מי הוא המנהיג הפוליטי האידיאלי? האם הצדיק הקדוש והטהור? או שמא הטיפוס העממי המתון, אחד שמכיר את הציבור מלמטה ויודע להלך בין הטיפות?

שאלה זו עולה בפרשתנו, מתוך בקשתו של משה: " יִפְקֹד ה' א-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כז טו-יז).
והרי משה רבנו כבר ידע שלא יכנס לארץ. אם כן ,מדוע רק עכשיו הוא מעלה בפני ה' את בקשתו למנות מנהיג תחתיו?

לשאלה זו משיב האדמו"ר מקוצק (שיח שרפי קודש - פרשת פנחס):
"יפקוד ד' אלהי הרוחות, הק' מרן מקאצק זצ"ל מדוע לא ביקש על זה עד עתה, ולא תיכף שנתודע לו כי לא יכנוס לארץ ישראל? ותירץ שמקודם מעשה זמרי חשב כי בטח קדוש ה' ימלא מקומו, אבל עתה אחר שראה קנאתו [של פנחס] לשם ה', אף שהיו דבר גדול מאוד שלא נערך אליו קדושתו, והשי"ת אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וגם עצר המגפה מעל בני ישראל אף על פי כן אמר משה רבנו, אין קנאי יכול להיות מנהיג ישראל, לזאת ביקש יפקוד ד' וגו' ".

עד מעשה פנחס, הותיר משה רבנו את מינוי המנהיג ביד ה'. מטבע הדברים, כך לפי הקוצקר, ה' ימנה איש קדוש וטהור. כעת לאחר מעשה פנחס שהציל את עם ישראל וזכה בכהונת עולם בשל כך, משה משנה את דעתו.
אמנם עדיין לא מבואר היטב: מדוע אין קנאי יכול להיות מנהיג? אדרבא פנחס הציל את העדה מהמגפה!

את התשובה לשאלה זו מבאר הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות הלא אלו השמונה פרקים (פרק השביעי): "ומצאנו באליהו ז"ל מדת הרגזנות ואע"פ ששמש בה בכופרים ועליהם היה כועס, אבל אמרו חכמים שהקב"ה לקחו ואמר לו שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן מי שיש לו קנאה גדולה כמו שיש לו כי ימיתם".

אליהו מחליט לעשות סוף למפלגת הבעל בעם ישראל. הוא מקיים את המעמד המרטיט בהר הכרמל. מכנס את העם, מוריד אש מהשמיים, הורג את נביאי הבעל ומביא את העם להכיר במלכות ה'. על פניו מדובר בביצוע כמעט מושלם, כל שנותר הוא לחסל את היו"ר-איזבל ושלום על ישראל.

אלא שמה שקורה מיד לאחר מכן הוא ההפך הגמור לתסריט הסיום המושלם. איזבל לא פושטת את גרונה, ההפך. היא מודיעה לאליהו שהוא עומד לסיים כמו נביאי הבעל. לאיזבל יש כיסוי. אם לא היתה לה תמיכה ציבורית, דבר כזה לא יכול לעבור. במילים פשוטות, מעמד הר הכרמל היה מרגש מאוד. אבל בקלפי, העם הצביע איזבל ולמעשה היה מוכן לשחוט את אליהו. הקנאות לא צלחה.

הרמב"ם משתמש במעשה זה כדי להמחיש שקנאות וענישת הרשעים עלולות להוביל לבעיה כפולה: ראשונה, המנהיג אינו להמית את העם, גם אם בסופו של דבר הוא מציל אותם מן החטא ומהעונש השמימי שבא בעקבותיו. שנית, שהקנאות היא אחת מן ההטיות המסוכנות מדרך האמצע – הוא שביל הזהב. שימש בקנאות מסיט את המנהיג מהמוקד הציבורי אל המוקד הפנימי. הקנאות עלולה להיות הקנאות הפרטית והאישית של המנהיג וגם אם היא מייצגת את ה', היא עלולה שלא לייצג את העם.