בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • נושאים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שירה קופרמן ז"ל

עצר מונית לאחר שהמתין זמן למונית שהזמין

undefined

הרב אבישי נתן מייטליס

סיוון תשע"ט
27 דק' קריאה
המקרה:
אדם הזמין מונית, וירד לרחוב. חלפו על פניו מספר מוניות, אך לא נענה להצעתם בשל המחוייבות שלו למונית שהזמין. אך משחלפו שבע דקות, פקעה סבלנותו, ועלה על מונית אקראית שעברה שם.
לאחר שתי דקות, התקשר אליו סדרן המוניות, שהמונית ממתינה לו. והתרעם לשמוע שעלה על מונית אחרת חרף הזמנתו.

טענת סדרן המוניות: 'הזמנת מונית, ועליך לשלם לנהג על טירחתו להגיע אליך בהתאם להזמנה. עליך להגיע לתחנת המוניות לשלם את דמי הנסיעה שביטלת'.
טענת הנוסע: 'בשל אילוצי זמן, החלטתי להזמין מונית שתסייע לי להגיע למחוז חפצי בזריזות. המתנתי זמן סביר ולא נעניתי לסימוני נהגים חולפים לנסוע עימם על אף הזמן שדחק בי. אולם, משבוששה המונית שהזמנתי מלהגיע, ראיתי עצמי פטור מהמחוייבות שלי להזמנה, ועליתי על המונית הראשונה שהזדמנה'.
הנוסע אף מוסיף: 'אדרבה, לו הייתי מאחר ליעד שלי, בשל ההמתנה הממושכת למונית, היית משלם לי על ההפסד הזה?'.
סדרן המוניות, מציין, שהוא מבקש לעשות קץ להזמנות סרק ולביטולי הזמנות ללא התראה, ומבקש מקהל לקוחות המקפידים על דיני תורה וההלכה – לשלם את מחוייבותם.

תשובה
ישנה מחוייבות לכל אדם לעמוד בדבריו, ולא להפר אותם. הוי אומר שהמזמין מונית מחוייב להמתין לה זמן סביר, והסדרן מחוייב לדווח על תיזמון הגעת המונית, ולאפשר ללקוח לבחון את רצונו להזמינה.
אם הסדרן הודיע למזמין זמן שהמוניות תגיע אליו – פרק הזמן שצויין הינו חלק מהעיסקה ומחוייבים הצדדים למלאה. ברם אף אם המונית לא הגיע בזמן שצויין, לא תשא בחיובי הפסדים שנסבו בשל האיחור (למעט, התנייה או מנהג שונה).
באם לא צויין שום נקודת זמן שהמונית תגיע ליעד המבוקש – קשה יהא לקבוע מתי פקעה המחוייבות האישית להזמנה, והערכה עפ"י הנהוג הינה שחמש או שבע דקות אינם עילה מובהקת לביטול ההזמנה, ברם תלוי הדבר בכל מקום וזמן לפי עניינו. ונכון היה להתקשר לסדרן לבטל הזמנתו.
בהזמנת המונית, גרם לנהג להוציא הוצאות נסיעה ממקומו אליו, ועל הנוסע לשלם על כן (באם האומדן היה שלא המתין זמן סביר). ברם והיות ומידת הנזק לנהג לא הוכח בדיון, שכן הנהג נפנה לשרת נוסע אחר באיזור – לא נקבע פצוי ממוני.
נימוקי הדין
נשאת ונתת באמונה
הגמ' במסכת שבת בדף לא. אומרת שבתחילת דינו של אדם בעלמא דאתי, שואלים אותו: 'נשאת ונתת באמונה'. ובאר האליה רבה בסי' קנו סק"ב: 'המבטיח לחבירו בדיבור בעלמא לעשות לו איזה טובה או איזה שירות או ליתן לו במתנה, מחוייב להיות נאמן בדיבורו... וירגיל המתעסק עמו לזה ולא ישנה את דבריו'. והמשיך בסק"ג: 'שמעתי בשם זקני הגאון מהרא"ש ז"ל דאם אין משא ומתן שלו באמונה, לימודו הוא חילול השם, כדאיתא בסוף יומא [פ"ו ע"א] מה הבריות אומרות עליו אוי לאביו שלמדו תורה'. ומעין זה כתב ההפלאה בהקדמה לכתובות.
הכתב סופר או"ח סי' כז באר כי מקדימין לשאול על כך, משום: 'דהרבה קיום מצות תלוי' בזה דמהב"ע לא יצא וכתיב אני ה' שונא גזל בעולה', ובכדי שלא יהא ניאוץ במה שקונה מצוותיו, מחוייב שיהא באמונה. ואפשר שישנה דרישה מהאדם להשמר מחשש עוון, ולנהוג במשנה זהירות בדינים של בן אדם לחבירו, ובדרך ישרה והגונה, כבסיס להיותו צדיק ואיש מעלה רוחנית.
מוטל על קהל הלקוחות לנהוג בהגינות כלפי בעלי המקצוע המשרתים אותם, ולהיות נאמן להזמנה שביצע. ומאידך, מוטל על הסדרן לדווח ביושר על לוח הזמנים שצפוי המזמין להמתין למונית, ולתת לו להחליט אם מעוניין בהזמנה זו, או ילך לציר ראשי בכדי לנסות מזלו לעצור מונית חולפת, או יעזר בתחבורה ציבורית. וכן על הנהגים לנהוג ביושר עם הנוסעים ולנסוע בדרך המהירה ויעילה להם, ולא להתפתל בכבישים ולהקלע לפקקים מועדים בכדי להרוויח זמן נסיעה וכסף מאת הנוסע התמים. והדברים מסורים ללב.
דיני פועלים
בהזמנת מונית, ישנה התקשרות בין הצדדים של מעסיק ופועל, והיא מחייבת את הצדדים עפ"י דיני פועלים, ויש לבחון מקרה זה לאור דינים אלו.
השו"ע בסי' שלג סעי' א פסק עפ"י הגמ' בב"מ בדף עה:: 'השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת'. כל זאת כל עוד לא התחיל הפועל את פעולתו, כפי שהמשיך השו"ע שם: 'בד"א, בשלא הלכו. אבל הלכו... נותן להם שכרן כפועל בטל'.
הרמ"א הוסיף: 'ויש אומרים, דאם משך בע"ה כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן'. כלומר, קניין מועיל שלא יוכלו לחזור בהם.
אולם ישנם שני סייגים לכל זאת, כפי שכתב השו"ע בסעי' ב: 'בד"א שאין להם עליו אלא תרעומת בשלא הלכו, דוקא בשלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם בעל הבית זה, אבל אם היו נשכרים אמש (בעת שסיכם איתם) ועכשיו אינם נשכרים כלל, הרי זה כדבר האבוד להם, ונותן להם שכרם כפועל בטל (אף שלא התחילו ללכת)'.
וכן הוסיף השו"ע, שאין לחייב את בעה"ב לשלם לפועל אם חזר בו בשל אילוץ ואונס, שלא היה מודע לו בעת ששכר וסיכם עם הפועל: 'אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל, הרי זה אנוס, ונפטר'.
יש לבחון את המקרה שלנו לאור פסק השו"ע, כדלהלן;
הנוסע המזמין הינו בעה"ב, שמזמין את נהג המונית להיות פועל עבורו ולהסיעו. כל עוד לא התחיל הנהג את מלאכתו, אין לחייב את המזמין שחוזר בו בהעדר קניין מקדים, אם לא ניזוק הנהג מכך שכן יכול למצוא (גם אם כרוך במאמץ של הנהג והסדרן) נוסע אחר תחתיו. אולם אם התחיל הנהג במלאכתו של הנוסע והתקדם לעברו, לא יוכל לחזור בו הלקוח, ויהא חייב לשלם לנהג דמי מלאכתו כפועל בטל, באם לא מוצא הנהג לקוח אחר (שכן אז אינו מוגדר כדבר האבד, וליכא פסידא).
ביטל הזמנה – אין לו אלא תרעומת
הדין הבסיסי שנפסק הוא שכשלא ניזק הפועל כתוצאה מחזרת בעה"ב, אין לחייב את בעה"ב חיוב ממון, אלא יש לו רק תרעומת. רש"י בב"מ בדף עו: בד"ה 'אין להן' כתב: 'תביעת ממון ליכא, דהא דברים בעלמא נינהו'. ובתפארת ישראל ב"מ פ"ו סק"ג כתב שאף חיוב בדיני שמים אין עליו. אלא שבמסכת כלה רבתי פ"ה ה"כ נאמר: 'והוצא עצמך מן התרעומת', ובחידושי תלמיד הרשב"א ב"מ שם נאמר שממידת חסידות ראוי שישלם. ובחידושי החת"ס ב"מ בדף עו. ובחזון יחזקאל על תוספתא ב"מ פ"ז ה"א באר שכשיש תרעומת מותר להתרעם עליו.
אולם הש"ך סי' שלג סק"א עפ"י סיעת ראשונים הבדיל בין תרעומת של הפועל בשל חזרת בעה"ב, מהעובדה שמצריכה אותו לחפש לקוח אחר, לבין פועל שחוזר בו מהעבודה ומצריך את בעה"ב לחפש פועל אחר: 'דוקא בע"ה על הפועלים (יש תרעומת) משום שאין דרך בע"ה לטרוח ולהשכיר פועלים אחרים, אף שמוצא לשכור. אבל אם פועלים מוצאין בע"ה אחר להשתכר, אין להן עליו אפי' תרעומת'. אך הביא מה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א והשו"ע בסעי' ב, שגם לפועלים יש תרעומת על בעה"ב. הרי שתלה את התרעומת בטירחה במציאת חלופה כביאור הטור שם, ומשום כן סבר שלא יהא תרעומת כשמצא חלופה ללא טורח רב.
ברם הריטב"א בב"מ עה: סבר שהתרעומת אינה בגין הטירחה, אלא משום הגנאי והתדמית שנפגעו, או שנאלצים להחליף סגנון התנהלות בעבודה מול לקוח חדש: 'משום דמיחזי כחוכא, או משום דקפדי על שינוי דעתא כשנשכרין לאחרים... או משום לזות שפתים, שסבורין העולם דעילה מצאו זה בזה'. להבנה זו גם בלא נזק ממוני תהיה תרעומת, ואף לפועל תהיה תרעומת על חזרת בעה"ב, אך יותר מסתבר שלא יהא כרוך בכך חיוב ממוני. נפק"מ לטעמי הדין תהיה במקרה שלנו, שטרם התחיל לעבוד ואין עדיין הרגלי עבודה ושינוי דעתא, שלא יהא לו אפי' תרעומת.
מחוסרי אמנה
יש לציין שמלבד הפן הממוני הכרוך בחזרת צד אחד לאחר שסוכם על השכירות, ישנו פן איסורי. כמבואר בב"מ בדף מט.: 'רב כהנא יהבו ליה זוזי אכיתנא, לסוף אייקר כיתנא, אתא לקמיה דרב, אמר ליה במאי דנקיטת זוזי - הב להו, ואידך - דברים נינהו, ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. דאיתמר, דברים, רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה'. הרי שישנה מחלוקת אמוראים לגבי היכולת לחזור בו מהתחייבותו.
השו"ע בסי' רד סעי' ז פסק עפ"י דעת רבי יוחנן בגמ' בב"מ בדף מח.-מט.: 'הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו'.
אומנם רש"י שם סבר שאין בביטול זה כדי להוות עוון מלבד היותו לא ראוי: 'אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה, אין דעתם נוחה עליהם... ואין לנו קללה אחרת, אלא אינו הגון בעיני חכמים'. וכן הוא בפירוש הר"ש במשנה שביעית פ"י מ"ט שכתב על הנאמר שם: 'כל המקיים את דברו, רוח חכמים נוחה ממנו': 'הא אין מקיים אין רוח חכמים נוחה הימנו, ולאו דאיכא אסורא, דהא דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, והכי אשכחן בהדיא אין רוח חכמים נוחה הימנו, שר"ל אין חכמים מחזיקים לו טובה', הרי שסבר שאין איסור בדבר גמור בדבר, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. ובשטמ"ק ב"מ מט. ד"ה 'עוד' כתב בשם הראב"ד שאינו נעשה רשע בכך. המהר"ם מינץ בתשו' קא דייק כן מדברי הרי"ף בב"מ בדף כט. מדפי הרי"ף שכולל בדבריו: 'דכל כה"ג לא עושה מעשה ישראל נינהו', אף את מחוסרי אמנה.
בשו"ת הר הכרמל סי' לו כתב שאומנם ביחס לעובר על 'מי שפרע' ישנה מחלוקת אם נפסל לעדות, אך לגבי 'מחוסר אמנה', וודאי אינו נפסל לעדות, משני טעמים: א. כיון שאנשים רגילים לנהוג כך, וכפי שנקט האגודה שהובא בסמ"ע בסי' לד סק"י שהעובר על חרם הקהילות אינו נפסל, דאם נפסלנו לא ימצא אחד מאלף הכשר לעדות. ב. משום שגם הצד השני שניתנה לו ההבטחה לא סמך על המבטיח שיקיים את דבריו. וכן סברו המנחת פיתים סי' ער והשואל ומשיב תנינא ח"ד סי' קי.
אך הט"ז ביו"ד בסי' רסד סק"ה הביא את דברי הב"י שם בשם הריב"ם והמהר"ם מרוטנבורג: 'משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ומותר לקרותו רשע'. וכ"כ הש"ך ביו"ד סק"ז שמותר לקרותו רשע כשחזר בו מהבטחתו, ללא היתר. במשפטי שלום הביא משמיה דהראנ"ח שיש לבי"ד למנוע חזרה זו ולקרותו עבריינא, ויתרו בו יביישוהו ברבים. ומדינא סבר שמכים אותו עד שתצא נפשו, אלא שבזה"ז אין כח בי"ד יפה. ודלא כעין יצחק תניינא אהע"ז סוסי' לד ס"ק כז שאין כופין על כך אף במילי.
הנחפה בכסף ח"ב עמ' רסא באר שזהו המקור שניתן לפרסם לרבים שמו של מי שהוא מחוסר אמנה 1 , שהרי האיסור לפרסם את גנותו של ישראל נלמד מ'ונשיא בעמך לא תאור', וזהו רק בעושה מעשה עמך, וכיון שאינו עושה מעשה עמך אפשר לפרסם קלונו לרבים, כפי שכתב לנהוג בשו"ת מהר"ם מינץ סי' לט: 'וכן צריך ש"ץ להכריז בב"ה בשעה שאומרים אשרי, וז"ל גומפכין חזר בו מדבריו, שאמר שרוצה להניח הבית לגומפרכט, לכך הוא מחוסר אמנה'. ברם מדברי המרדכי בב"מ רמז תנא עולה שאין מכריזים עליו, שהרי כתב שרק מודיעים לו את דינו.
אומנם לכו"ע אין בית הדין נזקק לכך ואינו כופה את החוזר בו 2 , כמבואר במהר"ם המובא בב"י בסי' רסד: 'ומיהו אי הדר ביה פירש ריב"ם שאין בית דין יכולים לעכבו מלחזור, וכן ניכר מלשון הרמב"ם בהל' מכירה פ"ז ה"ח שכתב: 'הרי זה ראוי לעמוד לו בדברו'. וכן הוא בתוס' בב"ב בדף קכג:בד"ה 'הכא במכירי' שכתבו שהטעם שמכירי כהונה נחשבים מוחזקים הוא משום שזו מתנה מועטת ובשל מחוסר אמנה אסור לחזור בו, וכתבו התוס' שאם עובר וחוזר בו מהני, ולא ציינו שבי"ד כופה אותו לקיים דבריו. וכן עולה מדברי המרדכי רמז תנא שרק מודיעין לו דינו, וכן כתב בהדיא המהרשד"ם סוסי' שפד.
כשהיה קניין עם הפועל – בעה"ב אינו רשאי לחזור בו
אם עשו קניין עם הפועל על מלאכתו, חייב בעה"ב לשלם שכרו, אף אם לא היה לו אפשרות למצוא עבודה בשעה שהזמינו, אך מחוייב הפועל למצוא כעת עבודה אחרת, ואם לא ימצא או שימצא בזול יותר, חייב להשלים בעה"ב את חסרונו כפי שסיכם עימו מתחילה. ונבאר מהם קנייני הפועל;
קניין כסף: אם הקדים ונתן לו שכרו קנאו (ש"ך סי' שלג ס"ק כה, והנתיה"מ שם סק"א באר שאף שחכמים הפקיעוהו את קניין המעות, לא ביטלוהו במקום שאין חשש שיאמרו נשרפו חיטיך בעליה, והפועל הלא יברח כשתהיה שריפה, ועוד שפועל הוקש לקרקע שנקנית בכסף. וכ"כ במחנה אפרים סי' ג, וכן הוכיח המהרש"ם ח"ב סי' כט מדברי הריטב"א בע"ז עא. והשטמ"ק בב"ק צט: בשם הרמ"ה, וכ"כ הלחם משנה מכירה פ"ג ה"א והחכמת שלמה בסי' שלג סעי' ג). ואומנם החכמת שלמה בסי' שלג סעי' ג הצריך שיתן הכסף בשעת השכירות ובכך מורה שנועד לקניין. והערך שי בסי' קצב סעי' יג סבר שכיון שהתחיל במלאכתו התחייב לו שכרו, והוי כנתן לו כסף לפועל, ואינו יכול לחזור, וכ"כ החזו"א בסי' כא ס"ק לב שהתחלת מלאכה היא מדין קנין כסף.
קניין שטר: כתבו הצדדים חוזה עבודה וחתמו עליו, מהווה קניין (הש"ך ונתיה"מ דלעיל, שכן פועל כקרקע. וראה רמ"א בסי' שכ סעי' ב לגבי מקבל שדה מחבירו לעבדה: 'ואין כותבין שטר ביניהם, אלא מדעת שניהם, שמשנכתב השטר אינן יכולין לחזור בו', ובפת"ש שם ובסי' שלג סק"ב הביא מהנוב"י סי' ל סק"ח שדי בשטר זה ללא קניין נוסף).
קניין חזקה: כעבד נקנה אף הפועל בחזקה (ש"ך סי' שלג ס"ק כה. ראה רמב"ם הל' מכירה פ"א הט"ו שאכילת פירות מהני לקנין קרקע, ודין פועל כקרקע כדחזינן בדיני הונאה, והינו נקנה גם בחזקה, וכן הבין בנחל יצחק סי' לט סעי' יז שהתחלת מלאכתו קונה כחזקה. וכ"כ האור שמח בהל' שכירות פ"ט ה"ד). אך באגר"מ חו"מ ח"א סי' פא ענף ג שלל זאת והבין שפועל אינו נקנה בחזקה, וכן סבר החזו"א ב"ק סי' כג סק"ז בסוגריים המרובעות.
קניין סיטומתא: אם נהגו בעיר לקנות פעולה בדרך כלשהי, מהווה כקניין של הפועל.
קניין סודר וחליפין: אם עשה בעה"ב קנין סודר עם הפועל הוי קנין (הב"י בסי' שלג הביא תשובת ריטב"א שכל שעשו קניין לאפושי הוא, שלא יוכל לחזור בו, והש"ך בסי' שלג סק"ד הביא שכן הוא בהגה' אשרי. וכ"כ בנחל יצחק סי' לט סעי' יז. החזו"א ב"ק סי' כג ס"ק כח כתב שאמנם קנין סודר אינו קונה גופו של פועל וקבלן כשם שאינו קונה עבד, אך מתפרש הקנין סודר שישנו שיעבוד נכסים להשלמת המלאכה. יש לציין שבפועל קטן לא יועיל סודר, שהתמעט מקניין זה). אולם יש שסברו שלא מהני לקנות פועל כך (הש"ך שם הבין שהוי קנין דברים ולא מועיל קניין).
משיכת כלי אומנות: אם משך בעה"ב כלי אומנות של הפועל, קונה בכך את שכירות הפועל רמ"א בסעי' א. אומנם הנתיה"מ בסי' שלג סק"ב חולק וס"ל שלא נקנה פועל כך.
אומנם ישנן מציאויות שכלל אין צריך קניין; אם נשכר הפועל ע"י רבים, אף בלא קניין אינו יכול עוד לחזור בו. (הב"י בסוסי' שלד הביא מרדכי ב"מ רמז תנז, וכ"כ נתיה"מ בסי' שלג סק"א. ובטעם הדין כתב המרדכי: א. כל הנעשה ברבים א"צ לקניין. ב. חשיב לרבים כמתנה מועטת שא"א לחזור בו מכך (ולפי"ז הוי רק מחוסרי אמנה ולא קניין). ג. כששכרוהו רבים הוי כהעמידו ערב, וערב משתעבד ללא קניין). רעק"א תניינא סי' טז צידד שכשם שהרבים אינם יכולים לחזור כן הפועל אינו יכול לחזור בו.
כששוכר פועל עני, בעה"ב אינו יכול לחזור בו אף שלא עשה קניין, כנדרי צדקה (קצוה"ח בסי' רסד סק"ד ובסי' פא סק"ג. וראה פת"ש יו"ד סי' רנח ס"ק יג). אומנם יש שחלקו וסברו שרק נדרי צדקה זוכה העני ללא קניין שכן ניתן בנדבה, אך תשלום לפועל על מעשי פעולתו אינו נדבה ונתינה ובעיא קניין (שו"ת צמח צדק חו"מ סי' לט וראה כן במנחת יצחק ח"ב סי' לט סק"ב שאין הבטחה ליתן למוסד בעבור שילמדו וידליקו נר לעילוי נשמתו בתורת נדבה, אלא הוי שכירות על פעולתם).
נסע הנהג לכיוון המבקש הוי כתחילת השירות והמלאכה עבורו
הגמ' בב"מ בדף עו: אמרה שאם הלכו פועלים מכבר למקום עבודתם, נחשב הדבר כתחילת קניינם, ובעה"ב לא יוכל לחזור בו אף לו יכלו למצוא לקוח אחר (אך ישלם לו רק כפועל בטל). וצריך לבאר מדוע הליכתו מהווה כקניין. תינח אם נימא שהוי כקניין כסף, או חזקה או חליפין (כנתבאר לעיל), אך יש שבארו כי כשהתחיל לילך השתעבד לו.
הרמב"ן שם באר בטעם הדין שאם הלכו אינם יכולים לחזור: 'הלכו דוקא קתני, שאע"פ שלא היו יכולין מתחלה להשכיר עצמן... כיון שהתחילו במלאכה נתחייב מעכשיו ליתן להם שכרן... כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה... וכבר נשתעבד לו בעה"ב בהתחלת מלאכה'. וכ"כ הרשב"א שם: 'כיון שהתחילו במלאכתם נתקיים השכירות, ונשתעבד להם בעה"ב... והליכת פועלים למלאכתן היא היא התחלת מלאכתן'. וכ"כ הריטב"א שם: 'ואם התחילו במלאכה ואפי' התחלת הליכה'.
הריטב"א בב"מ צט. בדין שואל קרדום ובקע בו קנאו, הקשה כיצד קנה במלאכתו זו. והשיב: 'וי"ל דהא תקנתא דרבנן היא מפני תיקון העולם, שלא יהא אדם משאיל או משכיר כליו לחברו, ואחר שיתחיל במלאכתו שיחזור בו, ויניח מלאכתו מותחלת'. וכן חזר על יסוד זה בקידושין בדף מז:: 'והא דמיקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן שתקנו כן כדי שיהא קיום לדבריהם, שלא יחזור בו בחצי מלאכתו של זה ויפסיד פעולתו, כדתקינו בפועלים שהתחילו במלאכה'. הביאם הנחל יצחק בסי' לט סעי' יז. ובערך שי בסי' רנט סעי' ז דן עפי"ז שבפועל גוי לא תיקנו חכמים כן.
יש אומנם מקום לדון בדבר זהות התובע, אם הנהג הינו פועל של הסדרן או של מזמין השירות, אך מצד הנוסע אין נפק"מ והוא מחוייב לגורם אחד מהם, ובוודאי הם יכולים לתבוע אותו בצוותא.
תשלום לנהג המונית כשהפסיד בשל הזמנת סרק
נותר לן לברר, משום מה יש לחייב את בעה"ב – המזמין בתשלום 3 כשהיסב הפסד לפועל. ומצאנו ג' ביאורים ביסוד דין זה;
א. יש לשלם על הפסד זמן עבודה של הנהג – דין שבת
התוס' בב"מ בדף עו: בד"ה 'אין' והרא"ש בסי' ב הבינו שיש לשלם לפועל מדינא דגרמי על הפסד עבודת הפועל ובכך נמנע ממנו להרוויח את לחמו. המשנה בב"ק בריש פרק החובל מגדירה את נזק ביטול זמן עבודה של חבירו כ'שבת', ששובת ובטל ממלאכתו, וכך אמרה הגמ' שם בדף פה:: 'שבת, דהדקיה באינדרונא (רש"י: 'סגרו במסגר') ובטליה'. הרי שמצאנו, שיש לחייב אדם על ביטול זמן מלאכתו של חבירו שנטל ממנו, והתוס' בב"ק שם בדף פה: בד"ה 'רואין' והרא"ש חילקו בגובה התשלומין שזכאי לו מחמת גרמת השבתתו לפי סוגי המלאכות והמומחיות של הנפגע, וכן כתב הרמ"א חו"מ סי' תכ סעי' יז אמנם בשו"ע לא חילק כן. ולדברים אלו, נהג המונית שהפסיד לקוח בשל הזמנת סרק, צריך להיות זכאי לפיצוי אם אכן נגרם לו נזק מחמת כן, כלומר שהיה לו ביקוש לבצע הזמנה ונסיעה לאחר, ומשום שנסע לייעד המבוקש לא שירת נוסע אחר, וכן שכעת לא יוכל למצוא לקוח אחר אף שכרוך במאמץ לא מבוטל .
אלא שיש להקשות על דין זה מכמה סוגיות בהם מבואר שאין לחייב ממון על כך שמנע רווח לחבירו.
הב"ח בסי' שסג וקצוה"ח בסי' שלג סק"ב הקשו מדוע חייב על שגרם 'שבת' לחברו, והלא גרמא בנזיקין פטור, והנועל ביתו של חבירו ומפסידו את הרווח הצפוי פטור (כשלא נהנה מכך, ב"ק כ. ושו"ע סי' שסג. מלבד שיטת הרמ"ה שהביא הנמוקי יוסף בב"ק בדף ח: בדפי הרי"ף ד"ה וחצר דקימא לאגרא שחייב אף בהכי מדין מזיק: 'דכשדר בה חייב, מידי דהוה אכל נזקים דעלמא... וכל היכא דקיימא לאגרא, וגרם לאפסודיה, כגון דגזלה מינה, אף על גב דלא דר בה - חייב, ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי, וכל שכן למאן דדאין'), וכן המבטל כיסו של חבירו פטור 4 ואין לו אלא תרעומת (תוספתא בירושלמי ב"ק ט, ג, הובא בתוס' ב"ק נח. ורא"ש פ"ב סי' ו). וכן היה צריך להיות הדין בדיננו, שהנוסע הזמין את המונית ומנע בכך מלשרת נוסע אחר, הזיק בגרמא את הנהג מלעבוד ולהרויח, וגרמא בנזקין פטור בדיני אדם. ואכן באר קצוה"ח כי מטעם זה בארו הראשונים טעם אחר לחייב את בעה"ב על הפסד הפועל. והביא מהר"ם מרוטנבורג שפטר לדינא את בעה"ב אם חזר בו קודם התחלת מלאכה, אף שהפסיד את הפועל ממון באופן וודאי, שכן הוי רק מניעת רווח (הקצוה"ח סבר שהפועל אינו יכול להוציא מבעה"ב כנגד דעת המהר"ם. ובתהלה לדוד תמה שחש לדעה יחידאה, והנתיה"מ בדיני תפיסה בעדים קיצור כללי דיני תפיסה סק"כ כתב משמיה דהחוות יאיר: 'דבמקום שסתמו המחבר והר"ב בהג"ה ולא חלקו עליהם הסמ"ע והש"ך, אינו יכול לומר קים לי כפוסק אחר', ולפי"ז אין להכריע כלל כמהר"ם).
אך האחרונים בארו כמה יישובים בשיטת המחייבים לשלם לפועל מדינא דגרמי.
הפלפולא חריפתא אות ד חילק בין נזק רווח ודאי כפועל שוודאי היה מוצא מי שישכירנו ולכן חייב הבעלים בנזקו, לבין חצר שקיימא לאגרא שיש פעמים הרבה עיכובים בהשכרה, ולא חייב על מניעתו מהבעלים להשכירה. וכן באר המחנה אפרים דיני גזילה סי' יא שבביטול פועל יש ברי הזיקא ולכן חייב, וכ"כ שער המלך בהלכות גזילה פ"ג ה"ט והחוות יאיר סי' קנא הובא בקצוה"ח בסי' שי סק"א. וכן פירש המשאת בנימין סי' כח: 'וכמאן דמנח בכיסיה דמי... ולהכי לאו מניעת הריוח הוא, אלא ממוניה ממש דחסרוהו השותפין ולא דמי למבטל כיס חבירו דלא ברי הזיקא דשמא לא היה מרויח כלום'. אולם הקצוה"ח והנתיה"מ שם לא קיבלו זאת, וכן נראה מהש"ך בסי' רצב ס"ק טו בשם המהרש"ל שפטור אף שמבטל כיס חבירו כשהרווח ברור.
הקצוה"ח הכא ובסי' שסג סק"ג באר שרק בנזקי אדם חידשה תורה שחייב על נזק זמנו שנוטל ממנו, ולא על נזק שגורם שממונו לא יפיק את הרווחים הצפויים. ולכן חייב על שהשבית אדם ממלאכתו ולא על שלא יכול להשכיר ביתו. וכן כשחזר בעה"ב ומנע בכך מהפועל לעבוד ולהרוויח, הוי כנועל את האדם בבית וחייב מדין שבת. ועל כן נקט שאם הזמין פועל עם בהמותיו וחזר בו, חייב על ביטול שכר הפועל ולא ישלם על ביטול הבהמות ממלאכתם. וכן בדיננו, יהא חייב על ביטול הנהג ממלאכתו (אך לא על מונית שיכל להשכיר בשעה זו) כדין הוציא הוצאות עפ"י חבירו. אלא שלדעת המחנה אפרים דיני גזילה סי' יא יש לשלם גם על ביטול בהמות הפועל, כיון ששכר את האומן עם כליו, יש להחשיב את כל הרווח כשכר הפועל.
הג"ר שמעון שקופ בחידושיו בב"ק באר באופן שונה, והסביר כי הבית והכסף שבכיס אינם עושים רווחים בטרם שעשו אותם, אלא שטמון בהם פוטנציאל לרווח שניזוק, והוי גרמא בנזקים ופטור בדיני אדם. אך תוצרת של מעשה האדם הגדירה תורה כרווח ממשי שכבר קיים, והוא ניזוק כעת, ועל כך חייבה תורה.
ב. חיוב לשלם על הפסד הפועל הינו מתקנת חכמים, כדבר האבד
הרמב"ן הרשב"א הנימוק"י והר"ן בארו שבעה"ב צריך לשלם לפועל על שנפסד מחמתו, כדין החוזר בו בדבר האבד.
הנתיה"מ בסי' שלג סק"ג סבר שיסוד הדין אינו חיוב מדינא: 'לאו דינא דאורייתא הוא, וע"כ הוא מצד תקנת חז"ל או שאמדו חז"ל דעתן שבכך מחייבין עצמן זה לזה להשלים ההיזק עד כדי שכרן. ועל תקנת חכמים ואומדנא שלהן אין להקשות כלל'. והוכיח טעמו: 'תדע דתקנת חכמים היא, דהא ודאי במוכר סחורה ולא קנו מידו וחזר בו הלוקח, אף שהפסיד הסוחר ע"י זה אפ"ה פטור, וכאן חייב. אלא ודאי דתקנת חכמים היא בפועל'. הנתיה"מ צידד שיש להבין כן אף בדעת התוס' הנ"ל, ואינו חיוב גמור מדינא. וכ"כ באולם המשפט סי' שלג סק"א. ועיין באמרי בינה קניינים סי' טו שדן האם נאמרה תקנת חכמים גם בגוי.
המהר"ם שי"ף בב"מ בסוף דף עו: ד"ה בתוס' הביאו קצוה"ח בסי' שלג סק"ב הקשה שמצאנו שפועלים שהפסידו דבר האבד שאינם חייבים לשלם מכיסם אם לא הטען, ואילו כשבעה"ב חזר בו, אנו מחייבים אותו לשלם מכיסו. ויישב הקצוה"ח שם שתלוי הדבר באומדנת המבטל, וכשנשכרו פועלים לא התחייבו לשלם מכיסם אם ינזק בעה"ב בדבר האבד, לעומת אמדן דעת בעה"ב בכגון דא: 'דפועלים לא קיבלו עליהם אלא לגמור המלאכה ונשתעבדו לגמור מלאכתן עד כדי שכרן, ומש"ה בדבר האבוד אפילו לא התחילו במלאכה כיון דקיבלו עליהם לעשות מלאכתן נשתעבדו עד כדי שכרן... אבל אם אינו שוכר עליהן לא בעי שלומי, כיון דלא קיבלו עליהם תשלומין. אבל בעל הבית החוזר בפועלים, עיקר חיובו דבעל הבית הוא לשלומי לפועלים... מש"ה בדבר האבוד צריך לקיים תנאו ובעי שלומי. וכי היכי דפועלים בדבר האבוד מחויבין לקיים התנאי, שהוא לגמור המלאכה ומש"ה שוכר עליהן, וא"כ בעל הבית בפועלים שהוא להיפך, דעיקר תנאו לשלומי, א"כ בדבר האבוד בעי שלומי'.
מעין זה כתב המרדכי ב"ק רמז קטו בשם רבנו יקיר, שבעל הבית אמנם הזיק רק בגרמא, אך קיבל על עצמו לשלם על כך: 'שקיבל עליו בפירוש אם לא אקנה לך אשלם ממיטב... ומכאן אתה למד לכל הגרמות, אם יקבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו הפסד שהוא חייב, והיינו טעמא נמי... השוכר חמריו ופועליו וגורם להפסיד שכרם במקום אחר, הואיל וקיבל עליו לשלם חייב, דכולם גרמות נינהו, ואי לאו שקיבל עליו היה פטור'. הובאו דבריו במחנ"א בהלכות פועלים סי' ז, שכירות סי' תי, שומרים סי' ח ובדברי חיים חו"מ ח"א סי' כח.
ג. חיוב לשלם על הפסד הפועל מדין ערבות
איתא בגמ' בב"מ בדף עג:: 'אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא (הביא לו מעות שיקנה יין בשער זול), ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט (משלם לו כשער שרצה להרוויח שהיה מוכרו ביום השוק)'.
הריטב"א שם הקשה על דין זה: 'למה חייב לשלם לו כלום, ומאי שנא ממבטל כיסו של חברו שהוא פטור מפני שאין היזקו אלא גרמא. וכן אם הוביר שדהו אינו חייב לשלם לו אלא כשקבל עליו כן בפירוש'. והשיב הריטב"א בתירוץ השני: 'ומורי הרב תירץ, דהכא אע"פ שלא קבל עליו תשלומין כלל, כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים, אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו – על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו, משתעבד ליה משום ערב. וזה ענין שכירות פועלים... שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו. וזה דין גדול'. נמצא שכל חיוב תשלום לפועל הוא מדיני ערבות, וכן כתב זאת שוב בהמשך שם בדף עה:.
הנתיה"מ בסי' שו סק"ו הביא ביאור זה, ופסק כן: 'נראה דמחויבין לשלם בדבר האבוד כל מה שהיה יכול להרויח... דפעולת פועל בידו הוא, וכל דבר שבידו לעשות ולא עשה מחויב לשלם אף היזק הריוח שהיה יכול להרויח'. כן החת"ס חו"מ בסי' קעח כתב שאין חולק על יסוד זה של הריטב"א, וכל שלא עשה כפי שנשלח חייב לשלם מדין ערב, וכ"כ בחידושי רעק"א בחידושיו לב"מ בדף עו..
אומנם יש הרבה מהראשונים שביארו דין זה של הגמ' חמרא דזולשפט מבוסס על כך שסוכם מראש עם השליח להיות אחראי על המקח וכי התחייב לשלם באם לא יקנה. אך בלא שיקבל על עצמו, אין דין ערב מחייבו לשלם. כ"כ המהרש"ם ח"א סי' עז והביא מראה פנים על ירושלמי שאין דין ערב מחייב ממון. וכן פסק הבית מאיר חדש סי' י, האמרי בינה הלוואה סי' לט והחזו"א בריש סי' כב. והנחלת צבי בסי' רצב סעי' ז כתב שאין להוציא ממון עפ"י סברא זו.
נפק"מ בין השיטות 5 יהא כבנידון דידן, על מי מוטלת חובת ההוכחה אם יכל נהג המונית למצוא נוסע אחר (ואם ימצא באיזור אחר, יאלץ המבטל לשלם רק את הפער להגיע אליו) חלף ביטול הראשון.
הערוך השולחן בסי' שלג סעי' ב כתב שכשיש הכחשה בין בעה"ב והפועל אם יכל אתמול למצוא עבודה – על הפועל להביא ראיה: 'כדין מוציא מחבירו, ואם לא הביאו ראיה נשבע הבעה"ב היסת ונפטר'. נראה שכיון שהבין שהחיוב הוא מדינא דגרמי, כדבריו שם: 'ה"ז כדבר האבוד וחייב הבעה"ב לשלם להם שכרם מדין גרמי'.
כמה משלם לפועל בטל
בעה"ב שחזר בו לאחר שהתחיל הפועל מלאכתו, אינו משלם את כל שכרו שקצץ עימו, אלא מחשבים כמה היה מתרצה לפחות משכרו אם היו מציעים לו לשבת בטל ולקבל שכר בלא שיעסוק במלאכה וישלם לו זאת. על כן יש לשער את טורח המלאכה, והכדאיות שלו להבטל ממנה 6 (כן בארו הטור והרמ"א בסי' שלג סק"א, הסמ"ע סק"ז וש"ך סק"ח).
הט"ז בריש סי' שלג הביא מקובץ ישן ותשו' רש"י ומהר"ח או"ז בשם ר"ח שיש לו לשלם לפועל חצי משכירותו. וכ"כ גינת ורדים יו"ד כלל ו סי' ו ומהרש"ם ח"ב סי' רז, ח"ט סי' קעב, משפט שלום בסי' קעו ס"ק מד האולם המשפט סי' רסה סק"א והחזו"א סי' כג סק"ד.
אך הרשב"א בתשובות ח"א סי' תתקפז כתב שפוחתים מעט, ולפי ראות הדיין.
בספר ילקוט דינים חו"מ של הגר"נ קרליץ שליט"א עמ' כד הובא שיש אומרים שהוא חצי משכורת וי"א שהוא שני שליש ממשכרותו, ותלוי באופי העבודה.
יש פוסקים (הג"ר שריאל רוזנברג, הישר והטוב ח"ד עמ' לח) שכתבו כי דין זה אמור רק בפועל בטל בעבודות מזדמנות, שכדאי לו להפסיד חצי עבור בטלתו, אך אין לשער כן בפועל בעבודה קבועה, שזוהי פרנסתו המוסדרת, שכן אז יהא נשבר מטה לחמו, והוא מעוניין בקיום העבודה לפרנסתו, ואז יש להפחית רק מעט משכרו, כאומדן הדיין. ויש לעיין בגדר מעמדם של נהגי מונית וכדו' שמחפשים באופן תדיר נוסעים, וכך עבודתם הקבועה.
התשלום לנסיעה מגלם אף הדלק ובלאי הנסיעה, אותם וודאי יש לנכות בשל העובדה שהתבטלה נסיעת המונית המבוקשת, ולא נזקק להוצאה זו.
הנהג דיווח שעוד בטרם שהגיע לייעד קיבל פניה להסיע מישהי אחרת, בהמשך הרחוב, ונפנה לפנייה זו לאלתר. כך שלא הפסיד ממון בשל ביטול הנוסע ונסיעתו למקום לא היתה בכדי. ברם לו היה נאלץ לשוב על עכבותיו בלא נוסע, היה צריך לשלם לו כפועל בטל.
דין מנהג המדינה
ישנו מנהג המדינה בקרב גופים שונים לחייב עבור ביטול תור ושירות עפ"י תעריף קבוע, ואף תשלום מלא. ויש שגם כותבים זאת ע"ג כרטיס ההזמנה, ומיידעים את הלקוח. ואף אם הזמין או קבע תור טלפונית ולא יידע את הלקוח או המטופל בכך, מנהג המקום מחייב, ויש ללקוח לשלם עפ"י הנהוג.
במשנה בב"מ בדף פג. נאמר שהמנהג מחייב בדיני פועלים, ובירושלמי ב"מ פ"ז ה"א נאמר בהקשר זה שמנהג אף מבטל הלכה.
דעת האור זרוע ב"מ בסי' רפ הובא במרדכי ב"מ רמז שסו ובב"י יו"ד סי' רנט שדווקא מנהג ותיקין בכוחו לבטל הלכה, אבל 'מנהג שאין לו ראיה מן התורה, אינו אלא שטועה בשיקול דעת. הא למדת שאין מנהג חשוב אלא א"כ הנהיגוהו וותיקים וחכמי הדור', וכ"כ המאירי בר"ה בדף טו:. והחקרי לב אהע"ז סי' מה כתב שאם התנו ע"כ בני העיר או שבעה טובי העיר, דינם כותיקין. ובתרוה"ד בסי' שמב הגביל דברי האו"ז והצריך שיעשה עפ"י חכמים רק בדברים הנוגעים לכל בני העיר כמחיצות בחצר ותנאי שכירת פועלים, אבל בדברי רבים כמיסי העיר, מנהג מבטל הלכה ודין תורה 7 .
אולם הרשב"א בתשובה ח"ב סי' רסח לא הצריך שיהא המנהג עפ"י ותיקין, וכל שנהגו מעצמם ופשט המנהג הוי מנהג. וכ"כ הריב"ש בסי' תעה הביאו הרמ"א בסי' קסג, ב ובסוסי' שלא, א והנמוק"י ב"מ בדף סא: מדפי הרי"ף. וכן שלל המהרי"ק שורש קב מסברא זו: 'ודאי פשיטא דלא עלה על לב שום פוסק לומר דלענין ממון יצטרך מנהג וותיקין, ולענין איסורא היא דאומר דבעינן מנהג וותיקין'. וכן הביא הפת"ש בסי' קסג ס"ק טז בשם שו"ת נאות דשא.
ובמנהג שאינו מבטל הלכה כלל ואינו משנה מדין תורה, ודאי שיש לנהוג כן אם פשט, כן כתב החזו"א ב"ב סי' ד סוף ס"ק יג (כשלא נוגע לדין בני העיר) והאגר"מ חו"מ ח"א סי' עה.
ואם לא ידע צד אחד מהמנהג, יש לתלות זאת בחקירה מדוע מנהג מחייב. אם משום שאומדים דעת הצדדים לעשות עפ"י הנהוג (כן הוא בתשובת הרשב"א ח"ב סי' רסח: 'העושה סתם על דרך המנהג הפשוט הוא עושה, ואף על פי שלא התנה הרי הוא כמתנה ועומד'. וכ"כ הר"א מזרחי בסי' טז: 'אנ"ס דאדעתא דמנהג עשה מה שעשה'), הרי בהעדר ידיעה לא קיבל על עצמו מנהג זה, וכן נראה שהבין הש"ך בסי' מב ס"ק לו בסי' סא סק"ט ובסי' עא ס"ק לג. ברם, אם משום תקנת חכמים שיש לנהוג עפ"י הנהוג (כן עולה מתשובת הרא"ש בכלל נה סק"י, המהרי"ק שורש טו, שו"ת באר שבע סי' כב והחזו"א בב"ב סי' ה סק"ד), הרי אף בלא ידיעתו יש להחיל את הכרעת המנהג, וכן נראה שהבין הסמ"ע בסי' שכח סק"ב.
בביאור תקנת חכמים כתב בתשובת הרא"ש כלל נה סי' י שמועיל מטעם שיש כח ביד חכמים להפקיע ממון והוא מדין הפקר בי"ד הפקר ולכן לא מהני רק בתקנה שנעשה ע"י בי"ד, ובחזון איש ב"ב סי' ה סק"ד כתב לענין מנהג שותפין בנכנס לחצר שיש ב' ציורים מה שהולכים אחר המנהג או משום שנכנס אדעתא דמנהגא, והשני מפני שהסכמת הציבור הוי ככח בי"ד, והדבר מבואר יותר בתרומת הדשן סי' שמב שכתב: 'וכל דבר שרבים מצורפים יחד, צריכים למיזל בתר מנהגא דידהו וכפי הסדר שעושים לעצמם לפי צרכיהם לפי עניינם, דאי מצטרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר, לעולם תהא מריבה ביניהם, מש"ה מעיקרא מחלי אהדדי לוותר על דין תורה וגמרי ומקני למיזל בתר מנהג דידהו'. והדבר מובן כאשר ישנה השתתפות בין שותפים ובני העיר, דאמרינן דגמרי ומקני אהדדי.
אמנם פעמים רבות לא מטילים בעלי המלאכה את היטל זה ומוותרים ואף לא מזכירים את חיוב התשלום בגין ביטול תור או הזמנה, אך במקום שביקשו לשלם, הינם זכאים עפ"י דין לדוש זאת. אולם במציאות שלא דרשו, אין צורך שהמבטל יזום לשאול אם כרוך ביטולו בתשלום, אלא שאם יפנה אליו בעל המלאכה בעתיד בדרישה לשלם, יהא זכאי בכך, אם לא מחל לו בפירוש.
הוציא מעות על פיו
בנסיעת בעל המונית לכיוון המבקש, הינו הוציא מעות על פיו, בשל בקשתו והזמנתו.
נחלקו הרמב"ם והראב"ד בהלכות זכיה ומתנה ו, כד בדין ארוסה שביטלה את השידוך לאחר שהארוס טרח והשקיע והכין סעודה על סמך דברה להנשא. הרמב"ם סבר שחייבת לשלם לו את כל דמי הסעודה, שגרמה לו לאבד ממון. אך הראב"ד פטר, בנימוק שזה דומה לדין הגמ' בב"ב בדף צג: שמכר זרעוני חיטה שלא צמחו, והוי גרמא בשוגג ופטור מלשלם.
והנה מרן השו"ע באהע"ז בסי' נ סעי' ג פסק כרמב"ם לחייב את הארוסה בדמי הוצאות הסעודה. ואילו בחו"מ בסי' רלב סעי' כ פסק כראב"ד שלא ישלם הוצאות מחמת גרמא בשוגג. ונאמרו כמה יישובים בדבר. המ"מ באר שהזורע עשה לטובת עצמו ועל דעתו להרוויח, לעומת הארוס שעשה והוציא מעות על סמך דבריה, ולפיכך חייבת על שנעשה על פיה. החלקת מחוקק באהע"ז שם סק"י סבר ששני המקרים הינם גרמא, אלא שביטול שידוך שכיח ולכן קנסוה להתחייב. וזרע שלא צמח אינו שכיח, ולא גזרו עליו. ואילו הב"ח חילק בין זרעונים שלא צמחו שהוי גרמא, לעומת ביטול סעודה שהוא מנהג המדינה, שהוי גרמי ולכן חייבת. בנידון דידן לכו"ע הוי ממון שהפסיד נהג המונית מחמתו.
כן יש לחייב את המזמין מדברי המרדכי בזה בורר רמז תשז שהאומר לחבירו בוא לבי"ד ואבוא אחריך, חייב לשלם על שהוציא הוצאות על פיו. וכן פסק הרמ"א סי' יד סעי' ה. והנה הגר"א שם בס"ק לא, הבין כי דווקא במסרב לבוא לדין נאמר האי כללא. אך הפוסקים כן השוו הדינים וחייבו בכה"ג, כן פסק החוות יאיר סי' קסח על מחותן שהבטיח לבוא והכינו סעודה ולא בא, וכן רעק"א מהדו"ק בסי' קלד שהביא פירות על סמך דיבור של חבירו וחזר בו.
ואין לפוטרו מטעם שביטל מאונס, שכן הרמ"א בתשו' יב כתב שאם ביטל באונס ולא הגיע לפגישה – חייב בהוצאות השני, מדין מציל עצמו בממונו של חבירו. אך החוות יאיר דווקא פטר אם לא בא מחמת אונס. ויתכן ופליגי אם הוי גרמי מקנסא ופטור באונס או ממונא וחייב. הנה בביאור הגר"א מבואר שחיובו הוא מדיני ערבות, כדברי הריטב"א בב"מ עג:, ואז אף באונס יהיה חייב. המהרש"ם ח"ב סי' קצט סבר כי פטור אונס קיים רק כשאין אפשרות בחירה, ואינו יכול בתחבולות לקיים את תנאו.
אלא שקשה לקבוע כמה ישלם, שכן לו יצוייר שהגיע המונית מקצה העיר, ועלות הדלק גבוהה, וביקש לנסוע למקום קרוב, היה משלם על הנסיעה פחות מעלות הוצאות שהיה למונית להגיע למקום, וכי כעת ישלם המזמין יותר? יתירה מכך, וכי הוא הזמין מונית מקצה העיר, הלא הוא פנה לסדרן. ואולי צריך לשלם על עלות הגעה מתחנת המוניות? ועוד, שעלות נסיעה במונית מגלמת את הוצאות הנלוות, ומעולם לא משערכים את ההוצאות, וכי המחיר ל'הזמנת מונית' קבוע ואחיד. ושמא צריך לשלם את עלות הזמנת מונית בלבד, ולא את הוצאות הנהג להגיע אליו.
כאמור, בנידון דידן לא נגרע הנהג מכך שהגיע לאיזור זה, שכן מצא לקוח אחר, ועל כן פטור המזמין מהתביעה הממונית כלפיו.




^ 1.מהגמ' בב"מ בדף מט. מבואר שבמחוסרי אמנה יש תרעומת: 'נתנו לבן לוי אחר - אין לו עליו אלא תרעומת'. ובנחל יצחק בסי' עח הוכיח מדברי רש"י שם בד"ה 'אלא תרעומת' שיש תרעומת היכא דהוי מחוסר אמנה. וראה ברש"י בב"מ בדף נב: בד"ה 'אם חסיד' שניתן להודיע אותו לרבים: 'אם לחסיד - קאמר דיש לו תרעומת על המחזיר, מי כופהו לקבל שיתרעם, טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו'. ובהנהגות ופסקים (הגרי"ח זוננפלד) הלכות לשה"ר בהערות שם נאמר: 'במקום שמותר לו להיות בתרעומת על חבירו אין בזה איסור לשה"ר'.
^ 2.יש לעיין בהאי דינא. שהרי רש"י בכתובות בדף פו. בד"ה 'פריעת בעל חוב' כתב במקור דין פריעת בעל חובה שניתן לכוף אותו: 'מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק'. וממקור זה למדים על דין מחוסרי אמנה, והיה צריך להשוות דינם ולכופו על כך. וכן תמה הפרי יצחק בסי' נא. ובמנחת פתים בסי' רד אות יא הבין שהמנחת חינוך בסוף רנט סובר שלרש"י באמת כופין שלא יהיה מחוסר אמנה, והקשה עליו.
בהעמק שאלה בשאילתא לו סק"ד תירץ שמצד המצות עשה לא יכופו אותו, כיון שדרשו חז"ל על הפסוק 'הין צדק יהיה לך', שמתוך כך שיקפיד על הין צדק יהיה לו ממון והוי מצוה שמתן שכרה כתוב בצידה, שאין בית דין כופים עליה. החידוש בדבריו הינו, שדרשה זו אינה הוראה מפורשת של הפסוק. ועוד, שבתשובות המיוחסות לרמב"ן תשובה פח סבר שאם בית דין רוצים, הם יכולים לכוף על מ"ע שמתן שכרה בצידה, ומדוע שלא יכפו גם על כך.
^ 3. נפק"מ יהא לכך אם חוב זה אינו בגדר שכר פועל, אינו כרוך כגדריו לשלם ביומו שכרו, ואין בו איסור 'בל תלין', ויכול לשלם לו חובו בסובין ובמטלטלין ולאו דווקא במעות. אולם החזו"א בסי' כג ס"ק לו סבר כי רק תשלום על התחלת מלאכה הינה מדין פועל ומחוייב לכל דינים אלו.
^ 4.יש הסבורים שאף שפטור מדינא כשמנע מחבירו רווח, מ"מ חייב בדיני שמים, כן כתב הרדב"ז ח"א סי' פד, ושער המשפט סי' שיב סק"ב, אמרי יושר ח"א סי' קמט והאבני נזר יו"ד בסי' קלג סק"ג קלד דן ביכולת לתפוס משום כן שהרי בש"ך ובריב"ש מבואר שלא מהני תפיסה בדיני שמים. והב"ח בסי' לח סעי' יז כתב שעבירה בידו ובכלל גזל את חבירו כשהפסיד ממון חבירו בגרמתו. אך בבית מאיר סי' י הסתפק בכך, שכן משמע ברמב"ן שפטור אף לצאת ביד"ש.
^ 5.ישנם מספר נפק"מ למחלוקת בטעמי הדין כפי שליקט בספר משפטי החושן עמ' פט – צ;
א. כתב רעק"א בחידושיו לב"מ בדף עו. אם יכול הפועל למצוא מעסיק ולוקח אחר, אלא שהשער הוזל מאתמול. אם חיובו הינו מדינא דגרמי ההיזק שהיסב לו, לא יהא חייב לשלם כשמוצאים עבודה אחרת, ומשמיא הפסיד הפועל. ברם אם חיוב התשלום להם בשל דבר האבד בהפסד של שהבטיח להם, אזי יהא חייב לשלם להם כל שהבטיח תחילה. ובספר דבר למשפט סי' ה סק"ח הוסיף שאף לו חזר בו בעה"ב בזמן שיכל למצוא פועל, ולא מצא, לא חייב מדין גרמי, היות ובעה"ב לא היסב לו כל נזק ומזיילהו של הפועל גרם, אך מדין דבר האבד שסמך על דבריו, יהא חייב לו כשלא מצא לבסוף.
ב. עוד כתב רעק"א אם רוב פועלים נשכרים בד' ומיעוט בג', ובעה"ב שכר בד' וכעת אינו יכול למצוא עבודה אחרת. שמדינא דגרמי חייב לשלם רק ג' ולטעון שבין כה לא היו מוצאים עבודה אלא בג', אך מדין דבר האבד הפסידו ד', וישלם כן. ומדין ערב לא יתחייב אא"כ התחייב בפירוש כך.
ג. בעה"ב שגג בחזרתו ולא נהג כן במזיד (שטעה ביום או שכח), לש"ך בסי' שפו סק"א אין לחייב בדינא דגרמי אלא מקנסא ובמזיד ולא בשוגג, אך מדין דבר האבד יש לחייב אף כששגג מלבד באונס.
ד. מת בעה"ב קודם שעמד בדין, אם חייבים היורשים לשלם לפועלים את הפסדם. שכן לש"ך שדינא דגרמי הוא קנס אין לקנוס בנו אחריו ואם החיוב משום דבר האבד, יש לחייב את היורשים ככל חובות האב.
ה . אם גובה הפועל מעידית ככל גבייה ממזיק כפי שצידד הש"ך בסי' שפח ס"ק יב שגרמי גובה מעידית, או מבינונית ככל חוב ממון אם חיובו מטעם ערבות.
ו. שנים ששכרו פועל, לטעם ערבות הוי כשנים שערבו שגובה ממי שירצה, כסי' קלב, ג. אבל אם מחיוב גרמי אינו גובה ממי שירצה.
^ 6.רש"י מסכת בכורות דף כט: בד"ה 'כפועל בטל' באר מושג זה, כך: 'דאם היה נוקב מרגליות שעבודתה נוחה לעשות ושכרו מרובה אם אומר לו טול כך וכך ותבטל היום ממלאכה אינו פוחת משכרו אלא דבר מועט שהרי נוחה ואין בה טורח ואי מלאכה קשה היא כמו נגר אם אומר לו אתה נוטל עכשיו שלשה זוזים טול זוז והבטל היום מאותה מלאכה ועשה מלאכה קלה זו נוח לו להבטל וליטול זוז והכא נמי כי ההוא אגרא יהיב ליה שהרי מבטלו ממלאכתו וכוליה אגרא לא יהיב ליה שהרי אינו עסוק במלאכה קשה אצלו'. וכיוצ"ב הרמב"ם בפירוש המשנה בבכורות פרק ד באר בביאור חיוב כפועל בטל: 'אבאר לשון זה וענינו, כי אני הרבה שמעתי בו דברים בלתי מספיקים ואף אינם מביאים אל המטרה כלל. והוא, כגון שהיה האדם בעל יכולת באומנותו ומומחה בה מכניס ביומו סכום מרובה, הרי לא נאמר יתן לו שעור מה שבטל אדם זה, אלא רואים מלאכה זו על הרוב, ונאמר כמה עשוי אדם להכניס במלאכה זו ביום אחד, וזהו ענין אמרם באותה מלאכה. אבל ענין בטל של אותה מלאכה, הרי הוא תלוי ביגיעה שיש באותה המלאכה או המנוחה, לפי שיש מלאכות שיש בהן יגיעה רבה כעבודת הברזל וכריית המחצבות, ואם תנתן הברירה לאדם בין שיעשה אותה העבודה המיגעת או ינוח כל היום, בודאי שיעדיף את המנוחה, ואף על פי שיהא לו סכום קטן על היגיעה ויקבל הסכום הידוע. אבל המלאכות הקלות אשר עושיהן כבטל כגון השלחני שהוא פורט ומקבל שכר וכיוצא בו לא יהא בין הבטל והמתעסק בה הבדל גדול, שאם היה מגיע לנפח דרך משל שתי מעין ליום ולשלחני שתי מעין והיה החכם הזה נפח ובטלו ממלאכתו יום בהוראותיו ודיניו הרי זה משלם לו חצי מעה, כי אף על פי שבטלו הרי נח מעמל רב, ואם היה שלחני הרי זה משלם לו מעה ומחצה דרך משל, לפי שהוא בטלו מדבר שלא היה לו בו טורח. והבן ענין זה כי נפלא הוא ונכון.
^ 7.וכ"כ שם: 'מ"מ נראה לומר דבענייני מסים וכה"ג כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם, אפי' אי לא הוקבע ע"פ חכמים... דאי מצרכתא להו למיזל בתר דין תורה בכל דבר לעולם תהא מריבה ביניהם, מש"ה מעיקרא מחלו אהדדי לוותר על דין תורה, וגמרי ומקני למיזל בתר סדר מנהג דידהו'. ובשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תעב הביאו, והוסיף שגמ' מפורשת היא בב"ב בדף קמג. ושו"ע בחו"מ בסי' קכח סעי' ב. ואכמ"ל. וכן פסק המהר"ם אלשיך בסי' נו והבאר שבע בסי' כב, התורת חיים ח"ב סי' יט, המהריט"ץ חדשות סי' קפט והדברי חיים ח"ב סי' כו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il