בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שיעורים במסכת קידושין
לחץ להקדשת שיעור זה
שיעור כללי במסכת קידושין כו ע"א-כז ע"א

קנין אגב

א. קנין אגב - הלימוד מהפסוק ב. צבורים לא בעינן, אגב וקני בעינן ג. דוקא לשון "אגב" או כל לשון שהיא ד. ירושלמי - היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר?

undefined

הרב יהודה זולדן

י"ב תמוז תשע"ט
12 דק' קריאה
א. קנין אגב - הלימוד מהפסוק
במשנה (קידושין כו ע"א) נאמר:
נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה.
בתוספתא (בבא בתרא [ליברמן] ב, יג) מופיעה משנה זו עם פירוט. איך בפועל עודים קנין זה:
נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. כיצד? אמר לו חצר וכל מה שבתוכה אני מוכר לך, כיון שכתב שטר וקיבל מעות והחזיק באחת מהן, החזיק בכולן.
הגמ' (קידושין שם( מבררת מנין למדו על קנין זה:
...נכסים שאין להם אחריות. מנהני מילי? אמר חזקיה: דאמר קרא "ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצרות ביהודה, ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור" (דברי הימים ב כא, ג)
בפסוק מסופר על המלך יהושפט שנתן לילדיו מטלטלין - מתנות שונות, עם קרקעות - ערי מצורות. אמנם מפרשי המקרא שם לא קושרים זאת כלל לקנין אגב, אך מפסוק זה ניתן ללמוד על כך. מכיון שמדובר על פסוק מדברי הימים, אזי הפסוק הוא רק אסמכתא וכדברי התוס' (בבא קמא יב ע"א ד"ה אנא; כך גם: רא"ש בבא קמא ט, ו): "וקנין אגב דהוי נמי מדרבנן, וקרא דערים מצורות אסמכתא בעלמא היא".
הפני יהושע (שם) מסביר את דרך הלימוד מהפסוק:
נראה דעיקר המתנה היה ערים מצורות והמטלטלים טפילין, אם כן על כרחך מדהקדים הכתוב הטפל לעיקר, היינו משום דבמטלטלים אגב מקרקעי הקנה להם שצריך להקדים בדבריו המטלטלים קודם לקרקע בהאי לישנא ממש מטלטלים אגב קרקע. ועוד נראה דמייתורא ד"עם" קדריש, דהו"ל למיכתב ו ערים מצורות, אלא על כרחך לאשמעינן האי דינא קאתי, כן נראה לי.
לפיו, מעצם העובדה שהמטלטלין נזכרו לפני הקרקעות, אזי משמעות הדבר שהקדימו את הטפל לעיקר, ורצו לומר שיהושפט הקנה את המטלטלין אגב הקרקע. הסבר נוסף הוא שהמילה "עם" לכאורה מיותרת, היה מספיק לכתוב "וערי מצורות", אלא שרצו לחדד שהקנים היה קנין אגב, מטלטלין עם מקרקעי, שמשמעותו הוא אגב מקרקעי.

ב. צבורים לא בעינן, אגב וקני בעינן
לאחר שהגמרא הציעה את הפסוק ממנו נלמד על קנין אגב, שאלה הגמרא "איבעיא להו: בעינן צבורים או לא...". האם המטלטלים צריכים להיות על גבי הקרקע או שיתכן שהקרקע במקום אחד והמטלטלין במקום אחר? הגמרא מנסה להביא מספר ראיות: מדברי ר' עקיבא שקרקע כלשהו חייבת בפאה ובביכורים, ממעשה במדוני, וממעשה באדם שחלה בירושלים, ומכל המקורות הללו היה משמע שלא בעינן צבורים. אך הגמרא דחתה והעמידה את המקורות הללו באופן כזה שאין הוכחה שלא בעינן צבורים. אחר כך הובא מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה משם הוכח שבענין צבורים, וגם את זה דחתה הגמרא. לבסוף הוכיחה הגמרא מהלכה בענין שטר שלא בינן צבורים, וזו המסקנה:
שמע מינה לא בעינן צבורים בה, שאני שטר דאפסירא דארעא הוא והא עלה קתני זו היא ששנינו: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה, ש"מ לא בעינן צבורים בה ש"מ.
המשיכה הגמרא ושאלה (שם כז ע"א):
איבעיא להו: מי בעינן אגב או לא? ת"ש דקתני כל הני ולא קתני אגב. ולטעמיך קני מי קתני? אלא עד דאמר קני הכא נמי עד דאמר אגב. והלכתא צבורים לא בעינן, אגב וקני בעינן.
שאלת הגמרא האם המוכר – נותן המתנה, צריך לומר שהוא מקנה זאת בקנין אגב? תשובת הגמרא שגם לא כתוב שהוא אומר שהוא מקנה אבל מסתמא הוא אומר זאת, ולכן צריך לומר שהוא מקנה ובקנין אגב.
הרמב"ם והראב"ד חלקו מה משמעות מסקנת הגמרא.
הרמב"ם הל' מכירה ג, ח-ט [ןכך גם: שו"ע חושן משפט הל' מקח וממכר סי' רב, א-ב] כתב:
ח. המקנה קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר מטלטלין ונתן קרקע, בין שמכר הקרקע ונתן המטלטלין כיון שקנה קרקע קנה מטלטלין.
ט. במה דברים אמורים? כשהיו אותן המטלטלין צבורין באותה קרקע, אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה מטלטלין אגב קרקע, אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלונית כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין אף על פי שאינן צבורין בתוכה. ואם לא אמר קנה אגב קרקע לא קנה. וקרקע כל שהיא קונין על גבה כל מטלטלין שירצה.
לפי הרמב"ם רק כשהמטלטלין אינם צבורים, אז על המוכר לומר שהוא מקנה אותם אגב קרקע, אך אם הם צבורים אין צורך לומר. בפשטות הרמב"ם הבין שהדיון האם צריך לומר או לא הוא רק כשאינם צבורים, וזאת בעקבות מסקנת הגמ' שצבורים לא בעינן. אך כשהמטלטלים צבורים אין צורך לומר.
כך הסביר הכסף משנה (שם ט) את הרמב"ם:
לדברי רבינו ...אחר דאמרי' איבעיא השנית "והלכתא צבורים לא בעינן, אגב וקני בעינן", ומאחר דפשטינן דצבורין לא בעינן, למה לי למיהדר ולמימר דצבורים לא בעינן? אלא ודאי היינו לומר צבורים לא בעינן, ומשום דאפילו אינם צבורים מיקנו אגב קרקע, מש"ה אגב וקני בעינן לשאינן צבורים, הא אילו לא הוו מיקנו שאינם צבורים לא הוה בעי אגב וקני כלל. ...הטעם הוא דנהי דכשאינן צבורין צ"ל אגב להודיע שעם הקרקע הוא מקנה אותן מטלטלין, אבל כשהם צבורים בתוכו אין צריך לדיבורו שהרי הענין עצמו מוכיח שאגב החצר הוא מקנה אותן מטלטלין, כנ"ל.
הנימוק לכך הוא שהעובדה שהמטלטלין נמצאים על הקרקע זה עצמו מוכיח שהמוכר מקנה אותם עם הקרקע. באופן מחודד יותר הסביר זאת הריטב"א (קידושין כז ע"ב):
ומטלטלי דקני בחזקת מקרקעי היינו משום דאגב עבדינהו כקרקע עצמו וכגוף אחד דמו.
המטלטלים הם כמו הקרקע, והם כמו גוף אחד. כך גם הסביר הסמ"ע (שולחן ערוך חושן משפט סימן רב ס"ק ג) בהסבירו את פסק השולחן ערוך שפסק כמו הרמב"ם:
צבורים באותה קרקע. כיון דמונחים על הקרקע הן נקנין עם הקרקע אפילו לא אמר להלוקח שיקנם אגב קרקע, דמחשבינן המטלטלין שעל הקרקע כאילו הן מגוף הקרקע ומחוברים אצלה.

הראב"ד חלק על הרמב"ם:
אגב קרקע לא קנה. א"א זה ההפרש שכתב בין צבורין לשאינן צבורין אינו מחוור. דשמעתא לא מיחזיא אלא לעולם אגב וקני בעינן, אפילו בצבורין בה. דאי לא היכי פסקה למילתיה ואמר והלכתא אגב וקני בעינן צבורין לא בעינן והא זמנין דצבורין בעינן ואגב לא בעינן.
לפי הראב"ד, ההלכתא: "אגב וקני בעינן" מתייחסות לכל המצבים, גם צבורים וגם לא צבורים. שהרי אם כדברי הרמב"ם ההלכתא לא תמיד נכונה. שהרי אם המטלטלין במצב צבורים, אזי לא בעינן אגב. הרב איסר זלמן מלצר (אבן האזל, רמב"ם שם), הסביר את דברי הראב"ד:
עלינו לבאר דעת הראב"ד דצריך ישוב במה שחולק על הרמב"ם. ... דבאמת אין זה מוכח, כיון שהמטלטלין היו מונחים מקודם בקרקע זו, א"כ מה מוכיח דכשהקנה הקרקע והמטלטלין היה כונתו להקנות המטלטלין אגב הקרקע?
העובדה שהמטלטלין נמצאים בתוך הקרקע עדין לא מוכיחים שהמוכר מעונין למכור בקנין אגב. הכיוון הוא שצריך שיהיה ברור למוכר ולקונה מה אופן הקנין. אפשר להוסיף עוד שהדבר נצרך עוד יותר בקנין אגב. בקנינים אחרים יש פעולה כלשהי שהקונה עושה - משיכה, הגבהה, וכד'. כאן הקנין הוא בשל העובדה שהמטלטלין נמצאים על הקרקע. לא נעשה בהם שום פעולה. לכן שאלה הגמרא האם צריך לומר באופן ברור שהמוכר מקנה בקנין אגב, ומסקנתה שכן. על כן הסביר הראב"ד שבכל מצב צריך לומר "אגב וקני" בין אם המטלטלין צבורים ובין אם אינם צבורים. הגמרא חזרה ואמרה ש"הלכתא לא בעינן צבורין", אך צריך תמיד לומר באופן ברור.
הרב שאול ישראלי ("בקנין אגב ותוקפו", שערי שאול- בבא קמא, עמ' קפב-קפג) הסביר בעקבות דברי הרב איסר זלמן מלצר את מחלוקתם באופן הבא:
המחלוקת היא האם הפירוש הוא, שאגב שמעשה הקנין משמש לקנין הקרקע, מהני לשמש גם קנין להמטלטלין, או משום שהמטלטלים מבוטלים הם לקרקע כשרוצים לקנותם יחד והוו כחלק מהקרקע, ועל כן נתפס בהם הקנין שנעשה בקרקע.
לרמב"ם: קנין אגב מועיל מפני שהמטלטלים מבוטלים לקרקע וזה יתכן בשני פנים. האחד, כשהמטלטלין נמצאים צבורים בפועל על הקרקע, והשני ע"י דיבורו שעל ידו הוא מבטל אותם לקרקע.
לראב"ד: המטלטלין נקנים בקנין, ולכן אין הבדל אם הם צבורים או לא.
לא מספיק ברור מדוע הדיבור של המוכר מבטל את המטלטלים על גבי הקרקע גם אם המטלטלים נמצאים במקום אחר. וכן, מה המשמעות לפי הראב"ד שהמטלטלין נקנים בקנין ולא משנה האם הם צבורים או לא, גם הרמב"ם כתב שהם נקנים בקנין. 1

ג. דוקא לשון "אגב" או כל לשון שהיא
נראה לחדד באופן אחר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. כאמור לעיל השו"ע פסק כמו הרמב"ם אך הרמ"א פסק כמו הראב"ד והוסיף על דבריו עוד:
הגה: וי"א דאפילו הם צבורים בתוכה צריך שיאמר: קנה אגב קרקע (טור בשם הראב"ד והרא"ש), וכן נראה לי עיקר. וי"א דבעינן דוקא לשון אגב, אבל עם, לא מהני (ר"ן פ"ק דקדושין בשם רש"י); ויש חולקין (שם בשם הרא"ה).
לא מספיק שהמוכר יאמר שהוא מקנה בקנין אגב, אלא הוא אף צריך לומר זאת באופן ברור ודווקא בלשון זאת. הרמ"א כתב על כך שכן נראה לו עיקר. הוא ציין גם לדברי הר"ן (קידושין י ע"ב בדפי הרי"ף) שציין למחלוקת ראשונים האם מועיל המילה "עם" כמו בלשון הפסוק או לא.
והלכתא צבורין לא בעינן אגב וקני בעינן. שיאמר לו קנה קרקע וקנה מטלטלין אגבה. ומדברי רש"י ז"ל נראה דדוקא אגב הוא דמהני, אבל "עם" כלומר דאמר ליה קנה הקרקע וקנה המטלטלין עמה לא מהני.
הר"ן מוכיח טענה זו מסוגית הגמרא (קידושין כו ע"ב) אך ציין גם:
אבל הרא"ה ז"ל כתב דעם הרי הוא כאגב וכי איבעיא לן אי בעינן אגב או לא היינו לומר אי סגי בלא אגב ובלא עם אלא דא"ל קני קרקע ומטלטלין.
הרא"ה למד זאת מהסיפור של רבן גמליאל והזקנים.
הסמ"ע (שולחן ערוך חושן משפט סימן רב ס"ק ה-ו) דן במחלוקת הזו האם מועיל לשון עם או לא:
ה. דוקא לשון אגב, אבל "עם" לא מהני. כלומר, דאומר קנה לך הקרקע וקנה לך המטלטלין עמו. והטעם נראה, משום דלשון עמו משמע דאשניהן בשוה קאי קנין זה, וזה לא מהני, משא"כ לשון אגב.
ו. ויש חולקין. ובעיר שושן הכריע כדעת החולקין, מדכתיב בקרא הנ"ל "עם ערי מצורות", שמע מינה דלשון "עם" מהני כלשון אגב, אלא שזה לשון המקרא וזה לשון דרבנן, ע"ש 2 . ולא דק, דלסברתו תיקשי לנפשיה, מאי איבעיא ליה שם להגמרא [קדושין כ"ז ע"א] אי בעי אגב אי לא, הלא במקרא כתיב "עם", שהוא כמו אגב. אלא ע"כ צ"ל, דהאיבעיא ס"ל דאין במשמעות הקרא דאמר בשעה שהקנה להן המטלטלין עם הקרקעות לשון "עם", ולא בא הכתוב אלא לומר דנתן לבניו המטלטלין עם הקרקעות בקנין אחד, אבל אינו נרמז בקרא אי צריך לומר בשעת הקנין לשון אגב או לשון עם או לא. וא"כ י"ל דלפי האמת דנפשטה האיבעיא [שם] דבעינן לומר קנה אגבו, דאגב דוקא בעינן, ולא סגי בעם, והקרא לא איירי בלשון דאמר להו בשעת הקנין, וק"ל.
הסמ"ע הסביר שלשון "עם" משמע בשווה, בעוד שאגב משמע שיש עיקר ויש טפל. יש לציין שלעיל הובאו דברי הפני יהושע שהסביר שדווקא בשל העובדה שנאמר בפסוק "עם" מזה למדו על קנין אגב.
הסמ"ע ציין לעיר שושן שכתב שאין הבדל בין לשון "עם" שזה לשון המקרא, לבין לשון אגב שזה לשון דרבנן, אך הוא דוחה את דבריו בטענה שאם הדברים ברורים מהפסוק הגמרא לא היתה צריכה לשאול האם בעינן אגב וקני. לפיו, בפסוק מתואר מה עשה יהושפט, ומשם למדו את העיקרון של קנין אגב, אך לא לומדים מהפסוק את הלשון בו יש לבטא שהמוכר מקנה בקנין אגב.
ע"פ הדברים הללו ניתן להסביר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד באופן הבא:
רמב"ם: בצבורין לא צריך לומר דבר. המטלטלין נמצאים על הקרקע, ועצם הימצאותם שם מוכיח שהם חלק מהקרקע וכפי שהסביר הריטב"א והסמ"ע. ועל כן כל מה שבבית או בחצר - נקנה. אך כשאינן צבורים המוכר יכול להגיד באיזה שפה שהוא רוצה, העיקר שכוונתו תהיה ברורה לקונה, שיבין שיהיה ברור כוונתו. הדיון "אגב וקני" לא בא לומר שזה חלק מהדין, ושרק אם אומר את פעולת הקנין באופן מסוים אזי הקנין חל. המטרה היא שיהיה ברור אופי הקנין, ושהמוכר אכן רוצה להקנות גם המטלטלים. בכל הסיפורים שהובאו בגמרא אמרו זאת בסגנונות שונים: "אמר צפוני זה לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות"; "ואמר טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות". גם בתוספתא הלשון הוא: "אמר לו חצר וכל מה שבתוכה אני מוכר לך, כיון שכתב שטר וקיבל מעות והחזיק באחת מהן, החזיק בכולן". המאירי (קידושין כו ע"א) הסביר שבאמת הלשון לא משנה: "כל שאומר עם קרקע פלוני הרי הוא אגב, אלא שזה לשון ארמי וזה לשון עברי, והדברים פשוטים". אגב זה בארמית, ועל גב זה בעברית. גם ברמב"ם עצמו הוא לא תמיד הקפיד שהלשון יהיה אגב: "אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלונית". זה לא ממש המילים אגב קרקע, אם כי כאמור פירוש המילה אגב היא על גב.
ראב"ד: כיון שחכמים תקנו או אפשרו להקנות מטלטלין על גבי קרקע, צריך שיהיה ברור למוכר ולקונה שזו הדרך שהקנין מתבצע. העובדה שהמטלטלין מונחים על הקרקע, לא מלמדת דבר על הקנין, ועל כן גם כשהם צבורים וגם שהם אינם צבורים יש לומר באופן ברור מה היא פעולת הקנין, וכאמור לפי חלק מהראשונים יש לומר דוקא בלשון הקנין- אגב קרקע ולא בלשון אחרת, אם כי יש החולקים וניתן גם לומר בלשון המקרא או בכל שפה אחרת שתובן.

ד. ירושלמי - היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר?
יתכן עוד שהרמב"ם פסק שרק כשאינן צבורים צריך המוכר לומר שהקנין הוא אגב קרקע, וזאת על בסיס סוגית הירושלמי (קידושין א, ה; פאה ג, ז):
מניין לנכסים שאין להן אחריות שהן נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה? רבי יוסי בשם חזקיה רבי יונה ר' חנניה תרתייה בשם חזקיה כתיב [דברי הימים ב כא ג] "ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי בצורות ביהודה".
עד כדון כשהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד. היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר?
אמר רבי בון בר חייה נישמעינה מן הדא אמר להן רבי אליעזר: מעשה במדוני אחד שהיה דר בירושלם והיו לו מיטלטלין הרבה וביקש לחלקן. אמרו לו: אין את יכול אלא אם כן קנית קרקע. מה עשה? הלך וקנה סלע אחד בצד ירושלם. אמר חצייה צפוני אני נותן לפלוני עם מאה חביות של יין, חצייה דרומית אני נותן לפלוני עם מאה חביות של שמן. ובא מעשה לפני חכמים וקיימו את דבריו.
אמר רבי חנינה קומי רבי מנא: ולא שכיב מרע הוא [1] לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב וכאן אפילו בדברים, [2] לפי שבכל מקום אין אדם מזכה עד שיהו קרקעות ומטלטלין במקום אחד וכאן אפילו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר?
אמר ליה: לא כר' ליעזר הוא, שנייא הוא שכיב מרע דרבי ליעזר הוא בריא דרבנין. א"ל שכיב מרע דר' ליעזר כבריא דרבנין
זו כל הסוגיה בירושלמי על משנה זו. הפסוק ממנו למדו על קנין אגב הוא אותו פסוק שהובא בשם חזקיה בבבלי. גם הירושלמי שאל האם בעינן צבורין או לא, בסגנון שלו: "עד כדון כשהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד. היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר?". והתשובה היא מהמעשה ממדוני (שמקורו בתוספתא בבא בתרא י, יב), והמסופר שם מופיע בתלמוד בבלי כשני סיפורים ובעקבות הדיון האם מדובר על מתנת שכיב מרע.
הירושלמי לא דוחה את ההוכחה מהמעשה עם המדוני, ולומד ממנו שלא בעינן צבורים. אין המשך בירושלמי, ואין דיון האם "אגב וקני בעינן או לא". כאמור לעיל יתכן והראב"ד הבין שהדיון בבלי וההכרעה "קני ואגב בענין" מלמד על כך שהדיבור הוא חלק מהותי מהקנין, ואולי אף דוקא בלשון מסוימת. אך כאמור, בירושלמי אין כלל דיון בדבר. ואשר על כן פסק הרמב"ם שאין חובה הלכתית לומר "אגב וקני" ובלשון מסוימת, אלא רק כדי להבהיר את אופי הקנין. פעולה טכנית אך לא מהותית.
יתכן עוד שלרמב"ם היה קשה הלימוד בגמרא בבבלי ממנו למדו ש"אגב וקני בעינן". בנוגע לשאלה האם בעינן צבורים או לא, הגמרא דנה באריכות, והביאה הוכחות לכאן או לכאן, והכריע ממקור. בנוגע ל"אגב וקני", אין הוכחה. יש הנחה שהמוכר אומר קני אז מסתמא גם אומר אגב ולכן "אגב וקני בעינן", אך אין הוכחה מוצקה, ומהדוגמאות שהובאו בגמרא- מעשה במדוני, מעשה באחד שחלה בירושלים, ורבן גמליאל והזקנים בספינה, וכן מלשון התוספתא, לא משמע שצריך לומר בלשון אגב כחובה הלכתית. אלא רק כבהברה למהות פעולת הקנין.
יתכן אם כן שצירוף הדיון בבבלי "קני ואגב בעינן", כן או לא, יחד עם דברי הירושלמי, שם לא נזכר כלל דיון זה, הביאו את הרמב"ם למסקנה שאין חובה הלכתית לומר אגב וקני.

***
לסיום ועל דרך הדרש הסביר הראי"ה קוק (עץ הדר השלם, ראש עמיר, עמ' ד-ה) את דרשת הפסוק מדברי הימים בהקשר של היחס בין המצוות התלויות בארץ לבין המצוות התלויות בגוף:
המצוות התלויות בארץ הנה הנן הרכוש הרוחני היסודי של האומה בכללה ושל קדושת יחידיה, כמדרגת הקרקע העושה את האדם ראוי להיות אדם (יבמות סג ע"א). והמצוות שאינן תלויות בארץ הנן המטלטלין שהם נקנים אגב קרקע. ומה מכוון הוא רמז קנין אגב דמטלטלין אגב קרקע בענינא דקרא של הזכרת אומץ הקביעות של ארץ ישראל, מ"ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצרות ביהודה", וכאשר כללות התורה והמצוות תלויים הם בקדושת הארץ, על כן אגב מצוות התלויות בארץ שבהם מתגלה כח הקדושה האלוקית העליונה של חיי האומה היסודיים – הקרקע הרוחנית, שאגבם יש לנו תפיסה וקנין בכל המצוות כולן, גם באותם שהם חובת הגוף ונוהגות בפועל גם בחו"ל.
הבסיס של המצוות הן המצוות התלויות בארץ- הם הקרקע. בהם הקדושה העליונה של חיי האומה בארץ. מהם המצוות התלויות בגוף הם המטלטלים שנוהגות גם בחו"ל שהם נקנים אגב המצוות שבקרקע, דהיינו המצוות התלויות בארץ. הפסוק מדבר על קנין בארץ ישראל. יש לציין שגם בסוגיית הגמרא כל הדוגמאות למעשים שהיו הם מקרים הקשורים לארץ ישראל: "מעשה במדוני 3 אחד שהיה בירושלים... הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים"; "מעשה באדם אחד שחלה בירושלים... הלך ולקח בית רובע סמוך לירושלים"; "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה אמר להם רבן גמליאל לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו". אמנם קנין אגב הוא בכל מקום בעולם, אך יסודו בקנין קרקע בארץ.




^ 1.המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד באה לידי ביטוי גם בהל' מכירה ג, יא בענין קנין אגב לעבדים, על בסיס הסוגיה בבא קמא יב ע"א. לא נעסוק בזה כאן. דיון מקיף בסוגית קנין אגב: הרב יחזקאל אברמסקי, חזון יחזקאל - בבא בתרא, השמטות עמ' 132-128.

^ 2.במקורות נוספים מבחינים בין לשון תורה לבין לשון חכמים - עבודה זרה נח ע"ב; חולין קלז ע"ב ועוד. וכן : קידושין לז ע"ב תוד"ה ממחרת; ראש השנה יג ע"א תוד"ה דאקריבו; יומא עא ע"ב תוס' ישנים ד"ה אמר, ועוד.
^ 3.מדון - שם מקום בארץ ישראל. יהושע יא, א; יב, יט; שמואל ב, כא, כ.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il