולם לכיוונו של יהודה. וכך גם בבניית המשכן, יש שני אומנים – בצלאל משבט יהודה, ואהליאב בן אחיסמך משבט דן, כדי שכל ישראל יהיו שותפים, הפחות שבבני השפחות עם שבט המלוכה. ואף משה בברכתו, בפרשת 'וזאת הברכה' מעניק לדן את סמלו של יהודה שבט המלכות, האריה, 'דן גור אריה, יזנק מהבשן'.
אך עם כניסתנו לארץ, המצב מסתבך. דן, המקבל את נחלתו בשפלה, בואכה נמל יפו, השער לעולם ולמגע עם הגויים, נדחק בידי הפלישתים. הוא עולה לחפש לו נחלה נוספת, ומגיע לליש השוכנת בקצה הארץ, מכה אותה וקורא לה דן על שם אבי השבט. (למעשה, התורה מתנבאת מראש שכך יקרה, שהרי משה רומז לכך בברכתו כשאומר שדן יזנק מן הבשן, כנגד המעיינות הנובעים באזור ופורצים מהבשן – הגולן. וגם בתקופה שדן יושב שם, נוהגת מצוות היובל, הנוהגת רק כשכל שבט יושב במקומו, נמצא שהמקום מיועד מראש בדבר ה' לדן). מאז הופך דן לגבול הצפוני של הארץ, "מדן עד באר שבע".
אולם, ביחד עם ההליכה לקצה הארץ, דן מחליט גם להפוך למנהיג הפונה לכיוון ההפוך מהמנהיג ההולך בראש. שבט דן נוטל עימו את פסל מיכה, והופך לסמל העבודה הזרה, המתריסה ומהווה 'קונטרה' לירושלים שבה מולכים מלכי יהודה. כך הוא הופך מנחש לאריה השואג הפוך מהאריה הירושלמי.
וסוף העונש לבוא. דן המאסף שהפך לראש, הוא גם הראש לקרב המאסף של מלכות ישראל, החלק הצפוני של השבט הוא גם מי שגולה ראשון מהארץ. הראשון לסוף העצוב.
... עוברים דורות, ואנו שבים לארצנו. מתגלים דורות המאסף של דורות הגלות בואכה דורות הגאולה. עת עקבתא דמשיחא. דור העקב, הרומז לשבט דן, הנמשל לנחש האוחז בעקב. עם ישראל שב דווקא לגוש דן, כי שם מצוי התיקון. כעת הזמן לתקן ולשוב מליש לנחלת דן המקורית.
ושוב צפים הקשיים הנושנים, האם דן יהווה הכוח המאסף הדוחף את כל העם לירושלים או שיתיימר להיות הכוח המוביל תרבות נגדית לתרבותה של ירושלים? האם יחבור לאריה הירושלמי או שיתיימר להיות אריה אלטרנטיבי?
ובטוחים אנו, שבעת גאולה זה, יבוא שבט דן לתיקונו, ומדינת תל אביב תנחיל לעם כולו את קדושתה של ירושלים, במהרה בימינו!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il