בית המדרש

  • ימים נוראים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

הרחבות לימים הנוראים פרק א

הדין השכר והעונש

א - ימי בריאה - ברכה ודין. ב - עניין הדין. ג - זמני הדין. ד - השתלשלות הברכה והדין. ה - הדין לעולם הבא. ו - עומק הדין ומורכבותו. ז - פרטי הדין. ח - דין העם ודין היחיד בארץ ובגלות. ט - דינם של ישראל.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשע"ט
59 דק' קריאה

ראש השנה



ברכה ודין
א, א - ימי הברכה והדין
בימים הנוראים באים הברכה והדין כאחד. ימים אלו הם ימי התקרבות לה', וכפי שאמרו חכמים (ר"ה יח, א): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה, ו): "אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים". ובימים אלו הקב"ה בורא את העולם מחדש ומעניק שפע אלוקי לכל ברואיו, וכפי שאמרו חכמים (ויקרא רבה כט, יב): "אמר רבי תחליפא קיסרא: בכל מוספין כתיב: וְהִקְרַבְתֶּם, וכאן כתיב: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה (אולי צ"ל: וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה, במדבר כט, ב), הא כיצד? אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם לפני, כאלו היום בראתי אתכם בריה חדשה, הה"ד (ישעיהו סו, כב): כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה".
אמנם, ימים אלו הם גם ימי דין ומשפט, וכפי שאמרו חכמים (משנה ר"ה טז, א): "בארבעה פרקים העולם נידון... בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו): הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". ובגמ' שם טז, ב: "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה".
הרי שהברכה והדין צמודים ובאים כאחד, משום שכשהקב"ה קרוב לברואיו ורוצה להעניק שפע אלוקי לעולמו, מעשי העולם ודינם המדוקדק עולים לפניו. וכ"כ מהר"ל (חידושי אגדות ר"ה טז, א, 'דתניא הכל'): "כי אין המציאות אלא במידת הדין, ומידת הדין הוא מצד התייחסות והתדבקות אל הנמצא, כי כאשר הוא יתברך קרוב אליו, אז מידת הדין של ה' יתברך עליו. ולפיכך אמרו חז"ל: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה, ו), אלו עשרת ימים שבין ר"ה ובין יוה"כ..."

וכך ביאר הרב בספר, והוסיף שכך ראוי וצודק לצורך שכר ועונש ותיקון העולם: "בכל שנה בורא הקב"ה מחדש חיים לכל אחד ואחד מברואיו. וכדי שחסדו לא יגיע לרשעים, דן ה' בראש השנה את כל ברואיו, מעניק שפע וברכה לטובים וממעט את השפע והברכה מהרעים. בנוסף לזה שכך ראוי וצודק, יש בזה גם צורך לתיקון העולם, שאם הרשעים ימשיכו לקבל שפע של חיים וברכה, יתחזקו על ידי כך ברשעותם ויגרמו רעה וקללה לעולם כולו.
נמצא אם כן, שאותם הימים שבהם ה' מתקרב אל ברואיו ומעניק להם חיים חדשים, הם הימים שבהם הוא דן אותם, והם גם הימים שהתשובה מתקבלת בהם יותר, הואיל ואז ה' קרוב יותר לברואיו".
וכ"כ שפת אמת (ר"ה תרמ"ח, 'איתא במשנה'): "... נקרא ראש השנה שבו יורד מוחין ובינה על כל השנה... וזהו שנאמר (תהלים לג, טו): הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, פירוש שהשי"ת נותן בינה לכל המעשים. וממילא יש משפט מי שיזכה לקבל הבינה והמוחין היורדים בר"ה לעולם...". שם תרנ"ז 'החיים': "וזהו החיים שיורד בר"ה שיש התחדשות משורש החיים. ולכן נקרא ראש השנה כי עיקר החיים בראש... והנה התמשכות חיות הנ"ל תליא ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, ולכן הדין בר"ה לפי שיקול רוב הזכויות או רוב עוונות...".
א, ב - הברכה והדין צמודים מהשל"ה
וכ"כ של"ה (מס' ראש השנה תורה אור סא), בשם תולעת יעקב (סתרי ראש השנה): "... ובמדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע"ה ראיתי עוד טעם אחר להתעוררות הדין ביום הזה. והוא, כשהמאור עליון [רצה לומר: בינה], כי גם הוא שביעי יחשב, רוצה לשלוח שפע וברכה ולחדש טובה בעולם, משגיח על מעשה העולם [כי בינה מינה מתערין דינין] אם הוא כראוי, ואם הם ראויים לטובה ההיא אם לאו. וכשראה שאין העולם ראוי לטוב ההוא, מונע הטוב ההוא, עד שיבדלו הרשעים שאינן ראויים לטוב ההוא מבין הצדיקים, והוא סיבה שיתעכב החיבור למעלה, ואז מתעוררת מדת הדין. וכתיב (בראשית כז, א): וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת, מה שהיה מסתכל בעין טובה מכלל הימין בלא דין, עתה וַתִּכְהֶיןָ מֵרְאֹת מכלל הרחמים, ומתוך כך מתעורר הסיג היוצא ממנו, ומבקש שינתנו לו הרשעים ההם, כי וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר (איוב כח, ג), ומכסה הברית לבלתי תת אור לירח. וזהו בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ (תהלים פא, ד). והטעם, מפני שאין רצונו של הקב"ה לאבד מעשה ידיו, והכח ההוא עומד כעין קליפה קשה ומלמד קטיגוריא על ישראל, וצד ציד חטאות ואשמות, להלשין בן לאביו. ואי אפשר לשבר הקליפה ההיא ולהכניעה כי אם בעצה שיעץ הקדוש ברוך הוא אותנו ברחמיו עלינו, דכתיב (שם): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, לשבר הכסה, שהוא המכסה את הירח לבלתי האיר, עכ"ל".
א, ג - ברכה ודין ממרן הרב קוק
הוסיף מרן הרב קוק שבעשרת ימי תשובה הקב"ה קרוב לכל קוראיו, ומסיר מכשולים ומחסומים כדי להקל על האדם לחזור בתשובה. על כן בימים אלו הדין והמשפט חזקים ומתוחים יותר, שאם הוא לא חוזר בתשובה בימים אלו, מתברר שלא היה אנוס כל השנה אלא עובר עבירות ברצון.
מאורות הראיה (ירח האיתנים עמ' קסב): "ועל פי דברנו נבין בעניין עשרת ימי תשובה שנראה מהם שני הפכים. שמכמה מקומות נראה שהם ימי רצון ושערי רחמים פתוחים בהם, והכתוב אומר דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, אלו עשרת ימים שבין ר"ה ליוה"כ (ר"ה יח, א). ובשאר עניינים ניכר שהמה ימי דין ומשפט, ולכאורה המשפט הוא היפך הצדקה והחסד, וגם בתפילה אנו אומרים כל השנה מלך אוהב צדקה ומשפט, והאידנא המלך המשפט ומשמיטים עניין הצדקה.
אלא הוא הדבר אשר דברנו, והא בהא תליא, שבכל השנה מוכרח הדבר שיהיה המשפט בדרך צדקה ולהעלים עין מסוררים להמתין שישוב, מפני שטבע הלב נוטה לרע, ותיכף כשעובר עבירה אחת - עבירה גוררת עבירה, ולבו מטומטם וקשה לו לשוב. והנה השי"ת הוא בוחן לבבות, יודע גם כן כח יצרנו, ויודע המניעה הגדולה שיש לשוב. אע"ג דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שמסר עצמו ביד יצרו מתחילה, ואם היה מרחיק עצמו מכל רע לא היה מושל עליו כלל, אדרבא וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ, מכל מקום עכשיו שכבר נאסר ביד יצרו דומה לאנוס. אבל בעשרת ימי תשובה הוא זמן שפותח הקב"ה שערי תשובה, שקדושת הימים גורמים שיצר הרע נכנע ואין לו כח לעכב את האדם מלשוב, אם כן אין לך עת רצון גדול מזה, שסילק השי"ת הכח המעכב והמונע מלשוב אליו, וכיון שהאדם אינו אנוס שוב הדין יותר חמור אם אינו שב ח"ו. והוא כענין דחז"ל שהקשו עמש"כ בהושע בן אלה: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֽיו (מלכים ב' יז, ב), וכתיב: עָלָיו עָלָה וגו' מֶלֶךְ אַשּׁוּר (שם ג), והגלה אז עשרת השבטים. ותירצו: מפני פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים, וישראל לא עלו לרגל עד עכשיו באונס, עכשיו ברצון (גיטין פח, א). והכא נמי כיון שאונס יצר הרע בטל, ממילא הדין יותר חמור. ע"כ כשסדר הנביא דרכי חסד השי"ת לפתוח פתח לדופקי בתשובה ולהסיר מניעת היצר באלו הימים המקודשים בפרט, אמר כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם (הושע יד, י), שיהנו מהטובה הגדולה הזאת וימהרו לשוב בתשובה שלמה כיון שהשי"ת קרוב אלינו, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם (שם), שעל ידי מניעת התשובה בימים המקודשים הללו ששערי התשובה פתוחין, מדת הדין חזקה עליו יותר".
א, ד - עוד על הצמדת הברכה והדין
כתב רמח"ל (קיצור הכוונה עמ' פב): "הנה בר"ה נעשה הדין, כי כיוון שבו נברא העולם, הבניין של נוקבא חוזר ומתחדש. והנה זה הבניין צריך להעלות כפי מעשי התחתונים, כי נוקבא היא שורש התחתונים, ולכן צריך לראות איך להתנהג השורשים עם הענפים, אם לקרב אותם - זהו החיים, אם לדחות אותם ח"ו - אז מתים בר מינן..."
א, ה - דברי הזוהר על הדין
זוהר פר' תצוה קפד, א: "פתח ההוא סבא ואמר: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ (תהלים פא, ד), השתא איהו זמנא לאתערא דינא עלאה תקיפא... כל רזין וכל קדושין יקירין כלהו תליין בשביעאה, וההוא שביעאה עלאה עלמא, עלאה דאקרי עלמא דאתי, מניה נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן. וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן וקדושין לאנהרא (וכשבא הזמן לחדש את הברכות ולהאיר את הקדושות), בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו (רוצה להשגיח על כל תיקון העולמות) וכל אינון תקונים לאתקיימא (כדי שיהיה קיום לכל התיקונים), כלהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן (והכל עולה מלמטה כאשר הם כשרים), ואי לא כשראן, כדין קיימא דלא נהיר עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין (ואם אינם כשרים, אז אין הארה עד אשר הרשעים מופרשים מהצדיקים), כדין אתער דינא (אז מתעורר הדין), ומההוא דינא אתתקף סטרא אחרא ואשתכח מקטרגא בגין דינתנון ליה אינון חייביא (ומזה מתחזק הס"א ונמצא מקטרג כדי שינתנו לו הרשעים), בגין דעליה כתיב (איוב כח, ג): וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר, וחפיא לסיהרא (ומסתיר את הארת הלבנה, המלכות). אמאי (מדוע לא נמסרים לידו הרשעים)? בגין דלית תיאובתיה דקודשא בריך הוא לאובדא לעובדי ידוי (אין רצונו של הקב"ה לאבד מעשה ידיו). וההוא סטרא אחרא קיימא קליפא תקיפא דלא יכיל לאתברא בר בההוא עיטא דקודשא בריך הוא יהיב לישראל, דכתיב (תהלים פא, ד): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, בגין לתברא ההוא כסה דאתחפיא סיהרא ולא נהיר. וכד מתערי ישראל לתתא בשופר, ההוא קלא דנפיק משופר בטש באוירא ובקע רקיעין עד דסלקא לגבי ההוא טנרא תקיפא (סטרא אחרא) דחפי לסיהרא, אשגח ואשכח אתערותא דרחמי כדין ההוא דסליק וקיימא לעילא אתערבב, כדין ההוא קלא קיימא ואעבר ההוא דינא. וכיון דלתתא אתערו רחמי הכי נמי לעילא אתער שופרא אחרא עלאה, ואפיק קלא דאיהו רחמי ואתערעו קלא בקלא רחמי ברחמי ובאתערותא דלתתא אתער הכי נמי לעילא".
תורגמו הדברים שעוסקים בדין שצמוד לברכה, אבל ההמשך שעוסק בהצלת הרשעים לא תורגם, מכיוון שהדברים לא נוגעים ישירות לענייני הסעיף. אעפ"כ מפני חשיבותם הובאו הדברים, ועל ידם גם מתבאר עניין השופר.
א, ו - זוהר על הדין וסדריו ותקיעת השופר
זוהר רעיא מהימנא (ח"ג אמור צח, ב - צט, ב): "(ויקרא כג, כד) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ וגו', פקודא דא לתקוע שופר בראש השנה דהוא יומא דדינא לעלמא... דכתיב (תהלים פא, ד): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ והא אתמר, דהאי איהו יומא דסיהרא אתכסי ביה וקאים עלמא בדינא, בגין דההוא מקטרגא חפי וכסי ואנעל פתחא על מלכא, אתר דדינא שריא, למתבע דינא על עלמא. ואי תימא: איך אתיהיב ליה רשו לההוא מקטרגא לחפאה ולמתבע דינא? אלא ודאי בידא דהאי מקטרגא שוי קודשא בריך הוא למתבע דינא על כל עלמא, ושוי ליה יומא ידיעא למתבע קמיה כל דינין דעלמא. דהא קודשא בריך הוא עביד ליה ושוי ליה קמיה, למהוי דחילו דקודשא בריך הוא סלקא ושריא על כלא (כדי שתהיה יראת הקב"ה עולה ושורה על הכל). ורזא דא (קהלת ג, יד): וְהָאֱלוֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו, מאי עשה? עשה להאי מקטרגא, ואתקין ליה קמיה למהוי סייפא שננא על כל עלמא, וכל דא בגין דידחלון מקמי קודשא בריך הוא כלא.
ודא איהו סנטירא דתבע חובי בני נשא ותבע דינא, ותפיס בני נשא וקטיל לון ואלקי לון כלא כמה דנפיק מן דינא, כגוונא דההוא ממונה בית דין דלתתא דאתייהיב ליה רשו לאדכרא קמי בי דינא פלוני עבד כך, ופלוני עבר על כך, ולמתבע עלייהו דינא. ותנן רשו אתייהיב לההוא ממונה ב"ד לאנעלא על בי דינא פתחא עד דיגזרון דינא על כל מה דאיהו תבע (נתנה רשות לקטגור שבבית דין שבארץ לנעול את פתח בית הדין עד שיגזרו הדין על כל מה שהוא תובע). ולית רשו לבית דין לדחייא ליה, בגין כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט (ישעיהו סא, ח), ואיהו בעי דעלמא יתקיים בדינא, ולמנדע דאית דין ואית דיין. כהאי גוונא שוי קודשא בריך הוא קמיה להאי דאיהו תבע דינא קמי מלכא על כל בני עלמא, ובהאי יומא אתייהיב ליה רשו לכסאה פתחא דמלכא וסיהרא אתחפיא לגו עד דיתגזר דינא על כל בני עלמא. ואף על גב דכלא אתגלי קמי קודשא בריך הוא, לא בעי אלא בדינא, כלא כגוונא חדא עילא ותתא... (מתאר מושב בית הדין של מעלה וסדר העדות. ואף אחר שנכתב הדין, הקב"ה מעכב את ביצועו, שאולי יחזרו בתשובה או שימצא זכות על החייב, ואז יקרע את הפתקאות. ואם לא, הוא נמסר למקטרג להענישו).
וכלא ידע קודשא בריך הוא אמאי אצטריך לכל דא, אלא בגין דלא יהא פטרא דפומא לבני עלמא, אלא לאחזאה דכלא עביד בארח קשוט. וניחא קמיה מאן דאשתזיב מן דיניה... יומא דר"ה איהו יומא דדינא, ומלכא יתיב בכרסייא דדינא, סנטירא קא אתי וחפי פתחא דמלכא ותבע דינא. ואף על גב דקודשא בריך הוא רחים ליה לדינא כמא דאת אמר (ישעיהו סא, ח): כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, נצח רחימוי דבנוי לרחימו דדינא (מנצחת אהבתו לבניו את אהבתו את המשפט). ובשעתא דסנטירא קם למטען מלין עלייהו, פקיד למתקע בשופר, בגין לאתערא רחמי מתתא לעילא. בההוא שופר סלקא ההוא קלא כלילא באשא ורוחא ומיא, ואתעביד מנייהו קלא חדא ואתער קלא אחרא לעילא, כד ההוא קלא אתער מעילא ומתתא כדין כל טענות דקא טעין ההוא מקטרגא מתערבבי..." ועל ידי כך ישראל נשארים קיימים תמיד, אמנם בפרטי הדין, יתכן שהמקטרג יצליח. ואח"כ מבואר רמז ר"ה בסוד יצחק והמטעמים שהביאו לו יעקב ועשו.
תשובה ותיקון בימי הדין
א, ז - התשובה מתקבלת בימים אלו
ראש השנה יח, א: "אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? אינו נחתם?! והכתיב (ירמיהו ב, כב): נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי! - אלא אף על גב שנחתם - נקרע, שנאמר (דברים ד, ז): כַה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. והכתיב (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ! - התם ביחיד, הכא בצבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".

רמב"ם הל' תשובה ב, ו: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, במה דברים אמורים? ביחיד, אבל בצבור - כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר: כה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".
מאירי חיבור התשובה עמ' 237: "רצה בזה שעם היות האדם צריך להשתדל תמיד בתשובה מבלי שייחד על זה זמן ידוע, אחר היות האדם נרדף ולהוט אחר עסקיו לא ימצא על הרוב מתמיד על זאת המחשבה, לסיבת היותו נמשך אחר תאוות עסקיו. וזה היה מזריזות דרכי הדת ומהפלגת עיונם בהשתדלות לייחד זמן בשנה (אשר) יתעורר בו כלל העם לתשובה, ובזה יתעורר גם המתרשל, בראותו הערה כללית לכל, ויתגלגל זכות על ידי זכאים". עוד כתב המאירי ר"ה טז, ב: "והמתרשל בזמן הזה (בר"ה ועשרת ימי תשובה) מן התשובה אין לו חלק בה' אלוקי ישראל, שכל השנה אין ההתעוררות מצוי כל כך, ואף מדת הדין מתייאשת ממנו וממתנת לו עד זמן זה".
א, ח - לשוב לפני תחילת הדין
כתב הרב בספר: "ואף שהדין עצמו חל בראש השנה ועשרת ימי תשובה, עדיף להתחיל להתעורר בתשובה לפני תחילת הדין, כדי שכאשר נגיע לעשרת ימי תשובה נוכל לזכות לשוב אל ה' באמת. בנוסף לכך, עדיף להקדים תרופה למכה, שכך הם כללי הדין, שלפני שאדם נתבע לדין על עבירות שבידו, בקלות יחסית הוא יכול להתחרט עליהן, לתקן אותן בתשובה ולבטל את הקטרוג שכנגדו או לכל הפחות להפחיתו, כפי שגם מקובל בבתי משפט שבעולם הזה. אבל לאחר שכבר הגיעה שעת הדין, והקטגור כבר התייצב לערוך את טענותיו, קשה יותר לבטל את הקטרוג. ולכן נהגו ישראל להתעורר לתשובה בחודש אלול".
וכך מבואר בספרי (במדבר, נשא מב): "כתוב אחד אומר יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ (במדבר ו, כו), וכתוב אחד אומר אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים (דברים י, יז), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?... עד שלא נחתם גזר דין - יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, ומשנחתם גזר דין - אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים. כתוב אחד אומר שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ (תהלים סה, ג), וכתוב אחד אומר סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה (איכה ג, מד), כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? עד שלא נחתם גזר דין - שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, משנחתם גזר דין - סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ. כתוב אחד אומר קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהלים קמה, יח), וכתוב אחד אומר לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק (שם י, א), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? עד שלא נחתם גזר דין - קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, משנחתם גזר דין - לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק. כתוב אחד אומר מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב (איכה ג, לח), וכתוב אחד אומר וַיִּשְׁקֹד ה' עַל הָרָעָה (דניאל ט, יד), כתוב אחד אומר כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלִַם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי (ירמיהו ד, יד), וכתוב אחד אומר כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי (שם ב, כב), כתוב אחד אומר שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים (שם ג, כב), וכתוב אחד אומר אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב (שם ח, ד), כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? עד שלא נחתם גזר דין - שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים, משנתחתם גזר דין - אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב. כתוב אחד אומר דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ (ישעיהו נה, ו), וכתוב אחד אומר חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם (יחזקאל כ, ג), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? עד שלא נחתם גזר דין - דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, משנחתם גזר דין - חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם". (וכן מובא בבמדבר רבה יא, ז).
הבחירה החופשית והדין
ב, א - הבחירה החופשית כיסוד לדין לשכר ולעונש
הבחירה החופשית היא היסוד לדין ולשכר ועונש, וכ"כ הרמב"ם בהל' תשובה ה, ד: "אילו היה הא-ל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מלבם הטיפשים הוברי שמים - היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לו לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי זה דין ואי זה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט (בראשית יח, כה)".
עוד כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ג, יז): "יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים בעקבותיה הוא שהאדם בעל-יכולת מוחלטת. כלומר, שהוא בטבעו, בבחירתו וברצונו עושׂה כל מה שניתן לאדם לעשׂותו מבלי שֶיִּבָּרֵא לו דבר חדש כלל. וכן כל מיני בעלי-החיים נעים ברצונם. כך חָפֵץ, כלומר, חפצו הקדום מעולם שכּל בעלי-החיים ינועו ברצונם ושהאדם יהיה בעל-יכולת לכל מה שהוא רוצה או בוחר ממה שבגדר יכולתו. זה הוא יסוד שמעולם לא נשמע שונה ממנו באומתנו, תודה לא-ל. וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו שלא ייתכן עוול מלפניו יתעלה בשום פנים, ושכּל הייסורים הפוגעים בבני-אדם וכל הטובות המשׂיגות אותם, יחיד או ציבור, כל זאת בהתאם למה שהם ראויים במשפט צודק שאין בו עוול כלל ועיקר. אפילו כאשר קוץ דוקר אדם בידו והוא מסיר אותו מייד, זה עונש לו. ואפילו השׂיג הנאה מועטת ביותר, היה זה שׂכר לו. כל זאת בהתאם למה שהם ראויים. זה מה שהוא יתעלה אמר: כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא] (דברים לב, ד). אבל אין אנו יודעים מאיזו בחינה הם ראויים.... ואנו מאמינים שכּל המצבים האנושיים האלה הם בהתאם למה שכּל אדם ואדם ראוי לו. והוא נעלה מלעשׂות עוול. הוא איננו מעניש אלא את מי מבינינו שראוי לעונש. זה מה שתורת משה רבנו אומרת במפורש, שהכול בהתאם למה שכּל אדם ואדם ראוי לו. על-פי דעה זאת התנהלו דברי המון חכמינו, שמוצא אתה אותם אומרים ברורות (שבת נה, א): אין מיתה בלא חטא ולא ייסורין בלא עוון. הם אמרו (סוטה ח, ב): במידה שאדם מודד בה מודדין לו. זה לשון המשנה. והם אמרו מפורשות בכל מקום שהצדק מחויב והכרחי באשר לא-ל יתעלה, כלומר, שהוא גומל למציית על כל מעשׂי הטוב והיושר שעשׂה".
וכ"כ כל הראשונים והאחרונים, וכך פשוט.
ב, ב - הקב"ה רוצה שנקבל את השכר בדין
הרב כתב בספר: "וזו מתנה טובה שנתן ה' לאדם, שהעניק לו בחירה חופשית, ועל ידי כך כל הטובות שהוא מקבל מה' הוא מקבל בדין ובצדק, ויש לו מכך נחת ושמחה, שכן הוא עצמו על ידי מעשיו קנה את מקומו ומעמדו בעולם. אבל אם ה' היה נותן לאדם את כל החסדים במתנת חינם, לא היתה לו בכך נחת ושמחה".
הרמח"ל ביסס עניין זה ביסודיות בהרבה מספריו. עיין דרך ה' חלק א, פרק ב; דעת תבונות יב-לב. ועוד מקומות רבים.
ב, ג - הדין על פי רוב המעשים
כתב הרמב"ם הל' תשובה ג, א-ב: "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועוונות, מי שזכויותיו יתירות על עוונותיו - צדיק, ומי שעוונותיו יתירות על זכויותיו - רשע, מחצה למחצה - בינוני. וכן המדינה, אם היו זכויות כל יושביה מרובות על עוונותיהם - הרי זו צדקת, ואם היו עוונותיהם מרובין - הרי זו רשעה, וכן כל העולם כולו.
אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו - מיד הוא מת ברשעו, שנאמר (ירמיהו ל, יד): עַל רֹב עֲוֹנֵךְ, וכן מדינה שעוונותיה מרובין - מיד היא אובדת, שנאמר (בראשית יח, כ): זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וגו', וכן כל העולם כולו, אם היו עוונותיהם מרובין - מיד הן נשחתין, שנאמר (שם ו, ה): וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם. ושקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלן, יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר (מלכים א יד, יג): יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב, ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, שנאמר (קהלת ט, יח): וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות".
ב, ד - הדין מדוקדק ומפורט ואין וויתור ללא תשובה
הרב כתב בספר: "ועל כן הדין צריך להיות דין אמת, מדוקדק ומפורט, על כל מעשה ומעשה, ועל כל דיבור ודיבור, ועל כל מחשבה ומחשבה. ולכן אף שהאדם נידון על פי רוב מעשיו, שאם רובו זכויות נידון לטוב, מכל מקום ייענש על כל עבירה שלא תיקן בתשובה. וכן אם נידון על פי רוב מעשיו לרע, יקבל שכר על כל מצווה שעשה. ומלך המשפט הוא היודע לחשב כל זאת, והוא הקובע אימתי יגיע זמן השכר ואימתי זמן העונש".
וכ"כ הרמב"ם בפירושו לאבות ד, כב: "שאין לפניו לא עַוְלָה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד", כתב על כך הרמב"ם: "ואמרו: ולא מקח שוחד, כמו שאמר גם כן בתורה (דברים י, יז): אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, אין עניינו שהוא לא יקח ממון ויטה הדין, כי שטות היא לשלול ממנו יתעלה מה שלא יצויר אפילו בדמיון, איך ישולם לו השוחד ומה יהיה השוחד. ואמנם עניינו מה שבארו שהוא לא יקח שוחד הטובות, כגון שיעשה האדם אלף טובות ורעה אחת, הרי לא ימחוק לו ה' זאת העבירה לרוב טובותיו וייחשבו לו אלף טובות חסר אחת או יותר, אלא יפרע ממנו על זאת ויגמל על ההן". וכ"כ רמב"ן וספורנו על התורה דברים י, יז; שערי תשובה לרבנו יונה א, מז; מאירי על אבות ב, כב; ועוד רבים.
וכן למדנו בבבא קמא נ, א: "אמר ר' חנינא: כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא - יותרו חייו, שנאמר (דברים לב, ד): הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט". וכ"כ ים של שלמה שם בהסבר רש"י: "אפילו אומר על עבירה אחת הקב"ה ותרן הוא להעביר אותו הפשע בלא תשובה, יותרו לו חייו".
עוד למדנו בחגיגה ה, א: "רבי יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי (קהלת יב, יד): כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלוֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם (ואף על הנעלמות ממנו, שעשה שוגג, הוא מביאו במשפט, רש"י), עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, תקנה יש לו? מאי עַל כָּל נֶעְלָם (אפילו דבר מועט במשמע)? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק בפני חבירו ונמאס".
ב, ה - הטעם שהקב"ה לא מוותר, מנפש החיים
נפש החיים א, יב: "ולכן אמרו רז"ל (ב"ק נ, א): כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו... ולכאורה יפלא, הלוא אפילו אדם איש חסד מתנהג במידת ותרנות. אמנם הוא כמו שכתבנו לעיל, שאינו על דרך העונש ונקימה ח"ו, רק חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא), שהחטא עצמו הוא ענשו. כי מעת הבריאה קבע הוא יתברך שמו כל דברי הנהגת העולמות שיהיו תלויים כפי התעוררות מעשה האדם, הטובים ואם רעים ח"ו, שכל מעשיו וענייניו נרשמים מאליהם, כל אחד במקורו ושרשו... לזאת אין שייך ותרנות בזה, וזהו שאמרו באבות (ב, א): וכל מעשיך בספר נכתבים, היינו שמעצמן נכתבים ונרשמים מלמעלה".
ב, ו - הקב"ה מוותר על עבירות שכל ישראל ערבים בהן
של"ה (מסכת ראש השנה תורה אור נו), הביא ממדרש תנחומא (אמור, כב): ערב ראש השנה הקדוש ברוך הוא מוותר שליש מהעוונות, בעשרה ימים מוותר שליש השני, וביום כפורים מוותר הכל. ע"כ. וכתב השל"ה: "והיה עולה על דעתי לומר, שהויתור הנזכר כאן, אינו על העבירות מה שהאדם עושה בעצמו, כי כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן כו' (בבא קמא נ, א), אלא קאי על העבירות שכל ישראל ערבין זה בזה (שבועות לט, א). והשם יתברך מוותר בערב ראש השנה שליש מהערבות של כל ישראל זה בעד זה. ואחר כך בעשרת ימי תשובה, השליש השני כו'".
ב, ז - סיגופים תעניות ומרירות יכולים להועיל לויתור עוונות
צדקת הצדיק קכח: "כשאדם עושה עבירה כענין עֵת לַעֲשוֹת וגו' (תהלים קיט, קכו) ובְּכָל דְּרָכֶיךָ וגו' (משלי ג, ו), מכל מקום צריך כפרה על העבירה שעשה, וכאותה שאמרו (ברכות לא, ב) דמתענין תענית חלום בשבת, וצריך למיתב תעניתא לתעניתיה. וכן בסנהדרין (כו, ב): סברי מצוה קעבדי, ומכל מקום צריכה כפרה... ולכך בעל תשובה, אף דזדונות נעשו זכויות, מכל מקום צריך סיגופים ותעניות לכפרה, משום דעל כל פנים לא עדיפי מעבירה לשמה. ועל זה אמרו (בבא קמא נ, א) כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן וכו', דעל כל דבר שעשה מימיו נפרעים בעונש הקצוב וראוי לכך, אלא שיש לזה עצות רבות ברחמי שמים על דרך שאמרו ז"ל (ראש השנה יז, ב) בגזר דין דראש השנה בירידת גשמים: הרי שהיו וכו'. וכן כאן לפעמים נותן לו היסורין באותו עת שהוא טובה לו, וגם יש חליפין בדברים הדומים זה לזה ועד שמגיע לתכלית יסורין שאמרו ז"ל (ערכין טז, ב). וגם פעמים הוא שלא מדעתו, כמו שאמרו (אבות ג, טז) דנפרעין שלא מדעתו [וכל שלא בהרגשתו משום עונש, מיקרי שלא מדעתו, שפעמים אדם שמח בחלקו ומדמה שטוב לו מאד ואחרים מבינים שאין טוב]. וגם על ידי המרירות בתשובתו זה ממש עונשי גיהנום, כמו שכתבתי במקום אחר".
ב, ח - אף שהמשפט מדוקדק רוצה ה' שנזכה בדין
פסיקתא רבתי (איש שלום מ', בחודש השביעי): "ואימתי הקב"ה דן את העולם ומזכה אותם? בר"ה הוא דן את בריותיו ומזכה אותם, שהוא חפץ לזכות בריותיו ולא לחייבם, שנאמר (יחזקאל לג, יא): חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוהים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע. וכן הוא אומר (ישעיהו מב, כא): ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, שהוא חפץ להצדיק בריותיו. ולמה הוא חפץ להצדיק את בריותיו? אלא אמר רבי יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש, אמר הקב"ה: בשעה שאני נוצח אני מפסיד, ובשעה שאני נצוח אני משתכר. נצחתי לדור המבול והפסדתי, שאבדתי כל אותן האוכלוסים, שנאמר (בראשית ז, כג): וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם. וכן בדור הפלגה, וכן בסדומיים. אבל במעשה העגל נצחני משה, שנאמר (שמות לב, יא): לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ, ונשתכרתי כל אותם האוכלוסים...".
ב, ט - המשפט והדין נובעים מאהבת ה'
מקורות רבים לכך שגם המשפט והדין נובעים מאהבת ה', וכ"כ רמח"ל בדרך ה' חלק ב, פרק ח: "שהמשפט והדין עצמו ממקור האהבה הוא נובע, ואין מוסרו של הקב"ה מכת אויב ומתנקם, אלא מוסר אב הרוצה בטובת בנו". וכ"כ בדעת תבונות קלח.


זמני הדין והשתלשלותו
ג, א - זמני הדין
משנה ר"ה טז, א: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו): הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, ובחג נידונין על המים". ובגמ' שם: "מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח - מפני שהפסח זמן תבואה ‏הוא; אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה ‏תורה הביאו שתי הלחם בעצרת - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא; אמר הקב"ה: הביאו לפני ‏שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג - אמר ‏הקב"ה: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכויות ‏זיכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ‏ובמה - בשופר".
והגמ' מבררת: "מני מתניתין? לא רבי מאיר, ולא רבי יהודה, ולא רבי יוסי, ולא רבי נתן. דתניא: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים (ואילו למשנה, על התבואה, הפירות והמים אין נידונים בר"ה). רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז, יח): וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (שם): לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ...
אמר רבא: האי תנא דבי רבי ישמעאל היא. דתנא דבי רבי ישמעאל: בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. וכי קתני מתניתין - אתחלת דין".
ג, ב - על מה נידונים בראש השנה
כפי שלמדנו, מבארת הגמרא ר"ה טז, א, שדברי המשנה כתנא דבי ר' ישמעאל שבארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים.
שואל הר"ן: "כיון שהאדם נדון בר"ה, ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו, על תבואותיו ופירותיו ושאר עסקיו. כיון שכן, הכל נדון בר"ה!". ועוד שואלים הרמב"ן והריטב"א שבתקיעות דבי רב נאמר: 'ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע', משמע שבר"ה דנים על השובע ועל הרעב ולא בפסח.
מסביר הר"ן: "וניחא לי, שג' דברים הללו (תבואה, פירות ומים) נידונין לכל העולם בג' זמנים אלו השנויין במשנתנו, וילפינן הכי מדאמרה תורה לציבור שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו, אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד, וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו". כלומר, כלל העולם נידון על התבואה, הפירות והמים כל אחד בזמנו, ובר"ה כל אחד נידון על חלקו מדברים הללו. מעין זה כתב ריטב"א בשם ר"ת: "יש לומר דרעב ושובע דאמרינן התם היינו רעב של מהומה שהבריות אוכלין ואינן שבעין, וזה דין האדם בעצמו בר"ה, אבל דין ריבוי התבואה או מיעוטה בפסח הוא".
בתוס' (ר"ה טז, א, בפסח) הקשו מברכות יח, ב, לגבי חסיד שהקניטתו אשתו בערב ראש השנה והלך ולן בבית הקברות, ושמע שתי רוחות מספרות זו עם זו שמי שזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו, משמע שנידונים על התבואה בר"ה. ותירצו: א. אולי בשמיים השמיעו דין שכבר נגזר בפסח. ב. הגמ' בברכות אליבא דרבי יהודה, שעל הכל נידונים בר"ה וגזר דין כל אחד בזמנו.
הרמב"ן בדרשתו ביאר שעל הכל נידונים בראש השנה, כולל התבואה, הפירות והמים, אלא שהקב"ה רוצה שנתפלל על כל דבר בזמנו כדי לזכות בדין בר"ה: "כך הוא שעל הכל נדונין בראש השנה, ומ"מ דרשא דר' עקיבה אמת הוא, מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח וכו', שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל שיתרצו לפניו בכל מין ומין בזמנו כדי שיכתבם לזכות בשעת הדין בראש השנה".
ג, ג - בראש השנה דיני נפשות, בחגים דיני ממונות
עוד למדנו במדרש תנחומא (האזינו ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ (דברים לב, ד), ישעיה אמר: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ (ישעיהו נה, ו)... משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדיו: צאו והכריזו בכל ממשלתי שאני יושב ודן דיני ממונות, כל מי שיש לו עסק עם חברו יבא לפני ואני דן אותו לכף זכות עד שלא אשוב לדון דיני נפשות. וכן הקדוש ברוך הוא יתברך שמו אמר לישראל: בני, הוו יודעין שאני דן את העולם בארבעה פרקים האלו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, בחג נדונין על המים, ובאלו שלשה פרקים יושב לדון דיני ממונות להעשיר או להעני להרבות או למעט, אבל בראש השנה דן דיני נפשות אם למוות אם לחיים, כמה דאתמר בתקיעתא דרב: ועל המדינות בו יאמר וכו', ואם עשיתם תשובה לפני בלב שלם, אני אקבל אתכם ואדון אתכם לכף זכות, ששערי שמים פתוחין ואשמע תפילתכם, שאני משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים עד שלא אחתום גזר דין ביום הכפורים...".
ד, א - רבי יוסי ורבי נתן
ר"ה טז, א: "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז, יח): וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (שם): לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ".
"אמר רב חסדא: מאי טעמיה דרבי יוסי? - כדקאמר טעמיה, וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים! - אנן הכי קאמרינן: מאי טעמא לא אמר כרבי נתן? - בחינה עיוני בעלמא היא. - פקידה נמי עיוני בעלמא היא! אלא אמר רב חסדא: טעמיה דרבי יוסי מהכא (מלכים א' ח, נט): לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ...".

ד, ב - השתלשלות הדין
תשובה המיוחסת לרי"ף (נדפסה ע"י הרב אברהם הירשזון ז"ל בסוף ספר בית הבחירה למאירי על יומא): "כיון שהקב"ה דן בראש השנה מה יהיה בסופה, אם כן למה דן את האדם בכל יום בשלוש שעות? אלא בראש השנה דן כך ירויח פלוני בזאת השנה, אבל לא יקצוב לו באיזה יום ירויח, על כן הקדוש ברוך הוא יושב ורואה בכל יום אם ייטיב דרכיו בו ביום ירויח. וכן בראש השנה דן הקדוש ברוך הוא למות באותה שנה ואינו קוצב באיזהו יום ימות.
ואם תאמר למה אינו גוזר בראש השנה כל דבר בגמירה ולא יצטרך לדון בכל יום? אלא לכך דן בכל יום כדי שיבואו הנשמות וישמעו הגזירות ויתפללו על החיים. ואם הוא שיש קצבה לשנות האדם ולימיו מיום היוולדו אם כן למה גוזר בראש השנה, וכי מאחר שגוזר על כל דבר ועל הגשמים שירדו וכמה ירדו אם כן למה נידון על המים בשמיני עצרת? אלא יהא לך כללו של דבר: הקדוש ברוך הוא גוזר בראש השנה כל מה שיהא בזאת השנה, אבל אינו גוזר באיזה יום בשנה יהיה. על כן בכל יום דן, ולפי מעשיו של אדם דן, ואם יטיבו ישראל מעשיהם יקיים בהם (דברים ל, ז) וְנָתַן... אֵת... הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ וגו'. כדאמר בתענית (כה, א) לגבי העננים שהיו הולכים לגבי עמון ומואב, ואמר להו ר' חייא בר לולייאני: וכי קבלו את התורה? שדו מיטרא אדוכתייהו! ואם ישראל חוטאים ישלח מטר למדברות, דכתיב (מלכים א' ח, נט): לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ".
וכ"כ תוס' רי"ד (ע"ז ג, ב, מהדו"ת), בתירוצו השני: "ונהי דנידון בר"ה אם ימות אם יחיה וכמה מזונות יהיו קצובין לו, אבל מיהו על מעשיו שהוא עושה בכל יום הוא נידון עליהן בכל יום ולוקה בהם תדיר, ומזונותיו נמי אף על פי שקצובין לו מר"ה, בכל יום מתעסק עליהם הקדוש ברוך הוא היאך ימציאם לו".
ד, ג - עוד פוסקים על השתלשלות הדין
כיוצא בזה כתב בכללי המצוות לרבי יוסף ג'יקטיליא 'דין': "אמנם עתה יש לנו לבאר הזמנים שבני אדם נידונין בדיני שמיים על המצוות, כאותה ששנינו בפ"ק דראש השנה (טז, א): בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובחג נידונין על המים. ושמא יאמר אדם הואיל ואדם נידון בראש השנה הרי יש לו פנאי מראש השנה ועד ראש השנה! תדע שתמיד הוא נידון, דגרסינן בפ"ק דר"ה (שם): רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז, יח): וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה, שנאמר (שם): לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ. ואם עיקר דינו של אדם מראש השנה ועד יום הכפורים, מכל מקום פקידה ובחינה בכל יום ובכל שעה נינהו".
וכ"כ בן יהוידע ר"ה טז, א: "ונראה לי בס"ד דודאי רבי יוסי מודה שהאדם נידון בר"ה עם כל העולם על כל המעשים שעשה בכל השנה, ועל פי מעשיו נגזר עליו על כל השנה הבאה מתחילתה ועד סופה הן לטוב הן להיפך. אך סבירא ליה דאדם דוקא נידון לבדו בכל יום על מה שנגזר עליו בר"ה בשביל אותו היום, שאם נגזר עליו טובה והוא עשה מעשים רעים שאינו ראוי לאותה טובה - תשתנה אותה הפסיקה של הטובה שפסקו לו בר"ה בעבור אותו היום. וכן להיפך, אם נגזר עליו רע בר"ה באותו היום והוא עשה מעשים טובים בו ביום - נדחה ממנו גזירת הרע ותשתנה. ועל דרך זה נידון האדם בכל יום, דהיינו על פסיקה שפסקו לו בר"ה על כל יום ויום על של השנה כולה הן לטוב הן להיפך, אך על גוף המעשים שיעשה בכל יום ויום הן לטוב הן להיפך, נידון הוא בר"ה הבאה אחר אותה השנה".
וכך ביאר הרב לאורך כל הפרק: "שאף שהדין כבר נכתב ונחתם בתחילת השנה, דרכי ביצועו לא נקבעו, ולדרכי ביצועו יש השפעה משמעותית, לטוב או לרע".
ד, ד - השתלשלות הדין דרך ראשי חדשים וכל הימים
כתב הרב בספר: "על אף שהדין נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, עוד ישנה השפעה משמעותית להתנהגותו של האדם במשך השנה. וזאת מפני ששפע החיים שנקצב בראש השנה משתלשל ויורד אל העולם בהדרגה, דרך ראשי החודשים והשבתות, ובדרך השתלשלותו ניתן להטותו לטובה או לרעה. זה הכלל, הימים הקדושים נועדו להשפעת ברכה לעולם, כל יום לפי עניינו המיוחד, ויחד עם הברכה נמשך הדין, כדי שהברכה תגיע למי שראוי לה... השפע שמגיע דרך ראשי החודשים והשבתות משתלשל ויורד דרך ימות החול, מפני שגם בכל יום ויום יש קדושה מיוחדת, שבכל יום מתגלה עניין אלוקי שלא התגלה בשום יום אחר".
כיוצא בזה כתב מרן הרב קוק (מדבר שור, הדרוש התשיעי עמ' פ-פא), שאם הדין היה מסופק ולא גמור בראש השנה, הוא משתלשל דרך ראשי חודשים וכל הימים: "הנה עיקר ההכנה של ראש השנה על כל השנה הוא מפני שהאור של קדושת הנפש מאיר ביותר כתחילת היצירה, כענין חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם (איכה ה, כא), ע"כ יוכל לראות בעין יפה איך ליישר דרכיו, וכדכתיב (תהלים פט, טז): ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. והנה הקבלה, אם היא באמת נכונה ובטוחה, מספיק שייכתב וייחתם לטובה בספרן של צדיקים, ויש בכח ראש השנה לתקן כל השנה הבאה כולה והיא כולה מתתקנת לטובה. אבל אם אין הקבלה כ"כ בטוחה, אז אע"פ שדינו נחתם לטובה, מכל מקום צריך עוד חיזוק בכל עת להוציא לאור צדקו. ע"כ נתן השי"ת ראשי חדשים לישראל, ובכל ראש חודש שופעת קדושה שנקל לחדש כוחו כעין ראש השנה, ומחדש כח בכל חודש להוציא אל הפועל מה שנגזר לטובה בראש השנה... ומפני שקצת היה צורך לזה תמיד, היה עניין חטאת ראש חודש כדי לערבב את השטן, כעין שעיר המשתלח וערבוב דשופר".
והמשיך לבאר שם: "והנה כח השפע כשיורד מאת השי"ת וניתן למלאכיו עושי רצונו להגיעם ליד הזוכים בהם, גם כן תלוי במעשה שגרם הזכות של השפע. אם היה מעשה שעבר או קבלה ברורה ובטוחה, אז הדבר נמסר לידי שליח בתוקף גזירה שיגיע ליד המקבל, ואי אפשר לאחרה כלל. אבל אם הקבלה מסופקת קצת, אז הדבר נמסר ליד שליח, אבל הוא צריך עדיין להיות נידון בכל עת אם להוריד אליו השפע או לא, לפי מעשיו המתחדשים על פי קבלתו".
ד, ה - משל מתקציב המדינה
כדי להמחיש את הדבר, הרב הביא משל לכך בספר מתקציב המדינה, וכפי שאמרו חכמים (ברכות נח, א): "דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא". 1
בכל שנה הכנסת מחליטה על התקציב השנתי של ‏המדינה, והתקציב קובע את חלוקת הכסף בין המשרדים, ואף קובע איזה סכום יוקצה לכל תחום ‏של פעילות. ואף שלכאורה התקציב כבר נקבע, מכל מקום ישנה סמכות לכל שר לקבוע סדרי עדיפויות לגבי חלוקת התקציב בתוך התחומים שנקבעו. ואף לאחר שהשר קבע את סדרי העדיפויות, ישנה סמכות לראשי האגפים לקבוע את דרכי הגעת התקציב, אם יוזרם באופן יעיל יותר או פחות. ואף לאחר החלטת ראשי האגפים ישנה יכולת לפקידים שתחתיהם לקבוע כיצד בדיוק יגיע התקציב, וגם להחלטתם יש השפעה, ולעיתים היא השפעה מכרעת.
ד, ו - כל התנאים מסכימים שיש דין בראש השנה ויש דין בכל יום
פוסקים רבים ביארו שלכל הדעות יש דין בראש השנה וביום הכיפורים, בנוסף לדין שבכל יום.
אברבנאל (ויקרא כג): "וראוי לעיין בדעותיהם אם היו רבי יוסי ורבי נתן מכחישין דין ראש השנה וחתימת יום הכיפורים בהיותו משרשי התורה האלוקית, או אם היו רבי יהודה ורבי מאיר מכחישים הדין התמידי שבכל יום בהיות כתובי התורה וסיפוריה מעידים עליו, כל שכן שהם עצמם אמרו שם בפירוש... ואם כן במאי קמפלגי? אלא שרבי מאיר ורבי יהודה דברו בדין הכולל לכל השנה... כפי המעשים הטובים והתפילה והתשובה בראש השנה ויום הכיפורים, ורבי יוסי ורבי נתן לא באו לחלוק עליהם אבל להוסיף, ודברו במשפט והדין שידין השם את עמו בכל יום כפי השגחתו הפרטית וכפי מה שיחדש כל איש ישראל במעשיו ובמצוותיו. כי כפי זה יתחדש גם כן הדין בכל יום ויום בביטול מה שכבר נגזר בראש השנה, אם בתוספת אם בחסרון או בהתחדש גזרה ודין, ואין זה דבר מונע מדין ראש השנה".
וכ"כ המהר"ל בחידושי אגדות לר"ה טז, א: "ואתה אל תאמר כי רבי יוסי סבירא ליה דאין האדם נידון בר"ה לגמרי... אלא אף רבי יוסי סובר דהקב"ה דן האדם בר"ה... והדין בר"ה אינו רק כללי לא פרטי כל כך, רק שהקב"ה גוזר שיגיע לו בזו השנה המוות, והדין חתימתו ביוה"כ, וכל יום דן אותו שזה היום הוא למיתה או לחיים, ואם הוא מתפלל הוא מבטל הגזירה שנגזר עליו, ויכול לבטל הגזירה שנגזר עליו בר"ה באופן זה... כלל הדבר כי בר"ה נידון, אבל אינו נגמר דין שוודאי ימות, כי נשאר עדיין הדין לכל יום...".
וכך עולה מדברי המאירי ר"ה טז, א: "אף על פי שאמרו שבר"ה בני אדם נדונים ומושגחים כפי מעשיהם, לעולם יהיו עיניו של אדם נשואות בתשובה בכל יום, הרי אמרו: אדם נדון בכל יום, והכל אמת למבינים".
ד, ז ¬- עוד אחרונים שרבי יוסי ורבי נתן מודים שיש דין בר"ה
אחרונים נוספים בארו שרבי יוסי ורבי נתן מודים שיש דין בראש השנה:
צל"ח ר"ה שם: "ולכאורה קשה לדידהו (לרבי יוסי ורבי נתן) מה הרעש הגדול בראש השנה ותקיעת שופר, ולמה תוקעין ומריעין ואומרים מלכות זכרונות ושופרות כו'? ואומר אני שעל היות יום הכפורים יום מחילה וסליחה וכפרה וגמר דינו של אדם, על זה לא נחלק שום תנא, ואם כן נקבעו עשרה ימי תשובה קודם ליוה"כ לכולי עלמא. ולפי זה אף שאדם נידון בכל יום, מכל מקום באחד בתשרי מתחילין ימי הרצון שהקב"ה נמצא אף ליחיד, וזה קול רעש הגדול הזה... ונראה דיום הראשון גורם שבו יצא אדם בדימוס (לאחר חטא אדם הראשון), והקב"ה אמר: אתה סימן לבניך. ושוב יוה"כ היה יום רצון בימי משה רבינו, והימים שבינתיים המה מחמת שיש קדושה לפניהם ולאחריהם...".
כיוצא בזה הקשה בטורי אבן איך יתכן שלרבי יוסי ורבי נתן אין דין בר"ה, והרי ישנם מקורות רבים בגמרא שר"ה הוא יום דין, ולכן אין אומרים בו הלל, ואין תוקעים בקרן של פרה שלא יעשה סנגור קטיגור, ולכן אומרים מלכויות זכרונות ושופרות. ותירץ: "דאדם עצמו נידון לדידיה בכל יום, אבל מודה דאשאר צרכיו אינו נידון אלא בראש השנה לחוד".
בערוך לנר שם כתב: "ולענ"ד לא קשיא מידי, דגם רבי יוסי ורבי נתן מודים דדין הרבים של כל העולם ובפרט של ישראל הוא בר"ה... רק מה דתנן במתניתין: כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, דהיינו דין היחיד, על זה פליגי וסבירא להו דיחיד נדון בכל יום... גם הר"ן חילק בין רבים ליחידים לעניין דין דתבואה ופירות, דלרבים הוא לכל דין בזמנו, וליחיד גוזרין חלקו בהדברים האלה בר"ה. וכן נימא לרבי יוסי ורבי נתן, רק איפכא, דלדידהו חיי כלל בני אדם נדון בר"ה ולכן אין אומרים הלל בו, אבל לכל יחיד ויחיד נקבע דינו בכל יום".
ובשפת אמת כתב: "ונראה דמודה רבי יוסי דבר"ה נידון על כל השנה, אלא דסבירא ליה דנידון גם כן בפרט בכל יום בפני עצמו. והראב"ן (דף קנ) תירץ דבר"ה כל העולם נידונים ביחד, ובכל יום נידון כל אדם לבד".
וכ"כ בן יהוידע ר"ה טז, א, המובא לעיל (ד, ג).
ד, ח - ביאור המחלוקת
הרי למדנו שהכל מודים שיש דין מסויים בכל יום ובכל שעה, ויש לשאול שהגמ' הציגה דעות התנאים כמחלוקת, ובמה בדיוק נחלקו? יש לבאר שנחלקו במידת השפעת הדין בזמנים השונים. לדעת חכמים עיקר הדין בראש השנה ויום הכיפורים, ואילו בראשי חדשים, שבתות, ימים ורגעים, מדובר על דין מקומי על המשכת שפע הדין באופן מרווח או מצומצם. ואילו לרבי יוסי ורבי נתן, אף שכתיבת הדין וחתימתו הכללית בראש השנה ויום הכיפורים, מכל מקום יש דין ממש בכל יום או כל רגע, והוא בפועל משפיע יותר, ולכן הוא עיקר הדין.
וכך נכון לבאר, שלאחר כל הדעות שלמדנו, הן בדברי התנאים והן בדברי המפרשים, שדעותיהן שונות זו מזו, קשה לומר שהלכה כאחד מהם, וצריכים לומר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים". לפיכך, כל התנאים מסכימים שבכל זמן ובחינה שציינו, יש דין מסויים, והדין משתלשל ממדרגה למדרגה, ותחילת הדין בר"ה. וכל מה שנחלקו באיזו מדרגה עיקר הדין, ובאיזה שלב עיקר הדין ליחיד ובאיזה שלב לציבור. והכל מסכימים שככל שמדובר על שלב מוקדם יותר, כך קל יותר לבטל את הגזירה.
הוסיף הרב יונדב זר שליט"א: אולי אפשר לומר שהכל לפי אופי האדם וחטאיו, שיש רגיש שמתעורר לתשובה בקלות ואם ישוב בכל שעה לא יפגע בעוצמת התשובה של יום הכיפורים, ויש מי שמתעורר פחות אבל יכול להתעצם פעם בשנה, ויש אחרים במדרגות ביניים. והעיקר שיתעורר אדם לתשובה כפי יכולתו, וכעין מה שכתב הרב בספר בסוף הלכה ז.
שינוי גזר דין של ציבור ושל יחיד
ד, ט - לכתחילה גזר דין לא משתנה משום כבוד שמיים
ר"ה יז, ב: "אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, שנאמר (ישעיהו ו, י): הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ. אמר ליה רב פפא לאביי: ודלמא לפני גזר דין? - אמר ליה: וְרָפָא לוֹ כתיב, איזהו דבר שצריך רפואה? הוי אומר זה גזר דין. מיתיבי: השב בינתים - מוחלין לו, לא שב בינתים, אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו! - לא קשיא; הא - ביחיד, הא - בצבור".
לכאורה לפי זה, הגמ' מסיקה שאמנם היחיד אינו יכול לקרוע גזר דינו, אבל הציבור יכול לקרוע גזר דינו. אלא שהגמ' מקשה על זה: "מיתיבי: עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ (דברים יא, יב) - עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן; להוסיף עליהן - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה, ופסקו עליהן גשמים מרובין, לסוף חזרו בהן; לפחות מהן - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן. לטובה מיהא ליקרעיה לגזר דנייהו ולוסיף להו! - שאני התם דאפשר בהכי...".
הרי שלמרות שכוחה של תשובת הציבור גדול מאד, לכתחילה הקב"ה מוריד את השפע האלוקי בדרך שהדין לא ישתנה. וביאר רבי דוד פארדו (ספרי עקב, מ, יא-יב, 'והדר'): "וכיון דאפשר בלאו הכי, אינו נקרע משום כבוד שמיים".
ד, י - כוחו של הציבור גדול ויכול לקרוע גזר דינו
למדנו שמלכתחילה, אפילו אם הציבור חוזר בתשובה, הקב"ה מוריד את השפע האלוקי בדרך כזו שהדין לא ישתנה. אבל אם אי אפשר להוריד את השפע האלוקי המגיע לעם ישראל מבלי לקרוע גזר דינם של הציבור, מכיוון שכוחו של הציבור גדול מאד, גזר דינם נקרע. וכך מסקנת הגמ' בר"ה יח, א: "אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? אינו נחתם?! והכתיב (ירמיהו ב, כב): נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי! אלא, אף על גב שנחתם - נקרע, שנאמר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. - והכתיב (ישעיהו נה, ו) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ! - התם ביחיד, הכא בצבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".
וכ"כ הרמב"ם הל' תשובה ב, ו: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. במה דברים אמורים? ביחיד, אבל בציבור - כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".
ד, יא - קריעת גזר דינם של ציבור נובעת מגילוי אור חדש בעולם
ר' צדוק מבאר (תקנת השבין ח, ג) שגם כשנקרע גזר דינם של ציבור, הדין לא משתנה: "ובציבור נקרע, דאז הוא עת רצון, וכמו שאמרו (ברכות ח, א): אימתי עת רצון וכו'... והיינו דרצון הוא ההיפך מרוגז ודין, וכיון דהציבור מעוררים עת רצון ממילא אין מקום לדין. ואין כאן שינוי, שהדין לא נשתנה, רק שנתגלה אור חדש בעולם שהוא אור רצונו יתברך שהוא לעולם להיטיב, ובהתגלות עת רצון זה שהקב"ה מרוצה בעולמו ומוצא נייחא מבריותיו על ידי התשובה שבלב ואובנתא דליבא, אף על פי שעדיין לא נגמר היציאה לפועל על ידי עזר ה' יתברך עד עת קץ, מכל מקום כבר וְרָפָא מעצמו, וממילא נקרע גזר דין על ידי גילוי מידת רצונו וטובו יתברך".
ד, יב - גזר דין של ציבור שיש עמו שבועה אינו נקרע
ראש השנה יח, א: "וגזר דין דצבור מי מיקרע? והא כתוב אחד אומר (ירמיהו ד, יד): כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ, וכתיב (שם ב, כב): כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי, מאי לאו כאן - קודם גזר דין, כאן - לאחר גזר דין? - לא, אידי ואידי לאחר גזר דין, ולא קשיא; כאן - בגזר דין שיש עמו שבועה, כאן - בגזר דין שאין עמו שבועה, כדרב שמואל בר אמי, דאמר רב שמואל בר אמי, ואמרי לה אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע - שנאמר (שמו"א ג, יד): וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה".

ואף על פי שגזר דינו של ציבור שיש עמו שבועה אינו נקרע, כמו בבית עלי, אעפ"כ מועילה תורה וגמילות חסדים כדי להקל את הגזירה, כפי שממשיכה הגמ' שם: "אמר רבה: בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה - אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר: בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה - אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה - חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים - חיה שיתין שנין. תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה. באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה (שמו"א ב, לג): וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים - לכו ועסקו בתורה וחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו".
נלענ"ד שגם זה שקראו לעצמם "משפחת רבן יוחנן" הוא כדי להסיר מהם את הגזירה. שכן ברור שלא כל יוצאי חלציו של עלי ללא יוצא מן הכלל מתו צעירים, כי לאחר כמה דורות, נעשו צאצאים של אנשים רבים, שאינם בגזירה. אלא שהגזירה חלה על אלו שנחשבו בית עלי מצד שמם או אופיים. וכיוון שבזכותו חיו, ניצלו את ההזדמנות לשנות את שמם ולהתרחק בכך יותר מהגזירה.
ד, יג - קריעת גזר דינו של יחיד
במס' ר"ה יז, ב, הגמ' אומרת שגזר דינו של יחיד אינו נקרע, ובדף יח, א, הגמ' מסיקה שזו מחלוקת תנאים: "גזר דין דיחיד תנאי היא, דתניא: היה רבי מאיר אומר: שנים שעלו למִטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל? זה התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלימה - נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה - לא נענה. רבי אלעזר אמר: כאן - קודם גזר דין, כאן - לאחר גזר דין". הרי שלרבי אלעזר גזר דינו של יחיד אינו נקרע, ולרבי מאיר על ידי תפילה גזר דינו יכול להיקרע. מרי"ף, רמב"ם (תשובה ב, ו) ורא"ש עולה שגזר דינו של יחיד אינו נקרע, אולם הריטב"א (ר"ה יז, א) כתב שקיימא לן שגזר דין של יחיד נקרע. ועיין בסעיף הבא, שדעת רבי יצחק מפשרת בין הדעות.
בספר הבתים (ספר מצוה, עשה עא, שער שלישי) ביאר את החילוק בין גזר דינו של היחיד לציבור, שהיחיד, מכיוון שנשתרש כל כך בחטא, הוא לא מתעורר לתשובה מספיק גדולה ואין אפשרות לקרוע גזר דינו. אבל גזר דינו של ציבור יכול להיקרע, מכיוון שבני הציבור מעוררים זה את זה לתשובה: "כבר בארנו עניין גזר דין אשר הכוונה בו כי כאשר נשתרש האדם לחטא ונסתבך בו עד ששב לו קנין, הוא הגזר דין. ואמרם על גזר דין דיחיד שאין מוחלין לו, כי היחיד שנשתרש בחטא עד שנגזר דינו הוא רחוק מלשוב אל ה'. אמנם גזר דין דציבור מקרע, לפי שהם רבים והאחד מעורר את חברו, וכבר ידעת אמרם (ברכות ח, א): אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין".
ד, יד - דעת רבי יצחק
ר"ה יח, א: "רבי יצחק אמר: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין".
הריטב"א (יח, א) פירש שדעת רבי יצחק שגזר דינו של יחיד נקרע, וכך עולה מתוס' נדה ע, ב, 'כאן'; ותוס' ישנים יומא פו, ב.
אמנם, הר"ן (ד, ב, מדפי הרי"ף) כתב שרבי יצחק סובר שגזר דינו של יחיד אינו נקרע, אלא שתשובה מועילה להקל על ענשו: "ורבי יצחק אמר יפה צעקה לאדם - דאפילו היכא דלא מקרע גזר דין, ממעטת את הפורענות". וכ"כ מהר"ל בחידושי אגדות שרבי יצחק אמר "יפה צעקה", לומר שמועילה אבל לא מבטלת את הגזירה. וכך עולה מפירוש רבנו חננאל (ר"ה יח, א), והמאירי (ר"ה יז, ב). וכך ביארו כמה מפרשים ברמב"ם הל' תשובה ב, ו (עיין יד כהן).
עוד אמר רבי יצחק, ר"ה טז, ב: "ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה... ויש אומרים: אף שינוי מקום". ואולי יש לומר שגם לפי דעת הר"ן ודעימיה בדעת רבי יצחק, עם מעשים מיוחדים של תשובה עמוקה, צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה, אפשר לקרוע גזר דינו של יחיד.
ד, טו - הגדרת ציבור
בראש השנה יז, ב, הגמ' מקשה על כך שגזר דין של ציבור נקרע: "תא שמע: יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וגו' וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו... יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וגו' וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וגו' יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וגו' (תהלים קז, כג-לא) - עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה, לומר לך: צעקו קודם גזר דין - נענין, צעקו לאחר גזר דין - אינן נענין!" משמע שגם גזר דין של ציבור אינו נקרע. ועונה הגמ': "הני נמי כיחידין דמו".
למרות שלעיל למדנו שבית עלי נחשבים ציבור, ביאר הריטב"א (ר"ה יח, א): "ואף על גב דמייתי קרא דלכן נשבעתי לבית עלי דהוו יחידים, כל שהיא משפחה אחת דין צבור יש לה, ומאי דאמרינן לעיל גבי יורדי הים באניות דכיחידים דמי, לפי שהם רבים מהרבה משפחות ואין כאן גזירה על משפחה אחת, וזה ברור". מעין זה כתב הר"ן (ד, ב, מדפי הרי"ף): "גזר דין דעלי דציבור הוא כיון דנפקי רבים מיניה, דהא כוליה זרעיה קא לייט". וכ"כ שפת אמת ר"ה יח, א.
מעין זה הקשה בשם משמואל (במדבר, שבועות תרע"ו): "ואף דְמִי לא עסקינן דיש רבים בספינה?" והביא בשם אביו האבני נזר: "דציבור מקרי שכל אחד מיצר בצער הכלל כולו ולא מפני צערו לבד. אבל יורדי הים שמתקבצין אנשים שונים שאין מכירין זה את זה, וכל אחד מיצר בצרתו הפרטית ולא אכפת ליה בזולתו, ע"כ כיחידים דמו, עכ"ד".
אמנם מרן הרב קוק כתב (משפט כהן סי' קמג, עמ' שט), שציבור קבוע לא נחשב כרבים, "דעיקר חשיבות הרבים הוא דוקא בכלל כולו, ובני נינוה העיר הגדולה שאלו לרבי אם כרבים אם כיחידים דמו, והשיב: כיחידים דמיתו (תענית יד, ב). ובסוגיא דגזר דין בר"ה (יז-יח) אמרו על יורדי הים דכיחידים דמו, אעפ"י שלפעמים יש בה כמה אלפים ורבבות בבורני גדולה".
ד, טז - האם תפילת היחיד על רבים נחשבת כתפילת הציבור
בתוס' ר"ה טז, א, 'כמאן', כתבו שאם אדם מתפלל למען הכלל, תפילתו נחשבת כתפילה של רבים שיכולים לקרוע גזר דין. וכ"כ ריטב"א וחידושי הר"ן שם.
ובהעמק שאלה (על שאילתות סו, י), כתב שלדעת השאילתות רק אם בפועל רבים מתפללים נחשב תפילה של ציבור שיכולה לקרוע גזר דינם. וכתב שכך דעת התוס' בשבת, וכך הכריע.
תפילה על חולים
ד, יז - מדוע מתפללים במשך השנה על חולים
ר"ה טז, א: "אמר רב יוסף: כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי (קצירי - חולים, מריעי - תלמידי חכמים שהן תשושי כח, רש"י)? כמאן - כרבי יוסי (דאי כרבנן דאמרי אין נידון אלא בר"ה, הרי כבר נקנסה עליו, רש"י). ואיבעית אימא: לעולם כרבנן, וכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: יפה צעקה לאדם, בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין".
לפי התירוץ הראשון, רק לרבי יוסי ורבי נתן נכון להתפלל על חולים במשך השנה, ואילו לשאר התנאים, אין מקום לתפילה עליהם במשך השנה. ואילו לתירוץ השני, יפה צעקה גם לאחר גזר דין בין ליחיד בין לציבור, התפילות מועילות לכל התנאים.
הראבי"ה ב, תקלח, כתב כתירוץ הראשון, שמתפללים כיום על החולים לפי דעת רבי יוסי, ולמרות שאין הלכה כמותו, כך נוהגים: "ולית הילכתא כרבי יוסי, אלא מנהג בעלמא דמצלי אקצירי ואמריעי כרבי יוסי ולא מחינא בהו, כדאמרינן בפרק בתרא דתענית: מאן דאמר 'נהגו' אורויי לא מורינן, ואי עבר לא מהדרינן ליה".
והריטב"א ביאר שהתירוץ השני בגמ' הוא העיקר, ותפילותינו על החולים הן מועילות לפי כל התנאים: "והאי אוקימתא עיקר, והכי סוגיין בכל דוכתא דתלמודא ואף על גב דלית הלכתא כר' יוסי, והכי מנהגא דעלמא".
ד, יח - מה המקום לברכת רפאנו בתפילת עמידה לשאר התנאים
לפי התירוץ הראשון בגמ', שאלו תוס' (טז, א, 'כמאן'), והלא בכל יום אנו מבקשים על החולים ב'רפאנו', ועל הגשמים בברכת השנים! תירץ ר"ת שאכן לשאר התנאים אין מקום להתפלל על אדם שלא יחלה, שכן דבר זה כבר נגזר בר"ה, אבל אם כבר חלה נכון להתפלל עליו, כי לא נגזר אם יבריא או לא. ומה שמתפללים בברכת השנים על הגשמים, הוא שירדו במקום ובזמן הראוי (כמבואר בר"ה יז, ב), אבל על כמות הגשמים כבר נגזר בזמנם. 2
מאירי נדרים מט, ב, הסביר שמה שלא מועילה תפילה על החולים לשאר התנאים זהו כשמתפללים על חולים באופן כללי, אבל כשהחולה מתפלל על עצמו או כשאחד מתפלל על חברו באופן מפורט, מועילה התפילה לכל הדעות: "ואף על פי שאמרו: כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי? כמאן - כרבי יוסי דאמר אדם נידון בכל יום, דאי לרבנן, הואיל ואדם נידון בראש השנה - לא מצלינן, דמאי דהוה הוה, פרשוה בתפלת אחרים עליהם, ואף זו לדעתי בתפילה כללית לכולם, אבל תפילת עצמו או אף תפילת אחרים על איזה פרט, לדעתי אף לרבנן כן, אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".
ד, יט - תפילה על החולים מר' צדוק
צדקת הצדיק אות סו: "תפילה צריך לכל דבר אף על פי שנגזר מהשם יתברך, הלא תראה באליהו שאמר לו ה' (מלכים א' יח, א): הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר, ואף על פי כן נאמר אחר כך (שם מב) שעלה לראש הכרמל ויגהר וגו', שהרבה בתפילה עד שבא גשם. וחכמים דאמרו בראש השנה (טז, א) דגזר דין הוא בראש השנה ויום הכפורים לא פליגי אאנשי כנסת הגדולה שתיקנו סדר תפילות בכל יום. ומה שאמרו בגמרא (שם) כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי - כרבי יוסי, רצה לומר שמה שהם היו מתפללים ומרבים בתפילה לקרוע גזר דין, שזהו אליבא דרבי יוסי. והוא מאמר יגיעיי, רצה לומר שאמרו כן להלכה במכוון שרצונם היה כך, שתפילתינו האידנא יהיה כר' יוסי, שיועילו אף לקרוע גזר דין דראש השנה".
פרי צדיק, בחוקותי י: "וזה הענין שאנו מתפללין בכל יום ברך עלינו את השנה הזאת וכו' לטובה ומסיימין מברך השנים, וזה יתכן לכאורה רק בראש השנה או על כל פנים קודם עצרת שהוא זמן קציר אבל לא בכל ימות השנה, ואנו מברכין בכל השנה ואף בערב ראש השנה. אך הענין הוא כמו שאמרנו, דמה שאמרו בגמרא (ראש השנה טז, א): הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן, ופירש רש"י כמאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון חיטה היה, היינו שיזכו לתקן הקלקול דאדם הראשון שהיה אכילתו קודם החטא רק מפירות האילן כאמור, ורק אחר הקלקול הוצרך לעבודה. ועל זה אנו מתפללין ברך עלינו את השנה הזאת לטובה, היינו שיהיה אכילתינו רק מהטוב, דכתיב (תהלים פא, ה): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל וגו', ודרש מינה (ביצה טז, א) שכל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, וסתם אדם היינו ישראל שקרוים אדם (יבמות סא, א), וחק לישנא דמזוני הוא, והיינו שה' יתברך קוצב מזונותיו של כל אחד מישראל כמה שיועיל לו לעבודת ה' יתברך. וזהו (משלי ל, ח): הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי שביקש שלמה המלך ע"ה... ולכן אנו מתפללין בכל יום ברך עלינו את השנה הזאת לטובה, היינו שאף אם לא זכינו חס ושלום שיוקצב מראש השנה שיהיה האכילה רק מהטוב, מכל מקום אדם נידון בכל יום מתפללין אנו שיהיה לטובה".
הדין בעולם הזה ובעולם הבא
ה, א - מהו עולם הבא
נחלקו הראשונים בהגדרת עולם הבא, גן עדן וגיהנם, ותחיית המתים. האריכו הראשונים והאחרונים בסוגיה זו, נזכיר את הדעות בקצרה:
דעת הרמב"ם (הל' תשובה פרק ח; הקדמה לפרק חלק; אגרת תחיית המתים) שעולם הבא הוא המקום שאליו מגיע אדם אחר המוות, והוא עולם רוחני, עולם הנשמות, בלי גוף או צרכי הגוף. שם השלימות הנצחית, שהיא עבור הנשמות בלבד. תחיית המתים, השלב שבו תשוב הנפש לגוף, הוא שלב מסויים בעבור הצדיקים בלבד, כדי לפרסם אמונתו של הקב"ה בעולם או כדי שהצדיקים יתענגו עונג גשמי לעומת מה שהצטערו בעולם הזה (על פי השל"ה תולדות אדם, בית דוד). גם אחרי תחיית המתים, הנשמה שוב תיפרד מהגוף ותגיע לעולם הבא. (להבנת מושגי גן עדן וגיהנם לשיטת הרמב"ם, עיין ביאורו של הרב יצחק שילת להקדמת הרמב"ם לפרק חלק עמ' קעב-קעד).
לעומת זאת, לדעת הרמב"ן (שער הגמול), אחרי המוות נשמתו של אדם מגיעה לגן עדן או לגיהנם. עולם הבא, שהוא העולם הנצחי, הוא עולם אחר שבו תשוב הנשמה לגוף, ובו תתקיים תחיית המתים. וכתב השל"ה: "וחכמי האמת סוברים כהרמב"ן, שהנצחיות לגוף ולנפש, כי כמו שהיתה העבודה כן יהיה קיבול השכר. העבודה היתה בגוף ונפש בעולם הזה, כן יהיה הקיבול שכר בגוף ונפש". וכן דעת הרמח"ל לאורך ספריו (דרך ה' חלק א, פרק ג; דעת תבונות סו-עד, ועוד מקומות רבים).
כתב הרב בספר כשיטת הרמב"ן והמקובלים: "חיי העולם הבא מורכבים משני שלבים. השלב הראשון מתחיל לאחר פטירתו של האדם, שאז נשמתו עולה לעולם הנשמות, שבו גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים. השלב השני יגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים, וישובו הנשמות להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף. העולם הבא על שני שלביו נקרא גם 'עולם האמת', מפני שלעומת העולם הזה שבו השקר גובר, והתדמית החיצונית מסתירה את המהות הפנימית - בעולם הבא מתברר מעמדו האמיתי של האדם וערכם האמיתי של מעשיו".
להרחבה בשיטת הרמב"ם יש לעיין בספר התשובה (לרבי יוסף כהן) על הל' תשובה לרמב"ם פרק ח; וביאורו של הרב יצחק שילת להקדמת הרמב"ם לפרק חלק. לביאור שיטת הרמב"ן והמקובלים יש לעיין בשער הגמול לרמב"ן; בדברי הרמח"ל בדרך ה' חלק א, פרק ג, ובדעת תבונות סו-עד; ובשל"ה, תולדות אדם, בית דוד. לביאור מעמיק במחלוקת בין הראשונים יש לעיין בספר העיקרים מאמר ד, פרקים ל-לה.
ה, ב - שלושה ספרים נפתחים בראש השנה
ר"ה טז, ב: "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים - נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים - נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינוניים - תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבים לחיים, לא זכו - נכתבים למיתה".
ה, ג - יש אומרים שהדין על העולם הבא
דעת התוס' (טז, ב, 'ונחתמין'), שמה שאמר רבי כרוספדאי, 'חיים' ו'מיתה', הכוונה בעולם הבא: "וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים, כלומר לחיי העולם הבא". וצדיקים הם אלו שיש להם רוב זכויות, ולכן זוכים לאלתר לחיים בעולם הבא, ורשעים יש להם רוב עוונות ונידונים לאלתר למוות בעולם הבא. וכך דייק הרמב"ן (שער הגמול) בדעת הרמב"ם בהל' תשובה ג, ג, שכתב: "כשם ששוקלין עוונות אדם וזכויותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק - נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע - נחתם למיתה, והבינוני תולין לו עד יום הכפורים, אם עשה תשובה - נחתם לחיים, ואם לאו - נחתם למיתה". מכיוון שהרמב"ם השווה את הדין בשעת המיתה, שהוא ודאי על עולם הבא, לדין של ראש השנה, כנראה שלדעתו נידונים בראש השנה על עולם הבא.
כיוצא בזה כתב בשערי אורה (שער השמיני): "והעיקר הוא שאנו מתפללים מראש השנה ועד יום הכפורים שנזכה להיותנו טהורים מטומאות חטאתינו, ונזכה להיכתב בספר הצדיקים בעולם החיים שהוא העולם הבא, בין שנחיה כל אותה השנה בין שנמות באותה השנה, שנהיה כתובים בספר הצדיקים שהוא ספר החיים, כאמרו (ישעיהו ד, ג): כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם. ובכלל זה אנו שואלים בשאר התפילה, כגון ב'יעלה ויבוא' ובשאר מקומות, שנתקיים כל השנה בחיים טובים ונחיה ולא נמות, וכן אנו עושים בשאר מועדים וראשי חדשים. אבל 'זכרנו לחיים' ו'כתבנו לחיים' שאנו אומרים בראש השנה ויום הכפורים אינו כי אם שנהיה מנויים עם כתות הצדיקים הראויים לחיי העולם הבא, בין שנחיה כל אותה השנה בין שנמות.
וזהו מה שאמרו חז"ל: שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים. ואם תתבונן היטב בהלכה זו יראו עיניך וישמח לבך ותצא מכמה הפוכות, ותתיישב דעתך על שיטת התלמוד בפירוש מה שאמרנו ולא תצטרך לדברים ארוכים. ודיוק התלמוד מורה כן, שלקח צדיקים ורשעים ובינונים, שאם אתה אומר שכוונת רבותינו ז"ל במקום זה היתה לשאלת חיי העולם הזה או חיים טובים, אין לך אדם מת שיהיה מנוי עם הצדיקים, ואין לך אדם חי באותה שנה שיהיה מנוי עם הרשעים, ונמצאו כמה עיקרי תורה נעקרים ממקומם. אבל האמת והישר כי כוונת מה שתקנו בראש השנה וביום הכפורים ב'זכרנו לחיים' ו'כתבנו בספר חיים', שיכפר עונותינו ויסלח לחטאותינו ויכתבנו עם הצדיקים הראויים לחיי העולם הבא, שהם נכתבים בספר החיים בין שנחיה בין שנמות, ושמור עיקר זה מאד ואל תסתכל בפירוש אחר שכנגדו בענין זה".
ה, ד - יש אומרים שהדין על העולם הזה
הרמב"ן (דרשה לראש השנה עמ' רכב-רכה, מהדו' מוסד הרב קוק) כתב שבר"ה נידונים על ענייני העולם הזה, וכך מוכח מנוסח התפילה: "אבל כך הוא הענין הזה, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועושר ונכסים וכבוד, או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון. כך תקנו לנו חכמים בתפילה: זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו', ועל המדינות בו יאמר וכו'... והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו ובריות בו יפקדו, שהוא דין כל יחיד ויחיד, והזכירו בו חיים ומות. וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא, כמו שהזכירו בברייתא הסמוכה שם בשלוש כתות ליום הדין. ועוד אמרו (ב"ב י, א) כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה".
הרמב"ן שואל, לשיטתו שצדיקים נכתבים ונחתמים לחיים בעולם הזה, אם כן מדוע אנו רואים שיש צדיקים שנגזרים למיתה ויש רשעים שממשיכים לחיות כרגיל: "וכי כל הצדיקים חיים וכל הרשעים מתים? והלא עולם וכל חמדה שלו לרשעים הוא! והכתובים צווחי כנגדו (קהלת ז, טו): יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וכתיב (שם ח, יד): יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים..."
מבאר הרמב"ן שהשם צדיק או רשע, הכוונה אם זכה בדינו בשנה זו: "כל הזוכה בדינו נקרא צדיק גמור, כל המתחייב בדין נקרא רשע גמור, המעויין שמשקלו שווה לכאן ולכאן נקרא בינוני. אם כן, הרשע הגמור המוחלט שעבד ע"ז ועשה גילוי עריות ושפיכות דמים ועשה מצווה אחת לבדה, שדינו בפני הקדוש ברוך הוא לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא בכאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין, עד שיהיה אחאב שנאמר בו (מל"א כא, כט): הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב וגו', נקרא צדיק גמור באותו הדין. וכן רשעים גמורים לאלתר למיתה, אפילו קיים כל התורה כולה והורה הלכה לפני רבו ונתחייב מיתה בכך, נקרא בכאן רשע גמור לפי שהוא מחוייב בדינו. נמצא כל הכתובים לחיים שזכו לחיות עד ראש השנה הבא, כולם צדיקים גמורים בדינם, וכל הנכתבים למיתה שימותו בשנה ההיא, כולם רשעים גמורין בדינם".
וכ"כ ר"ן (ג, ב, מדפי הרי"ף 'צדיקים'); תוס' רי"ד (ר"ה טז, ב, 'שלושה ספרים'); רשב"א (ר"ה טז, ב; שו"ת א, תפ); וריטב"א (שם).
ה, ה - הדין גם על העולם הבא וגם על העולם הזה
בביאור הגר"א תקפב, כד, כתב שלפי רבי כרוספדאי רק בינונים דינם נחתם ביום הכיפורים, אבל צדיקים ורשעים נחתמים כבר בראש השנה. והקשה מר"ה טז, א, שהגמ' העמידה את המשנה כתנא דבי רבי ישמעאל ש"אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים", ובודאי שרבי ישמעאל דיבר על כל אדם. ועוד הקשה מהגמ' שם: "אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יום הכפורים - נידון לשעבר, לאחר יום הכפורים - נידון להבא", ומדובר שם על כל אדם.
ולכן כתב הגר"א שנידונים בראש השנה גם על עולם הבא כדברי רבי כרוספדאי, וגם על העולם הזה, ונחתם דינו של כל אדם ביום הכיפורים על ענייני העולם הזה. ולכן אין לברך את חברו בראש השנה 'לשנה טובה תכתב ותחתם', אלא רק 'תכתב', כי החתימה לכולם ביום הכיפורים. וכ"כ הגר"א בספרו יהל אור (סוף במדבר דף לא).
ה, ו - עיקר חיי העולם הזה נוגע לחיי העולם הבא
כתב רמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות, חקור דין ב, כא) שהעיקר כדעת התוס' שנידונים על עולם הבא, אלא שודאי שגם הם מודים שיש דין בראש השנה על ענייני העולם הזה, וכל מה שנגזר על האדם בעולם הזה משפיע על חייו לעולם הבא: "אמרו בעלי התוספות כי כל הנגזר בראש השנה בבית דין של מעלה מדיני העולם הזה על הצדיקים, אפילו יהיה ליסורין או מיתה, חיים אקרי לדין הנפש", ופירש ביד יהודה אות יא: "רצונו לומר, שאין כוונת התוספות לומר שאין דנין למעלה כלל מענייני העולם הזה בראש השנה, אלא כוונתם היא שלשון נכתבים ל'חיים' או ל'מיתה' הנזכר בברייתא מיירי מחיי העולם הבא. והיינו שהדין המתוח על הצדיקים בענייני העולם הזה נקרא נכתבים ל'חיים' והיינו לחיי העולם הבא, וכן מה שייגזר על הרשעים מחיי העולם הזה הוא בכלל נכתבים ל'מיתה'". 3
ובדרך ה' לרמח"ל (חלק ב, פרק ב) ביאר בהרחבה שעיקר הדין לעולם הבא, אבל החיים ומאורעותיהם בעולם הזה נוגעים לחיי העולם הבא.
רבי חיים מוולאז'ין (דרשת מוהר"ח, סוף נפש החיים עמ' שצה-תג), האריך לבסס את שיטת התוס' שנידונים בראש השנה בעיקר על העולם הבא, וכתב שאמנם נידונים גם על העולם הזה, אלא שבקשותיו ותפילותיו של האדם צריכות להיות מכוונות על ענייני העולם הבא דווקא: "ואם כן ודאי עיקר הדין הוא על עניין העולם הבא, ולכן שייך שפיר ספרי מתים, כי גם המה שייכים בדין לעולם הבא. ואמת הוא בלי ספק שגם על ענייני הגוף נידונים בראש השנה, אך מי הוא פתי אשר יערב לו ליבו לבקש על ענייני הגוף נגד ספק אבדן נפשו ח"ו, שהיא כעת במבוכה גדולה, הלוא ידמה האיש הלז לאיש אשר יעוררו אותו משנתו בנחיצה, ואומרים לו: מהר המלט על נפשך כי אחזה אש סביב בכל קירות הבית! והוא ישיב להם: שאני צריך להמתין עוד מחמת שֶכּינה עוקצת אותי, ואני צריך לרדוף אחריה להינקם ממנה ולהרגה. הלוא לשוטה וחסר דעת ייחשב האיש ההוא!"
ה, ז - שכר ועונש של עולם הבא בתוך עולם הזה
כתב הבן איש חי (בן יהוידע ר"ה טז, ב): "במאמר זה יש פליאה שנתחבטו בה המפרשים ז"ל, איך קאמר רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה, והלוא אנו רואין שנשארים בחיים! ויהיה להיפך בצדיקים גמורים... (מצטט שער מאמרי רשב"י נח דף סו)... שתי בחינות נשמה יש באדם: התחתונה נכנסת בפנימיותו, והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו, כמו שאמר הכתוב (תהלים לט, ז): אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, כנודע. ובעת שהוא חוטא ויורדת נשמתו מדריגה התחתונה ממנה אל תוך גיהנם, כך נכנסת בפנימיותו המדרגה התחתונה של נשמתו העליונה הנקראת צלם. וכפי הבחינות שיורדת נשמתו התחתונה בגיהנם, כך בחינות מדרגות יורדות מנשמתו העליונה אל תוך גופו להחיותו. וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת בגיהנם, נגמרה גם נשמתו העליונה ליכנס בגופו ממש, ונשאר בלתי צלם על ראשו. ואם עוד יוסיף לחטוא עוד, גם הצלם ההוא ירד מטה מטה לגיהנם מדרגה אחר מדרגה כפי גדר החטא שחוטא, ואז גם הצלם נגמר לרדת ולצאת דרך מרגלותיו אל גיהנם, ואז עליו הכתוב אומר (ישעיהו נט, ב): כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים וכו', ועליו נאמר: וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא, כי כל בחינות נשמתו תמו נכרתו ירדו לגיהנם ונפסקה אחיזתם מלמעלה, ולא נשאר להם שורש למעלה. ואמנם הצדיקים נשמתם התחתונה שוכנת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד אור מקיף, ומשם שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו, ויש לו תמיד תרין רוחין: חד בעלמא דאתי, היא העליונה שהיא בסיתום למעלה מן החזה, וחד בעלמא דין מן החזה ולמטה, במקום הנגלה אשר שם בנין הנקבה מלכות הנקראת עולם הזה, וזה סוד מֹשֶה מֹשֶה שְמוּאֵל שְמוּאֵל וכו' עכ"ל (דברי האר"י). ולפי זה, נמצא יש גיהנום בחיים. ונראה דעל זה מתפללין בכל יום בברכות השחר שיצילנו מדינה של גיהנום.
והשתא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל, מה שאמרו כאן בספרים של ראש השנה של צדיקים גמורים לחיים ושל רשעים גמורים למיתה, לאו בחיים ומוות של הגופים איירי הכא, אלא איירי בחיים ומוות של הנשמה. שיש לאדם גיהנום בחיים שהיא מיתת חלקי נשמתו שירידתם לגיהנום זו היא מיתתם, ואף על פי שגופו עודנו בחיים בעולם הזה, והשארת חלקי נשמתו בשלימותם בקרבו זו היא חיים שלהם. וביום ראש השנה נגזר על הרשע כפי שיעור עוונותיו כמו כן חלקים יורדים מחלקי נשמתו לגיהנום, וצדיקים גמורים נכתב עליהם שיישארו כל חלקי נשמתם אצלם ולא ירד מהם כלום, אפילו ממדריגה עליונה למדריגה שתחתיה, והשארה זו שתהיה בשלימותה אצלה זו היא החיים שלהם, דעל זה אמרו נכתבים לחיים לאלתר, והבינוניים תלויים בדבר זה עד יוה"כ".
ה, ח - עולמך תראה בחייך
כפי שכתב הבן איש חי, יש בחינה של העולם הבא בתוך העולם הזה, וכן למדנו בברכות יז, א: "כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי, ואמרי לה מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי: עולמך תראה בחייך..." והכוונה שכבר בעולם הזה יזכה ליהנות מזיו השכינה מעין עולם הבא.
וכ"כ הערוך (ערך 'עלם'): "פירוש, מעין אותן טובות שעתיד הקב"ה לשלם לך לעולם הבא, תראה כשאתה בחיים". וכ"כ הריטב"א (ברכות שם): "כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה, דומה לעולם הנשמות שהם שכל נבדל, ומגיע לקצת עולם הנשמות בחייו". וכ"כ בשיטה מקובצת (שם). וכ"כ מלבי"ם ישעיהו נח, י. וכיוצא בזה כתב הרמב"ן דברים יא, כב: "ויתכן שתכלול ה'דביקה' לאמר, שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד, לא תיפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך; עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני השם. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזר (ג ,א)".
עיין עוד פנים יפות שמות יט, ה, 'ועתה'; צל"ח ברכות כח, ב, 'אבל הכוונה'; הפלאה כתובות קיא, ב, 'כל המשתמש'; ר' צדוק, ישראל קדושים ח, 'כי נראה'.
ה, ט - הארת העולם הבא בתוך העולם הזה ממרן הרב קוק
כתב מרן הרב קוק באורות הקודש חלק ג, מוסר הקודש קכב (עמ' קעז; שמונה קבצים ה, קנז), שככל שהעולם הבא מאיר ומתגלה יותר בעולם הזה, כך החיים מתעלים ותיקון המציאות נהיית אפשרית, אמיתית ועמוקה יותר:
"לפי אותו הערך שאור עולם הבא זורח בעולם הזה, באיש היחידי, בכללות העולם ובמציאות בכללותה, הכל מתעלה. באדם זורחת היא האורה של עולם הבא לפי טהרתו, קדושתו וגבורתו הרוחנית, בהופעת קודש, בשכל, ברגש, בציור, בדמיון, בטבע, במזג הגופניות. וכפי אותו הערך, שהשליטה על ארחות החיים כולם ועל עצם החיים וכוחותיהם באה מכח ההתכוונות אל חיי עולם הבא, כה הם מאירים יותר, כה הם עדינים יותר, יותר מלאים גבורה ותפארת, יותר מיוסדים ביסוד חיים קבועים, אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ (ישעיהו לג, כ).
כשאור עולם הבא זורח בפילוש גדול, מרומם הוא את כל ערכי החיים כולם, מאיר הוא בספרות ובשירה, בחיי החברה והמדינה, באישיות היחידה ובמשפחה, בממלכה ובמשטריה, בעולם היופי והגבורה, באהבה ובסידור הצרכים כולם לכל סעיפיהם, הקטנים עם הגדולים. החותם העליון של חיים עליונים ממלא את כל חלל העולם, וזיו השכינה פורח בכל, והטבע וחוקיו, הליכות שמים וארץ ומשטריהם, החיים והמוות הנראים בעולם, התקוות והתלאות, הכל מואר באור חיי עד, באור חיים שכוס התענוגים העדינים המרוממים כל נשמה ומצחצחים כל רוח ונפש, ממלאים הם את כל מהותם.
והאישים היחידים, שמעלים הם את חייהם למדה זו, מתברכת מדת האמונה אצלם, מתעטרת בעטרה של הכרה עליונה. העולם ומלואו, הזמנים ושטפיהם, מתיצבים ברוחם במערכה בהירה, מלואת כבוד, גודל נצח והוד, וזיו אור עליון, הממלא את כל השמות, את כל האותיות, את כל ההגיונות, כל המחשבות, כל משאות הנפשות אשר מעולם ועד עולם, שוטף עליהם תמיד בעוזו ועטרת חינו. והם מלאים אהבה לכל היקום, לכל הבריות, שקועים באור החסד העליון, האומר לעולם חסד יבנה, ודעת ד' במשפט ובצדקה ממלאה את כל אחד מהם".
ה, י - העולם הבא בתוך העולם הזה כקדושת עונג שבת
עוד כתב מרן הרב קוק (שמונה קבצים א, תשל): "לפעמים הנשמה עולה בעצמה במעלותיה, בלא שום עבודה מוחשית, והכל בא מפני שקדמו לזה עבודות רבות, שכליות והרגשיות ופעוליות, באור תורה ודעת, ואח"כ הנשמה מתענגת על גורלה הטוב, ושואבת טל אורות ומנוחה עליונה כקדושת עונג שבת, מעין עולם הבא, שהוא מתגלה לצדיקים וישרי לב בכל יום. וכשם שבשבת הגיהנם ג"כ בטל ואין כל חטא מעכב, כך הארת השבת העליונה מרוממת את האדם ממעל לכל חטא ועון, ודישון עונג עליון שורה עליו".
ה, יא - שכר מצווה מצווה
כתב רבי חיים מוואלז'ין (רוח חיים, תחילת מס' אבות על משנת 'כל ישראל'): "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וכו', הנה ידוע כי בעת יעלה על רעיוני איש לעשות מצוה, נעשה רישומו למעלה ומתעורר עליו אור מקיף מהקדושה וסוכך באברתו, והאדם בתווך והוא לו לעזר ולסעד לגומרה, כי הוא יושב כמו בגן עדן ממש מקום קדוש והקדושה מלבשתו. ועל ידי גמר המצוה יותר מתחזק הלבוש ומאיר, והאור מסתלק אח"כ לגן עדן וזהו שכרו לעתיד. וכן ר"ל ע"י עוון מתדבק בו וסובב אותו כח הרע וכנ"ל, ואחר המעשה מסתלק הכל לגיהנם ומובדל מהקדושה, כמו שכתוב (ישעיהו נט, ב): עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם וגו', וכן אמרו חז"ל (עירובין יט, א): עמק - שמעמיקין להם גיהנם, פירוש, הם עצמם מעמיקים להם הגיהנם, וא"כ אין מנוס יותר גדול להינצל מעוון כמעשה המצות, כי על ידיהם הוא מסוכך בצל הקדושה וריח גן עדן נכנס עמו בחייו, ואין מקום לשלוט בו יצר הרע...
וזהו מה שאמרו (אבות ד, ב) שמצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה כו', כי שכר מצוה - היא המצוה עצמה נותנים לו בשכרו, והוא האור המקיפו כמבואר לעיל, והוא יושב ממש כמו בגן עדן, והלא אז נקל לו לעשות מצוה אחרת. ולהיפך ח"ו בעבירה, הנהו אחוז בחבלי בוז ועבירה גוררת עבירה. ועל כן לא אמר התנא כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא, ואמר לעולם הבא, כי בעולם הבא הלשון מובן כי הוא דבר בפני עצמו המוכן, ומי שיזכה במצות נותנים לו משם, ואמר לעולם הבא שהוא עושה עתה העולם הבא במעשה המצות, והוא מעשה ידי אדם עצמו, כי המצוה הוא עצם השכר והאור הוא בגן עדן בחיי האדם ולעתיד זהו שכרו, והבן" (ע"ע רוח חיים ד, ב). גם בנפש החיים א, יב, כתב ר"ח מוואלזי'ן רעיון זה.
וכ"כ הרב בספר: "מי שנידון בראש השנה לחיים, יזדמנו לו במשך השנה אירועים שיסייעו לו להמשיך להתעלות בתורה ובמצוות שעל ידם יזכה לחיי העולם הבא. בשעה שילמד תורה - יזכה לתוספת הארה והבנה, ובשעה שיעסוק במצוות ומעשים טובים - יזכה לתוספת שמחה וברכה - מעין העולם הבא. ואם ידונו אותו חס ושלום למיתה, הרי שיזדמנו לו במשך השנה הבאה ניסיונות ואירועים שעלולים להרחיקו מה' ולאבדו מן העולם הבא, וגם כשילמד תורה - יקשה עליו לקלוט את ההארה האלוקית שבה. וגם כשיעסוק במצוות - לא יזכה להרגיש כראוי את הקדושה והעונג שבמצווה. וזו משמעות דברי חכמים (אבות ד, ב): מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה".
מזל וזכות
ו, א - מזל וזכות
מועד קטן כח, א: "אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין, רבה חיה ארבעין. בי רב חסדא - שיתין הלולי, בי רבה - שיתין תיכלי. בי רב חסדא - סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה - נהמא דשערי לאינשי, ולא משתכח".
נדה טז, ב: "דריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: רבש"ע, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק - לא קאמר! כדר' חנינא, דא"ר חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י, ב): וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וגו'".
ו, ב - האם זכות יכולה לשנות את המזל
שבת קנו, א: "איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל (שאין תפילה וצדקה משנה את המזל, רש"י). רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל (דעל ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה, רש"י). ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל? - שנאמר (ירמיהו י, ב): כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה, גויים יחתו, ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל? - שנאמר (בראשית טו, ה): וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה. אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בן ביתי יורש אתי! אמר לו: לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן! אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל..." ומביאה הגמ' אח"כ עוד דעות רבות שאין מזל לישראל.
כפי שלמדנו מדברי רש"י, לכל הדעות המזל משפיע על ישראל, ונחלקו אם יש אפשרות לשנות את המזל על ידי תפילות וזכויות: לרבי חנינא אין אפשרות לשנות את השפעת המזלות, ואילו לרבי יוחנן זכויות גדולות יכולות להשפיע על המזל וזו הכוונה אין מזל לישראל, כלומר: אין רק מזל לישראל. וכ"כ תוס' שבת קנו, א, שמה שאמר רבא במו"ק (כח, א) שבני חיי ומזוני תלויים במזל, מתיישב גם עם דברי רבי יוחנן שאין מזל לישראל, כי על ידי זכות גדולה לפעמים המזל משתנה (ולפעמים אינו משתנה כפי שמבואר בתענית כה, א, עיין לקמן ו, ה).
וכ"כ ריטב"א מו"ק כח, א: "לאו בזכותא תליא מילתא - פי' ח"ו שיהא תלוי במזל לגמרי, דקיימא לן (שבת קנו, א) אין מזל לישראל, ובטלת ברכות וקללות שבתורה, כי חיי בני ומזוני כללים הם לכל טובות העולם הזה. אלא הכי קאמר, דלאו בזכותא תליא מילתא לגמרי, דמזלא נמי איכא, אלא שזכות גדולה מבטלת המזל, וכולי עלמא לא חזו להכי אלא צדיק גמור שהוא למעלה מן המזל, ולפיכך תרי צדיקי לא דמו בהא להדדי, כדמפרש ואזיל דמסייע ליה מזלא. ומאן דאית ליה מזלא, כיון דהוי בינוני שלא יפסיד מזלו סגי ליה בהכי, ומאן דלית ליה מזלא צריך זכיות גדולות". וכ"כ תוס' מו"ק כח, א, 'אלא'; חידושי הר"ן מו"ק שם, בפירושו הראשון; ושפת אמת שבת שם.
ו, ג - גם לסוברים שאי אפשר לעקור את המזל, הזכות מסייעת
כתב הר"ן מו"ק כח, א, שגם לדעה שסוברת שיש מזל לישראל, כלומר אין בכח הזכות לשנות את המזל, הכוונה אין בכח הזכות לעקור את המזל לגמרי, אבל לסייע במידה מסויימת בשינוי המזל יש בכוחה של הזכות: "ויש אומרים דהכי קאמר שאין הזכות עוקר מהכל את המזל אלא מצילו לאדם במקצת לא מהכל, כדאמרינן שכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ולהאי פירושא איכא למימר דהיינו דוקא אליבא דמ"ד יש מזל לישראל, ורבא ס"ל הכין. אבל הא קיימא לן כמאן דאמר אין מזל לישראל בשלהי מסכת שבת". עיין עוד דרשות הר"ן, דרוש שמיני.
ו, ד - דוגמא לזכות גדולה שמשנה גזירה בשבועה
ר"ה יח, א: "אמר רב שמואל בר אמי, ואמרי לה אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע? - שנאמר (שמו"א ג, יד): וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה. אמר רבה: בזבח ובמנחה - אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר: בזבח ומנחה - אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה - חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים - חיה שיתין שנין". 4
ו, ה - לעיתים המזל אינו משתנה גם על ידי זכויות גדולות מאד
לפעמים המזל אינו משתנה אפילו על ידי זכויות גדולות מאוד, כמבואר בתענית כה, א: "רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא. עבד מלתא (הקיז דם) ולא הוה ליה מידי למטעם, שקל ברא דתומא (שן שום) ושדייה בפומיה, חלש לביה ונים. אזול רבנן לשיולי ביה, חזיוהו דקא בכי וחייך, ונפק צוציתא דנורא מאפותיה (ממצחו). כי אתער אמרו ליה: מאי טעמא קבכית וחייכת? - אמר להו: דהוה יתיב עמי הקדוש ברוך הוא, ואמרי ליה: עד מתי אצטער בהאי עלמא? ואמר לי: אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא? אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני. אמרי לקמיה: כולי האי, ואפשר? אמרי ליה: דחיי טפי או דחיינא? אמר לי: דחיית. אמרי לקמיה: אם כן, לא בעינא. אמר לי: בהאי אגרא דאמרת לא בעינא - יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין, כפרת ודיגלת, דמענגת בהו. אמרי לקמיה: האי, ותו לא? - אמר לי: ולחברך מאי יהיבנא? - אמרי ליה: ואנא מגברא דלית ליה בעינא? מחיין באסקוטלא אפותאי (היינו צוציתא דנפק מיניה, שמדביק אצבע צרדא עם הגודל, ומכה בצפורן האצבע, רש"י), ואמר לי: אלעזר ברי, גירי בך, גירי!" (כלומר: הכיתי בחיצי, לחדווה בעלמא אמר כן, רש"י).
ו, ו - יש מזל ליחיד אבל לא לכלל
כתב בשו"ת הרשב"א א, קמח, שכל מה שנחלקו אם זכות יכולה לשנות את המזל הוא לגבי יחידים, אבל הכלל בכל מקרה מונהג על פי הזכויות שלהם: "ונראה לי כי לא נחלקו אלא במקרה היחידים ולא במה שישיג את הצבור. כי לדעת כולם כח הציבור גדול לידון על פי מעשיהם לטוב או למוטב, והתורה דיברה על הכלל לא על הפרט. וזהו שסדרו לנו בראש השנה: ועל המדינות בו יאמר אי זו לשובע ואי זו לחיים. ואף על פי שתמצא בחזקיה (ישעיהו לח, ה): שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ... הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה - המלך כצבור שהצבור וכל ישראל תלויין. וזו כדעת האומר יש מזל לישראל. אבל לדעת האומר אין מזל, התורה דברה בין על הכלל בין על הפרט, וכן אנו עושין מעשים על פי הסברא הזו, וכדאמרינן: כמאן מצלינן האידנא אמריעי ואקצירי? כמאן - כרבי יוסי". וכ"כ עוד בשו"ת א, תט. 5
וכ"כ מהרש"א שבת קנו, א, 'אין': "ודאי ייעודי התורה נאמרו על כלל ישראל, וזכות הרבים ודאי דאינו תולה במזל כלל. ולא פליגי הכא אלא ביחיד, דלרבי חנינא מזל מחכים מזל מעשיר לאותו יחיד, ורבי יוחנן אמר דאין מזל לישראל אפילו ליחיד". עיין עוד רבנו בחיי דברים ח, יח; לא, יד; רסיסי לילה אות מג.
ונלענ"ד שצריכים לומר שאחר שהכלל מושפע מהזכויות, מצב הכלל משפיע על כל פרט ופרט. לדוגמא: אם בזכות המצוות מצב פרנסתו של הכלל הוטב, גם מצבו של מי שגורלו להיות עני נעשה פחות דחוק, כי הוא נותר עני יחסית לכלל.
ז, א - פרטי הדין
בספר הרב ביאר כמה מפרטי הדין, והם מבוארים בהרחבה בספרי המחשבה ובראשם ספרי הרמח"ל. עיין בדרך ה' חלק ב, פרק ב, שם הרמח"ל מבאר את כללי הדין בעולם ושיקוליו.
וכל מה שאפשר לבאר הם קווים כלליים לדין, אבל כמובן שאיננו יכולים לעמוד על עומק ומורכבות הדין בפועל, וכ"כ רמח"ל שם: "אכן משפטי הדין הזה בפרטיו איננו נודע כי אם לשופט האמיתי לבדו, כי הוא היודע אמיתת מציאות המעשים ותולדותיהם, בכל בחינותיהם ופרטיהם, ויודע מה מהם ראוי שייגמל בזמן אחד ובדרך אחד, ומה בזמן אחר ובדרך אחר. ומה שידענו אנחנו הוא רק כלל דרכי ההנהגה הזאת על מה היא מיוסדת ואל מה היא סובבת, והוא מה שבארנו שתכלית כל הענין הוא לקבץ קיבוץ שלמים שיהיו ראויים להיקבץ לנצח בהידבקותו יתברך".
וכ"כ הרב בספר: "אלו מקצת החשבונות המצטרפים בדין... והעיקר מבחינת האדם הוא, שישוב בתשובה אל ה', שאף שאיננו מבינים את עומק הדין, יודעים אנו בוודאות שתשובה ומעשים טובים יפים תמיד לאדם, ועיקר השכר בעולם הבא, ומעט ממנו נמשך בעולם הזה. וכל עוד אדם נמצא בעולם הזה מקום הבחירה, ערכם של מעשיו גדול לאין שיעור, ועל כן הם מזכים אותו בשכר הנצחי. וזהו שאמרו חכמים (אבות ד, ב): יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".
ז, ב - תשלום שכר לרשעים בעולם הזה
קידושין לט, ב: "כל שזכיותיו מרובין מעונותיו - מריעין לו, ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת. וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו - מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת ממנה". רש"י: "מריעין לו - בעולם הזה, לנקותו מעוונותיו שיטול שכר שלם; מטיבין לו - לשלם לו שכר מצוותיו בחייו כדי לטורדו". וכ"כ תוס' ר"ה טז, ב, 'ונחתמין' (עיין מהרש"א שם), וכך הסבירו כל הראשונים והאחרונים שלפעמים יש חשבונות כאלו. עיין בדרך ה' חלק ב, פרק ב, אות ו.
וכ"כ הרב בספר: "לפעמים דנים רשע שעשה מעט מצוות, שיקבל את כל שכר מצוותיו בעולם הזה, כדי לאבדו בגיהנם. וכן לפעמים דנים צדיק שעשה מעט עוונות, שיקבל את כל עונשו בעולם הזה, כדי שיעלה זך ונקי לגן עדן. ואף שהשכר והעונש שבעולם הזה אינם נחשבים לעומת השכר והעונש שבעולם הבא, כך ראוי וצודק, משום שהרשע עשה את מצוותיו מסיבות חיצוניות, כדי להתגאות ולהתפאר, ולכן ראוי שגם שכרו יהיה בעולם הזה החולף ולא יקבל על כך שכר בעולם האמת. וכן לגבי הצדיק, כיוון שעיקר רצונו להידבק בה', אם חטא בטעות, כשם שחטאו חיצוני, כך ראוי שהעונש עליו יהיה חיצוני בעולם הזה, ועל ידי כך יזדכך עד שלא יישאר ממנו שום כתם לעולם הבא".
ט, א - ראש השנה הוא יום הדין לכל העולם
ר"ה, ח, א: "רב נחמן בר יצחק אמר: לדין (מה שאמרו במשנה שא' בתשרי הוא ר"ה לשנים, הכוונה לדין). דכתיב (דברים יא, יב): מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה - מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא? - דכתיב (תהלים פא, ד): תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, איזהו חג שהחדש מתכסה בו - הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב (שם ה): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב... תניא אידך: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, אין לי אלא לישראל, לאומות העולם מנין? - תלמוד לומר מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב. אם כן מה תלמוד לומר כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל? מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין. כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מלך וציבור - מלך נכנס תחילה לדין, שנאמר (מלכים א' ח, נט): מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ. מאי טעמא? - אי בעית אימא: לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי, ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף".
עוד למדנו מאיוב (א, ו) שיש אומרים שהיה מאומות העולם (עיין ב"ב טו, א-ב): "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלוֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם". פירש רש"י: "ויהי היום - אותו יום שהיה ר"ה, שהוא יום תרועה, וצווה הקדוש ברוך הוא לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות, הה"ד (שם א, ז) מִשּוּט בָּאָרֶץ".
וכ"כ בזוהר פרשת בא לב, ב: "וַיְהִי הַיּוֹם, דא ראש השנה, דקודשא בריך הוא קאים למידן עלמא, כגוונא דא (מלכים ב' ד, יא): וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה, ההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה. וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלוֹהִים, אלין רברבין ממנן שליחן בעלמא לאשגחא בעובדין דבני נשא. לְהִתְיַצֵּב עַל ה', כמה דאת אמר (מלכים א' כב, יט): וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, אבל לְהִתְיַצֵּב עַל ה', בהאי קרא אשכחנא רחימותא דקודשא בריך הוא עלייהו דישראל, בגין דהני שליחן דאינון ממנן לאשגחא על עובדין דבני נשא אזלין ושאטין ונטלין אינון עובדין כלהו, וביומא דקאי דינא למיקם למידן עלמא אתעבידו קטיגורין למיקם עלייהו דבני נשא.
ותא חזי, מכל עמין דעלמא לא קיימין לאשגחא בעובדיהון בר בישראל בלחודייהו, בגין דאלין בנין לקודשא בריך הוא, וכד לא אשתכחו עובדין דישראל כדקא יאות, כביכול אינון ממנן שליחן כד בעאן לקיימא על אינון עובדין דישראל, על ה' ודאי קיימין, דהא כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן כביכול מתישין חילא דקודשא בריך הוא, וכד עבדין עובדין דכשרן יהבין תוקפא וחילא לקודשא ברוך הוא, ועל דא כתיב (תהלים סח, לה): תְּנוּ עֹז לֵאלוֹהִים, במה? בעובדין דכשרן".
ט, ב - זמני ואופני הדין לישראל ולאומות העולם
ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג: "אמר רבי לוי: וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים (תהלים ט, ט), הקדוש ברוך הוא דן את ישראל ביום, בשעה שהן עסוקין במצות, ואת האומות בלילה, בשעה שהן בטילין מן המצות. שמואל אמר: מי שהוא דן את ישראל הוא דן את האומות, מה מקיים שמואל יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים? דנן ככשירים שבהן. מזכיר להם מעשה יתרו, מזכיר להן מעשה רחב הזונה".
פסיקתא רבתי מ, 'בחודש השביעי': "בחדש השביעי, פתח וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים (תהלים ט, ט). מהו בְּמֵישָׁרִים? אמר ר' אלכסנדרי: דן את האומות במישרים שלהם, ברחב, ביתרו, ברות. כיצד? אומר לאומות העולם: למה לא קרבת אצלי? והוא אומר: שהייתי רשע מוחלט והייתי מתבייש, והוא אומר לו: וכי יותר היית מרחב שהיה ביתה בקיר החומה והייתה מקבלת את הליסטים ומזנה מבפנים, וכשנתקרבה אצלי לא קיבלתיה והעמדתי ממנה נביאים וצדיקים?! אלא יתרו כומר היה לע"ז, כשבא אצלי לא קבלתי אותו והעמדתי ממנו נביאים וצדיקים?! אלא רות המואביה כשבאת אצלי לא קבלתי אותה והעמדתי ממנה מלכים?!
דבר אחר, אמר רבי לוי: דן אותם בישרות, דן אותם בלילה, אימתי? כשהם ישנים מן העבירות, שביום הם עוברים עבירות וגוזלים וחומסים, לפיכך הוא דנם בלילה בזמן שהם ישנים, באותה השעה שהם בטלים מן העבירות, כדי שיהא להם תקומה בעולם. למה? שאין הקדוש ברוך חפץ אפילו באבידתם של רשעים. למה? שהכל בריותיו ומעשה ידיו, איזה יוצר מבקש שישתברו קנקניו? לכך הוא דנן בלילה כדי שיעמדו בעולם, יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. וכשהוא דן את ישראל הוא דנן ביום, שכשהם ישנים הם בטלים מן המצות, ניער משנתו - מיד הוא משכים לבית הכנסת וקורא קרית שמע ומתפלל, שומע את התורה, שומע את הזקן".
ט, ג - ישראל נידונים גם לפי מה שהועילו לתכלית הכללית
כתב מרן הרב קוק (מדבר שור, דרוש ראשון; מאורות הראיה עמ' קלא), שאפשר לדון כל נוצר בשני דרכי משפט: א. לפי מעשיו הפרטיים. ב. לפי מה שהועיל לתכלית הכללית של העולם: "שני דרכי משפט אפשר לדון כל נוצר, הדרך האחת על פי עצמיותו הפרטית, והשני מצד השתתפותו לתכלית הכללית. ודבר פשוט הוא, דאף כשלא יזכה האיש את ארחו ולא יהיה ראוי לזכות מצד עצמו, מכל מקום ראוי יהיה לזכות ותועלת מצד דבר מועיל היוצא ממנו מצד הצטרפו להתכלית הכללי. על כן ישראל שהם המאחדים את כל הבריאה כולה במעשה התורה והמצוה, יהיה דינם גם כן באופן זה. ועל העמים כשם שהם פרטיים כי אם מצד עצמן, כמו כן דינם וחלקם בעולמם, כי אינם מוכנים להתאחד מצד עצמם, כי מתעצמים כל אחד בטבעו המיוחד לו, וכמו כן הנהגתם בבריאה גם כן הוא בטבע המיוחד לכל בריאה".
ט, ד - אומות העולם אינן יכולות לשנות גזר דינן
עיין בשערי אורה, שער החמישי: "כל ר"ה שבעולם נותן ה' יתברך לכל שר ושר... עד שאין שום אחד מכל שבעים שרים יכול להוסיף לאומתו יותר מאותו פרס וחלק שנתנו לו בר"ה...".
ט, ה - ר"ה שייך גם לאומות ואילו יום הכיפורים מיוחד לישראל
עיין מועדי ישראל לרב גורן עמ' ג-ז, שביאר שר"ה הוא יום דין לכל העולם, ויום הכיפורים הוא יום ייחודי לעם ישראל, שנאמר (ויקרא טז, לד): "וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".
ט, ו - מרכזיותה של ארץ ישראל לעניין הדין
תענית י, א: "תנו רבנן: ארץ ישראל נבראת תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף, שנאמר (משלי ח, כו): עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת. ארץ ישראל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכל העולם כולו על ידי שליח, שנאמר (איוב ה, י): הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת. ארץ ישראל שותה מי גשמים, וכל העולם כולו מתמצית, שנאמר (שם): הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וגו'. ארץ ישראל שותה תחילה, וכל העולם כולו לבסוף, שנאמר הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וגו'".
ט, ז - הגאולה מובטחת
זוהר אחרי מות ח"ג סו, ב: "תאנא, בכל זמנא דישראל בגלותא אי אינון זכאין קודשא בריך הוא אקדים לרחמא עלייהו ולאפקא לון מגלותא, ואי אינון לא זכאין מעכב לון בגלותא עד ההוא זמנא דאתגזר. וכד מטא זמנא ואינון לא אתחזיין, קודשא בריך הוא אשגח ליקרא דשמיה ולא אנשי להו בגלותא, הדא הוא דכתיב (ויקרא כו, מב): וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וגו'".




^ 1.. בדרך ה' (חלק ב, פרק ו), ביאר הרמח"ל לאורך הפרק שסדרי הדין בשמיים שווים לסדרי הדין בארץ, וסיים שכל זה בסדרי הדין ולא באופי ומהות הדין: "ואולם צריך שתתבונן שאין הדמיון באלה העניינים עם מה שנעשה במלכות הארץ אלא בסדרים, אך באופן היעשות הדברים אין הדמיון אמיתי, כי בגשמיים נעשים כפי מה ששייך בהם, בהשגתם ובכל ענייניהם, וברוחניים כפי מה ששייך בהם, בהשגתם ובענייניהם".
^ 2.. בתוס' שבת יב, ב, 'רבי יהודה', הסביר רבנו תם שמה שהזכירו רבי מאיר ורבי יהודה תפילות שונות למבקר את החולה בשבת, למרות שלכאורה לפי דעתם לא מועילה התפילה על החולים, הוא משום שאולי דברו על מי שמבקר את החולה בשבת שבין ר"ה ליוה"כ.
^ 3.. עוד משמעות לדין העולם הבא כתב בעשרה מאמרות, מאמר חיקור דין ב, כא: "ואפשר גם כן לומר שבר"ה ייכתב האדם בסתם עם הצדיקים, והוא מה שאנו קוראים אותו: כתיבה לחיים, וזה גורם אח"כ תוך שנתו שידוקדק על מעשיו כחוט השערה. והכי נמי מסתברא, שהקב"ה מבקר פנקסים של אלה העתידים לזכות לעולם הבא, ולקצתם על כל נעלם האלוהים יביא במשפט לדרך חיים, לתוכחת מוסר".
^ 4.. העיר הרב יונדב זר שליט"א: מעניין שרבה הוא אותו רבה שהשוו עם רב חסדא כראיה שיש מזל לישראל, והגזירה על בית עלי היא המזל הרע שהיה לו, והזכות הועילה לטובה אבל לא יכלה לעקור את המזל - הגזירה. ואפשר גם להסביר בדרך אחרת, שאת הגזירה הצליח לעקור בלימוד תורה, ועדיין לא זכה לרווחה של רב חסדא בגלל המזל, שאותו לא יכל לשנות (עיין תוס' יבמות קה, ב, 'רבא').
^ 5.. עוד ביאר שם הרשב"א, שאמנם בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, כלומר זכויותיו של האדם לא משנות את מזלו, אבל לפעמים זכויות של אחרים יכולות לשנות את מזלו: "עוד יש לנו לדעת דהנך לא בזכותא תליא מלתא להיותם לזכאי מצד עצמו, אבל לאחרים יש מצד זכותם. וזהו שאמרו: כל העולם כלו נזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין, ודומה למה שאמרו: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il