בית המדרש

  • כרך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה הכ"מ

כרך א' שיעור י"ט

הקיום בגולה

תקופת בית המקדש הראשון הארוכה מסתיימת בחורבן; בתחילה הגליית עשרת השבטים וחורבן ממלכת ישראל, ולאחר מכן חורבן ירושלים ובית המקדש, הגליית שבטי ממלכת יהודה וביטול העצמאות המדינית הלאומית; האם כל המאמצים האדירים מיציאת מצרים היו לשווא, הם הסתיימו בחורבן, בהגליה ובהתבטלות?

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תשס"ה
8 דק' קריאה
נס הקיום בגולה
תקופת בית המקדש הראשון הארוכה מסתיימת בחורבן. בתחילה הגליית עשרת השבטים וחורבן ממלכת ישראל, ולאחר מכן חורבן ירושלים ובית המקדש, הגליית שבטי ממלכת יהודה וביטול העצמאות המדינית הלאומית. לכאורה כל המאמצים האדירים מיציאת מצרים היו לשווא, הם הסתיימו בחורבן, בהגליה ובהתבטלות.

אך בתוך תהליך החורבן קיים גם תהליך אחר, תהליך שבא לידי ביטוי רק אחרי החורבן, והוא עיצוב וגיבוש תשתית הקיום היהודי, ערכי היסוד וקווי האופי הבולטים שלו. עם חורבן המסגרת החיצונית, כלומר המדינה, הנבואה, בית המקדש, חורבן התשתית הכלכלית חקלאית ועזיבת העם את ארצו בכפייה, לכאורה היה צריך להסתיים סיפורו של עם ישראל. אומות רבות חיו אלף שנה ופינו את הזירה לאומות אחרות. אולם בישראל, דווקא לאחר השבירה של כל המסגרות האלו, שנראה שבלעדיהם אין קיום, אין חיים ואין ממשות לאומה, התגלה שזה לא הכל, שהתגבש משהו נוסף שלא היה לו כמעט ביטוי בפועל בתוך המאבקים השונים, אבל מסתבר שהוא היה חזק יותר מכל שאר הדברים. האופי היהודי, הערכים הבסיסיים, התכונה של טיפוח החזון על ידי הגעגועים למשהו שונה וחדש, היכולת להעריך מחדש את כל מה שהיה ונחרב - התכונה הפנימית המיוחדת הזו לא באה לידי ביטוי בתקופת בית ראשון ובזמן קיום הממלכה, והיא מופיעה דווקא בגלות. וזהו פלא.

בגלות ראשונה זו, גלות בבל הקצרה, נובט הזרע של השונות היהודית המובהקת. זרע שבא לידי ביטוי בגלות הארוכה שבאה לאחר מכן. העם היהודי נבדל מן הגויים בגלותו ובגאולתו. ואם היה חסרון בהבדלות מן העמים בגאולתו, כלומר, בארצו, במדינתו, בנבואתו ובבית מקדשו, הרי שהוא הולך ונהיה נבדל מאד מן הגויים בגלותו ובשפלותו. כאשר מקלפים את כל המסגרות של הממשות הרגילה, מתגלה ממשות אחרת, קיום אדיר, אנרגיות עצומות של קיום והשרדות ואף יותר מזה.

הפרספקטיבה הרחבה של תולדות ישראל, יותר מ3000- שנה מהיום, נותנת אפשרות להבין ולהעריך מחדש את הדברים הפשוטים והמובנים מאליהם של עובדות הקיום הלאומי. עם שיושב בארצו ומקיים מסגרת מדינית עצמאית, כלכלה משלו, עם יסודות תרבותיים כשפה, פולחן דתי, זיקה לנוף מולדתו, אלו עובדות קיום לכל אומה, אין בהם דבר מיוחד. אך יש בהם משהו מיוחד בתולדות ישראל. כי לאחר שעובדות הקיום נשברו בפעם הראשונה, ונוצרה מציאות אחרת של גלות - כל המסגרות האלה קבלו ערך נוסף של חזון ותקון עולם. לא רק קיום פשוט. כל עוד האדם בריא הוא מקבל את זה כקיום פשוט, כעובדה בסיסית, אך אם חס-וחלילה כואב לו משהו, חולה במחלה כלשהי, אז הוא מעריך מחדש את הבריאות. מעכשיו, לפחות למשך זמן מסויים, להיות שוב בריא זה ערך נוסף, זה מאיר באור יקרות והאדם מנסה להבין ולמצות את עוצמת הקיום עוד פעם, שזה לא יהיה לשוא כמו בפעם הראשונה. זהו האופי האנושי, לגלות את האמת לאחר השבר. כך גם בלימוד "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" 1 . רק לאחר שהאדם נכשל ויש בפניו אתגר, הוא מעריך מחדש את מה שעשה קודם, מוצא את הטעות, מבין איפה היה הפגם ומה הערך להתאמץ, ואז הוא יכול "לעמוד" על הדבר, לעמוד על ערכו.

אחת מפעולות השלטון של נבוכדנאצר היתה הגליית עם ממקומו, כדי שיהיה זר במקומו החדש ויתעסק בבעיות התאקלמות ולא בתכנון מרידה. שיטת ההגליה שהחל בה סנחריב, עם כל האכזריות והקושי שבהעברת מיליוני בני אדם, הצליחה. נבוכדנאצר השיג את מטרתו וקיבל תקופה שקטה למשך שניים-שלושה דורות, עד שהעמים התיישבו במקומם החדש ויכלו להסתדר ולקיים את עצמם. רק אז החלו לחשוב על מרידה בשלטון המרכזי.

רוב העמים שהוגלו ממקומם נעלמו מהמפה הלאומית וההיסטורית. סנחריב ואחריו נבוכדנאצר לשו מחדש את כל המזרח התיכון (חוץ ממצרים). רק מרכיב אחד לא נח ולא שקט. היהודים נשארו שונים ונבדלים. כאן התגלה שהקיום הלאומי היהודי לא עומד רק על אותן מסגרות חשובות של ממשות מדינית, טריטוריאלית של כל עם.

כנסת הגדולה
גלות בבל הבליטה באופן יוצא מן הכלל, מעמד שהיה מובלע בקיום הלאומי קודם לכן, והוא מעמדם של אנשי הרוח חכמי התורה. וכדברי חז"ל: "כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'", אמר ר' לוי: בבניינה העמידה לי רשעים, כגון אחז, מנשה, אמון. בחורבנה העמידה לי צדיקים, כגון דניאל וחבורתו, מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו. ר' אחא בשם ר' יוחנן: הרבה צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה בבניינה" 2 .

אחרוני הנביאים שגלו עם יהודה לבבל, חגי, זכריה ומלאכי, עודדו את רוח העם ופעלו להרמת קרן התורה. לא המלכות, הכהונה או הנבואה בדמותה הקודמת עיצבו את חיי העם ואת מסגרת קיומו החדשה בגלות, אלא חכמי התורה. מתוך התורה השתקפו אדמת ישראל, מלכות ישראל, נבואת ישראל. לא בכדי המוסד המרכזי שצמח מתוך גלות בבל הקצרה הוא "כנסת הגדולה". מוסד זה הוא שקבע את מסגרת הקיום היהודי, את הבסיס הקהילתי, את מטבע התפילות והברכות ואת סדרי זמניהם. אותו שוני פנימי בא לידי ביטוי מלא ומובהק במוסד זה של אנשי כנסת הגדולה ובתקנותיהם. לא היתה זו רק התאספות של מאה ועשרים חכמי תורה, שכל שאלה שהתעוררה הביאו לפניהם. זהו התפקיד הפחות חשוב. עיקר השינוי התבטא בחקיקה. הקיום היהודי נחקק במציאות. נחשף כאן רובד של ממשות שלא היו ערים לו כלל. זוהי הדבקות בחוק, ברעיון המנוסח, ולאו דווקא באדמה, לאו דווקא בשושלת מלכות ובעוצמה צבאית, אפילו לא בעוצמה הרוחנית היחודית של הנביא, שכמובן, כל אחד השתחוה לגדולת דבר אלוקים החי שהנביא הביא אליו. חכמי התורה לא באו בשם המיידיות של דבר ה', אלא אמרו: דבר ה' - זו הלכה. דבר ה' - זו אגדה, דבר ה' זה הקץ והחזון 3 . הדבקות בחוק.

בחירה בתורה ומסירות הנפש
כאן אנו מגלים את תחושת הצורך, את הנכונות ואת הדבקות בתורה, שבאה לידי ביטוי במדרש על מגילת אסתר, שכולה בגלות בבל: "הדור קבלוה בימי אחשורוש" 4 . המדרש מדגיש ומבטא את גודל השינוי. פעם אחת קבל עם ישראל תורה בהר סיני, ובמשך אלף שנה ראינו כיצד התממשה התורה בארץ ישראל, בתקופת השופטים והמלכים, וכאן היתה החלטה לדבוק בתורה למרות שהכל נחרב. החלטה זו, שלא נתקבלה כהחלטה פשוטה באסיפה, היא כקבלת התורה מחדש. יתר על כן, חז"ל מדגישים שקבלת התורה בפעם השניה היתה גדולה יותר מקבלתה בפעם הראשונה, כי קיבלוה מרצון. בקבלת התורה בפעם הראשונה עמד העם מול נס גלוי, האם יכול היה לסרב ולהתנגד? במיוחד על פי התאור של חז"ל: "כפה עליהם הר כגיגית" 5 - עוד מעט נופל ההר על העם והקב"ה שואל: 'אתם רוצים או לא רוצים', האם יש לעם ברירה או בחירה חופשית? כמובן שהוא רוצה לחיות, ולכן יבחר קודם כל שלא יפול עליו ההר. ממילא ההחלטה לקבל את התורה מרצון במצב של גלות היא עובדה היסטורית מופלאה בעלת חשיבות שאין לשער את עוצמתה בתולדות ישראל 6 . היתה כאן הכרעה לחיים או למוות, לפחות מבחינה לאומית. גם בצורה פרטית היה זה תמיד לחיים ולמוות, כי מי שהחליט שיחיה חיים לאומיים, פעמים רבות החליט בזאת שיהיה לו מוות פרטי. כל הפרשה המופלאה של מסירות נפש על קידוש ה', שהיה לה דגם בדמותו של מרדכי שלא כרע ולא השתחוה, ובדמותם של חנניה, מישאל ועזריה, שהפילו עצמם לכבשן האש ובלבד שלא להשתחוות לצלם, נובעת מההחלטה הזו. אנשי סגולה אלו היו ממייסדי "כנסת הגדולה". מבחינה רוחנית וערכית זו קביעה למהותה של תרבות הנוגעת לכל העמים, כי שום חזון לא יוכל להבנות לעולמים בלא החלטה מסוג כזה. בכל תרבות, לכל האנושות כולה, לא יכול להבנות חזון, אלא אם כן תהיה החלטה לדבוק בדבר רוחני, באיזשהו עתיד, באיזשהו ציור רעיוני, לדבוק בו כחוק בל יעבור, למרות שאין לו שוטר או חייל, כופה או אונס. היתה כאן החלטה שלא נכתבה, החלטה בעלת ערך עצום, והיא קיום התורה.

ההחלטה לדבוק בתורה היא יסוד היסודות של הקיום היהודי. מצוות התורה הקבועה מהר סיני בלוח הזמנים היהודי, לקרוא "שמע ישראל", הפכה מעתה לעמוד השדרה והדגל של הקיום היהודי. זוהי הצהרה על מעמדה של התורה, הצהרת אמונים לה' אלוקי ישראל. ניתן פרוש ממשי והיסטורי מהי משמעות המושג "אחדות ה'". "אחד ואין בלתו" פרושו, אין אף אחד במקומו, לא מלך, לא כהן ולא נביא. 'במקומו' אין אף אחד. אם המלך איתו - הוא מלך כשר, אם הכהן איתו - הוא כהן טוב, ואם הנביא שלו - הוא נביא אמת. אך אם לא כך הדבר, הרי שאין מעמד עצמאי לשום דבר. זוהי אחדות ה', שכל יהודי מחוייב לומר פעמיים ביום "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". זו הצהרת אמונים יומיומית פעמיים ביום! זו לא הצהרת אמונים חד פעמית כשמתגייסים או כשנכנסים לתפקיד ציבורי, אלא פעמיים ביום. זו האחדות הטוטאלית, וכל מה שיש במציאות קשור לזה ונובע מזה וזו קדושתו. ואם הוא מתנגד לאחדות - זו טומאתו.

תורה שבעל פה
אנשי כנסת הגדולה עצבו את סדר יומו של היהודי, סדר הברכות, מטבע הברכות, סדר התפילות וזמניהם, מטבע התפילות ומנהגים שונים. כאן בא לידי ביטוי כוחם של חכמים כהמשך לתורה, אותה הסמכות שניתנה לחכמים מראש: "ככל אשר יורוך" ו"לא תסור" 7 - העשה והלאו. מכאן גם המעמד המיוחד של מצוות דרבנן וכל סוגי התקנות והגזירות. המעמד המיוחד הוא המשכת עניינה של התורה לחיים הממשיים. כיצד לקיים את המצוה שבתורה, מתי לקיים אותה, מי יקיים אותה, באיזה מצב, כל אלו הם דברי חכמים על ידי לימוד הפסוקים, וכח שיפוטי להוספת תקנות וגזרות מתוך התבוננות במציאות ובמצבים השונים. עד כדי החלטה של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" 8 , אפילו להפר את התורה בעת הצורך! תקנת הפרוזבול, למשל, היא בניגוד גלוי ובהשלמה מסותרת לדבר התורה עצמו, כדי שלא ינעלו דלת בפני לווים 9 .

זו הסמכות של החכמים, לממש את התורה בחיי היום יום של כל יחיד ויחיד, של ילד וזקן, איש ואישה, בקהילות שונות. זהו המפעל האדיר והמופלא שהחלו אנשי כנסת הגדולה ונמשך בכל הדורות שלאחר מכן. הסייגים והתקנות באו ליצור מציאות חדשה של קיום עצמאי. ידע יהודי שלא רק המאכל ששם בפיו צריך להיות מסויים, אלא שעליו לזכור גם לברך עליו. נוצרה כאן תשתית מאחדת דוקא בזמן של פיזור ופירוד. ניתנה משמעות חוקתית לחגים ולימות החולין, לשמחה ולאבל. זה איחד את העם שבפועל היה מפורד. זה יצר מציאות לאומית שונה.

כל התהליך הזה בא מכוח העם שקיבל את סמכותם של החכמים, שרצה בזה, וזה לא היה פשוט. אנו רואים במדרשי מגילת אסתר, שבתחילה השתתפו בסעודתו של אותו רשע, שתו ואכלו בכלי המקדש ולא בושו 10 . ללא ספק היתה גם נטיה להתבוללות, אמנם, אין לנו הערכה סטטיסטית אך בודאי היתה גם התבוללות בפועל. לבסוף נמצאה נקודת המשען, נתקבלה התורה מרצון, ולא על-ידי קולות, לא על ידי ברקים ולא על ידי מעמד ציבורי של כל העם. כל אותו מאמץ של אלף שנה ממעמד הר סיני ועד חורבן הבית, שנכשל בחיצוניותו, הצליח בפנימיותו. נעשתה פעולה עמוקה מאד של הכשרת הלב, וזה הצליח בסופו של דבר. אנו מוצאים דמות של עם מגובש, למרות שהוא גולה ומפוזר. אנו מוצאים דמות של עם מגובש שמיד מוציא מקרבו הנהגה מוכרת, שלא מתמודדת פוליטית או צבאית עם עמים אחרים. זו לא ההנהגה שעם גולה מוציא מתוכו בדרך כלל. בעמים אחרים, במצב זה נוצרים אנשי מחתרת שלוקחים רומח לידיהם וזוממים להפיל את השלטון. אך כאן בולטת ההנהגה המיוחדת הזו, הנהגה רוחנית מחוקקת שכל פעולתה מכוונת פנימה לבנין העם והקהילה. זה דבר מיוחד במינו. החקיקה הזו מתקבלת על ידי העם ומבוצעת, והיא יסוד היסודות ותשתית הקיום היהודי מכאן ולהבא. מעתה ואילך כל מה שיבנה, החזרה לציון, בנין המקדש, כינון הממלכה, יכון על ידי הנהגת חכמים. ההנהגה הזו לא נוצרה רק כדי שעם ישראל יחזיק מעמד בגלות, לא רק כדי להאחז במשהו בזמן הפרוד, אלא ליצור תשתית לחזרת העם לארצו. נחשף כאן היסוד החזק ביותר, 'אבן השתיה' של הקיום היהודי.


^ 1. גיטין מג, א.
^ 2. ישעיה נד, א. פסיקתא דרב כהנא כ, ה.
^ 3. ע"פ שבת קלח, ב. וביתר הרחבה בכריתות יג, ב.
^ 4. שבת פח, א.
^ 5. שם.
^ 6. ראוי להזכיר כאן, שבאופן חריף מאד הדגיש את העובדה הזו אדם שנוי במחלוקת, שלא תמיד דעת חכמים היתה נוחה מדבריו, פרופ' ליבוביץ' המנוח. הוא תמיד הדגיש: היה בית מקדש, היו כהנים, היו נביאים ושום דבר לא עזר, האומה חרבה. אחר כך כשלא היה כלום, החליטו היהודים המושפלים, המפורדים, המסכנים והמפוזרים, שלא זזים מן התורה - וזה עזר, האומה הצליחה להתקיים ואף להשתמר בגלות. הוא כדרכו ניסח את זה באופן מאד קיצוני וחד משמעי, אבל ההבלטה הזו נכונה. אלא שהחלטתו כי מאמץ אלף השנים נכשל - אינה נכונה, שהרי נביאי ישראל בתוכחתם, אף שלא הצליחו בשעתם, הצליחו לדורות, הכשירו את הלבבות והנביטו את הזהות היהודית.
^ 7. דברים יז, י-יא.
^ 8 . תהילים קיט, קכו.
^ 9. יש אימרה שאמר הרב קוק: צריך לדעת, כמובן, מה התורה אומרת בפרט מסויים, אבל צריך גם לדעת מה התורה רוצה ככלל מאיתנו. הדברים נאמרו בקשר לסוגיית עבודה עברית. הפועלים היהודים היו יקרים יותר, והיתה תחרות עם הפועלים הערבים. הרב קוק, כמובן, פעל בכל תוקף בעד עבודה עברית, מפני שזה נתן פרנסה לעולים החדשים וביסס את הישוב החדש. פעם אחת הגיע אליו מישהו שטען ששאל רב גדול בחו"ל על סוגיה זו, ואותו רב ענה לו במכתב שההבדל הוא עד שתות, כלומר, עד שישית. אם הפועל העברי עולה יותר משתות אז מותר לקחת פועל נכרי. ענה לו הרב קוק: נכון, זו ההלכה. אבל צריך גם לדעת מה התורה רוצה באופן כללי, והתורה רוצה שיחזרו הבנים לציון ושיתבססו כאן. וממילא יש ענין להדריך את בעלי הבתים לעשות מאמץ גדול ולהעסיק פועלים יהודים כדי לבסס את הישוב העברי. לכן, ההלכה הפרטית הזו פחות חשובה עכשיו. הלכה זו נכונה כאשר הישוב גדול ואין סכנה לביסוסו, אך כעת ענין העבודה העברית הוא ענין כולל של מגמת התורה בכלל.
^ 10. מגילה יב, א.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il