בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מסעי
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת מסעי תשע"ט

מעלת המדבר ומעלת א"י

בהליכה במדבר היו ניסים גלויים של מן מים מן הסלע ומעלת א"י היא חיים טבעיים ותורה המופיעה בתוך המציאות איזה מהם גדול יותר? במבט פשוט מעלת המדבר אך בעומק מעלת א"י גדולה יותר שהיא מופיעה את הקב"ה בתוך המציאות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ב' אב ה'תשע"ט
8 דק' קריאה 23 דק' צפיה
המעלה במדבר והמעלה בכניסה לארץ ישראל
סיימנו את ספר במדבר, ספר הדרכים. בתחילת הספר ישראל יוצאים לדרך, הם עוברים את כל המדבר, ובסיום הספר עומדים כבר בערבות יריחו על הירדן.
המדרש בספר בראשית (בראשית רבה פרשה ג, ה) אומר שנזכר חמש פעמים 'אור' בפרשה ראשונה (בראשית א, ג –ה). כל 'אור' כנגד אחד החומשים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" – בראשית. "וַיְהִי אוֹר" - ספר שמות. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – ספר ויקרא. "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" – ספר במדבר. "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" – ספר דברים.
"וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" - כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ" - בספר במדבר יש שני חלקים. חלק אחד - הדרך שישראל עוברים במדבר, והחלק השני שישראל עומדים לפני הכניסה לארץ ישראל. פעמיים מונים את ישראל, פעם אחת בצאתם ממצרים, ופעם שנייה לפני הכניסה לארץ ישראל. 'ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך' - יש כאן חלק אור וחלק חושך.
יש מפרשים שהתקופה שישראל היו במדבר זה האור. ישראל נמצאים כל הזמן תחת השגחת השכינה, ה' הולך לפניהם יומם ולילה, השכינה שורה בישראל. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. זו תקופה אידיאלית, כמו אברכים בכולל שיושבים ועוסקים בתורה, אין שום עול של פרנסה עליהם. אין שום דאגה של ניהול החיים המעשיים. הבגדים לא בלים עליהם, רגליך לא בצקה, הקב"ה מסדר להם את כל הצרכים, וכולם עסוקים כל הזמן בלראות את השכינה. אחר כך השלב הבא, ישראל יוצאים למלחמה, במלחמת עוג הם כבר נכנסים לחיי המעשה, זה מתחיל בפרשת פינחס, זו מעין ירידה לחושך, למציאות המוגבלת של העולם הזה.
ויש מפרשים להיפך: במניין השני של בני ישראל בפרשת פינחס, הקב"ה הוסיף לכל משפחה ומשפחה את האותיות יו"ד וה"א. זאת אומרת שיש כאן עליית מדרגה! חז"ל אומרים שפינחס לא היה ראוי לכהונה והוא זכה לכהונה בגלל מעשה קנאותו. ה' בחר באהרן ובמשה, ובחר בכהנים, הבחירה הייתה לא לפי המעשים אלא לפי הבחירה האלוקית. וכאן מתחילה תקופה חדשה, תקופה שישראל שותפים כביכול להופעת השכינה. פנחס זוכה לכהונה גדולה, ורוב הכוהנים הגדולים היו מצאצאיו (דברי הימים א, ה כט- מא) בזכות המעשה הגדול שהוא עשה, מסירות הנפש. אחר כך ישראל מתחילים לצאת למלחמות ולא כמו בהתחלה בקריעת ים סוף: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), אלא ישראל בעצמם נלחמים והם מתחילים להופיע בחיים המעשיים. האם זו ירידה או עלייה?

מדוע לא ירד מן בארץ ישראל
ה'חסד לאברהם' שואל מדוע המן ירד במדבר ולא בארץ ישראל. הרי המדבר הוא מקום של נחשים ועקרבים והכוונה לא רק לנחשים פיזיים, המדבר זה מקום של קלקולים, אין הופעות חיים, לכן גם הרוחניות היא פגומה. או אולי משום שהרוחניות במדבר היא במצב נמוך, בטומאה, אז ממילא יש נחשים ועקרבים. אז אם במדבר יורד מן, בארץ ישראל שהיא ארץ ה', ארץ הקודש, קל וחומר שצריך לרדת מן, אז למה לא ירד מן בארץ ישראל?
משיב ה'חסד לאברהם' שבארץ ישראל הפירות קדושים ולא צריך שירד מן. במדבר הכול טמא, אז האוכל מוכרח להיות מיוחד, מהאוויר, מהשמיים, לא אוכל טבעי, אבל בארץ ישראל, שהטבע שלה קדוש, והפירות קדושים, והתבואה קדושה, הארץ קדושה, לא צריך שירד מן. כלומר המדרגה של פירות ארץ ישראל שבה הקדושה מופיעה באופן טבעי עולה על המן. אבל יש קושיא, 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן', מה מיוחד באוכלי המן - שכאשר ישראל אכלו מן במדבר, הם יום יום נפגשו עם ריבונו של עולם. כל יום ציפו מי יודע אם מחר ירד מן. הרגישו שהאוכל שהם אוכלים הוא מתנה מאת ה', אוכלים על שולחנו של מקום. לכן נאמר 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן'. אבל גם מי שאוכל פירות טבעיים, אוכל טבעי, ויודע שזה אוכל אלוקי, ויודע שריבונו של עולם נתן לו את זה - נקרא 'אוכלי המן'. אם הוא אוכל ויודע שהקב"ה מופיע גם בתוך הטבע, לא רק בתוך הנס, אז זו מדרגה יותר גבוהה.
הוי אומר "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך" – שני צדדים. לא שיש כאן מחלוקת ואחד צודק. אלא אלו דגשים שונים. יש מעלה מיוחדת בדור המדבר שהיה דור שהקב"ה השגיח עליו באופן גלוי, ישראל חוטאים – מיד נענשים, זו מדרגה מאוד גבוהה וזה היה דור גדול.
במבט חיצוני כשמסתכלים על רשימת המעשים שישראל עשו במדבר, אפשר לחשוב שהיו להם הרבה נפילות, למרות שהם כל הזמן נמצאים תחת השגחה. איך זה קורה - אבל בעצם הדור הזה היה מאוד גדול, ועם צדיקים מדקדקים כחוט השערה. כגודל הצדיקות, גודל הדקדוק. העונשים החמורים שישראל מקבלים במדבר הם בגלל המדרגה הגדולה והמיוחדת שלהם. מתוך ההופעה האלוקית שכל הזמן נמצאת ונוכחת בתוך המציאות, גם ההשגחה בולטת מאוד.
תשאלו: מה יותר טוב, להיות במדבר במעלה גדולה ועם השגחה גדולה או להיכנס לארץ ישראל - זה טוב וזה טוב. כל מצב שנמצאים בו הוא המצב הכי טוב שיכול להיות. לכל צד יש מעלות מאוד גדולות. וצריכים תמיד לראות את המעלות שיש בכל מצב. הכניסה לארץ ישראל זו כניסה שתמשיך את הקדושה בתוך המציאות, בתוך הטבע, לראות את ריבונו של עולם בכל מקום שהוא נמצא, והוא הרי נמצא בכל מקום ולית אתר פנוי מיניה.

הופעת ה' במציאות הטבעית – המדרגה הגבוהה ביותר
אני רוצה להביא לפניכם את המדרש בפתיחתא דאיכה רבתי אות ל':
ר' זבדי בן לוי פתח: "לא האמינו מלכי ארץ" וגו', ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם" וגו' (תהילים יח, לח) אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן, הדא הוא דכתיב: "וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם" (שמואל א', ל, יז). מהו "למחרתם"? רבי יהושע בן לוי אמר: לשני לילות ויום אחד, היה הקדוש ברוך הוא מאיר לו בלילות בזיקין וברקים.
דוד ביקש מהקב"ה ללחום ולהשיג את האויבים שלו, סייעתא דשמיא. אמר לו הקב"ה: אני עוזר לך, ואכן דוד הצליח במלחמה. אסא ביקש מהקב"ה עזרה יותר גדולה, לא סייעתא דשמיא נסתרת, אלא שהוא ירדוף וריבונו של עולם יהרוג אותם:
עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר: "וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר וגו' כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה'" (דברי הימים ב', יד, יב). 'ויפלו לפני אסא' אין כתיב כאן, אלא 'לפני ה' ולפני מחנהו'.
עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה, והקב"ה אתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה, שנאמר: "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ" (דברי הימים ב, כ, כב).
עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה, שנאמר: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר" (מלכים ב', יט, לה).
איזה מדרגה הכי גדולה - במבט החיצוני הפשוט, נראה שהמדרגה של חזקיהו שלא עושה דבר, והנס גלוי לחלוטין. כל צבא סנחריב מתים בלילה אחד. מאה שמונים אלף! רואים את יד ה' הגלויה. ואפשר להסתכל במבט אחר, אדרבה, המדרגה של דוד היא הגבוהה ביותר! שהקב"ה נותן את הכוח לדוד לפעול, ובתוך המציאות מופיעה יד ה'. המדרגה הגבוהה ביותר היא שהעולם כל כך מוצלח ומוכשר שלא צריך את ההופעה האלוקית הגלויה. כשישראל יוצאים ממצרים, "ה' הולך לפניהם יומם ולילה". הם לא יודעים ללכת בעצמם, צריך להוביל אותם כמו שמובילים ילד קטן ביום בלילה. אחר כך אדם גדל, ומתחיל ללכת בעצמו. האם זו מעלה גדולה שאבא שלו מחזיק אותו ביד ומוליך אותו - זו חולשה, זה לא הסדר הנכון. הסדר הנכון הוא שאדם הוא חזק ולא צריך שמישהו יוביל אותו, ויראה לו ויאיר לו את הלילה. דווקא כשהקב"ה מופיע בתוך הטבע, בתוך המציאות, זה שיא ההופעה האלוקית. זו הופעה בתוך המציאות. זה מראה שהמציאות כולה אלוקית. לא שהמציאות הזאת עומדת בפני עצמה והיא מנותקת, והקב"ה מופיע בה לפעמים בניסים בנפלאות. המעלה היותר גדולה היא שהקב"ה מופיע בתוך כל המציאות. רואים את הקב"ה בכל דבר ודבר, ובכל מעשה ומעשה, רואים שריבונו של עולם נמצא כאן. כשחיים חיים בריאים כאלה של אמונה עצומה כזאת, אז החיים הם מרוממים, החיים הם מושגחים, ואין צורך בניסים. הניסים זה דבר שנובע מחולשה, זה לא לכתחילה, יש בזה גודל כשיש חולשה. המצב היותר מושלם, זה המצב העתידי. המצב של ארץ ישראל שהקב"ה מופיע בה בתוך הטבע. הכול צומח יפה, הכול מצליח, ומתקיים הסדר: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי" (דברים יא, יג) "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" (שם יא, יד), כל הטבע מתנהג בצורה מושלמת ומתוקנת.
זהו עניינה של תורת ארץ ישראל. תורת ארץ ישראל היא התורה המופיעה בתוך המציאות. המרגלים חששו לבוא לארץ ישראל כי שם יצטרכו לעבוד את 'האדמה' ואז תהיה להם ירידה רוחנית, ובמדבר אפשר להיות באווירה רוחנית של קודש קודשים. אבל הדבר הנכון זה להופיע את ריבונו של עולם בתוך המציאות. לפי הפירוש הזה "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך", הבחינה של אור היא דווקא בדור הנכנסים לארץ ישראל, בדור העומד בערבות מואב על ירדן יריחו.

ספר דברים – מדרגה רוחנית חדשה
לכן ספר דברים הוא הספר. בספר דברים מופיע ריבונו של עולם בהופעה חדשה גלויה מאוד. "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לה). פסוק זה לא נאמר מקודם, אלא רק כשישראל נמצאים כבר בכניסה לארץ ישראל, והקב"ה מופיע אליהם. ואז מופיע הפסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). זו הופעה של ריבונו של עולם שממלאת את כל המציאות. בהתחלה ישראל לא היו ראויים למדרגה הזאת, היו צריכים לעבור ארבעים שנה של לימוד, של חינוך, של התעלות, עד ההגעה למדרגות האלה שהשיגו בכניסה לארץ ישראל.

בין המצרים – להתחזק בשאיפת האחדות ובראיית הטוב בכל אחד
אנחנו נמצאים בשבוע שלפני תשעה באב. מבחינה הלכתית יש כאלו שאומרים שזה לא נחשב 'שבוע שחל בו' כי השנה אין שבוע שחל בו כי ט' באב חל בשבת, על כל פנים אנו נמצאים בתשעת הימים.
בימים האלו אנחנו מרכזים את מחשבותינו בחיסרון שבית המקדש חרב, ובצורך בבניית בית המקדש. לא צריכים לשנות את הלימודים ללמוד דווקא דברים מענייני דיומא, אבל שנהיה עסוקים כמה אנחנו חסרים את היחד הזה של בית המקדש. בית המקדש מחבר את כל ישראל יחד. לא עשו שני בתי מקדש. כשיבנה בית המקדש כולם יבואו לשם למקום אחד, כל הגוונים, כל הצדיקים לסוגיהם, והמקדש מאחד את כל ישראל. בעצם המצב צריך להיות הפוך. כשישראל מאוחדים, אז בית המקדש מופיע. חז"ל אמרו לנו שבית המקדש נחרב מבחינה רוחנית עוד קודם החורבן, ו'קמח טחון טחנת', ומה שטיטוס עשה זה היה רק הריסת הבניין כי הקדושה כבר נעלמה משם. שכינה לא הייתה שם, נשאר רק בניין בלבד.
הימים האלה, הם ימים של מחשבות. איך אנחנו מוצאים את כל מעלות חברינו, חברינו הצדיקים, היותר מדי צדיקים, וגם הפחות מדי צדיקים, ו'עמך כולם צדיקים'. לחפש את המעלות של כל אחד ואחד. אנחנו לא מוותרים על תיקון החסרונות. החסרונות הם לא טובים. אבל בכל אדם יש גם מעלות. בכל אדם, בכל גוון בישראל יש גם נקודות טובות, ואת הנקודות האלה, אנחנו צריכים להכיר ולהאיר. צריך לשאוף ליחד הזה, ולבקש שהשכינה תופיע בישראל ושבית המקדש ייבנה במהרה בימינו. כל אחד שהוא מבקש על זה מעומקא דליבא, זה עובד! לא לחשוב שזה לא תלוי בנו. הדבר תלוי באמת בכל אחד ואחד. אם אנחנו נעשה את חלקנו, אז בע"ה נביא את המהלך הגדול הזה, יחד עם עוד רבים בישראל שעוסקים במחשבה, בתפילה, ובבקשה שייבנה בית המקדש במהרה בימינו.

מאמץ בלימוד בסוף הזמן למרות הקושי
אז אף על פי שזה סוף הזמן ויש קצת לאות, שמעתם כעת שיש כאלה שהיה להם קשה, ולמרות הקושי הם המשיכו והמשיכו, ועכשיו הם שמחים על זה שהתמודדו עם הקשיים. כגודל הקושי, גודל השכר. כדאי שנעשה את השבוע הזה, שבוע של עלייה, לא של הידרדרות. זה סוף הזמן. הנפש מחכה קצת להתאוורר, וכבר המחשבות הולכות למה אני עושה בבין הזמנים. זה טבעי מאוד. באחת מישיבות המוסר, המשגיח לא היה יכול לראות את סוף הזמן, כי הייתה נפילה. המצב הזה היה כל כך מצער אותו, שבשבועיים האחרונים הוא היה נוסע ולא נמצא בישיבה. יש מציאות כזו שיש לאות. לא ניכנע לזה, אלא נודה בעובדה הזאת שיש קושי, ונעשה מאמצים להתגבר עליהם בעזרת ה'. חזק ונתחזק, ושנזכה במהרה לצאת מבין המצרים למרחב י-ה ושייבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il