בית המדרש

  • כרך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

כרך א' שיעור ל"ב

בשורת הנצרות ופגמיה

בשורת הנצרות ופגמיה

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תשס"ה
10 דק' קריאה
בשורת הנצרות ופגמיה
המשבר
בשיעור הקודם דיברנו על אותו פרק משבר ושינוי, הן בתרבות הרומית ההלניסטית והן ביהודה עצמה. ראינו את צמיחתה של הכת החדשה, שבתחילתה היתה כת יהודית עם סממנים יהודיים מובהקים, שכל כולה תוצר המשבר הפנימי, של אותו פיצול ופילוג, של אותה מבוכה וחולשה שפקדה את יהודה לעומת התרבות שמבחוץ. הכת הזו, לשמחתנו, לא נקלטה בקרב ישראל. יסודות מסויימים הופכים להיות אלטרנטיבה ערכית רוחנית לשאלות קשות, עמוקות וחמורות שהולכות ונעשות יותר ויותר דוקרות באימפריה הגדולה. השאלה הבסיסית היתה שאלת המוסר, היחס לאדם. בעולם הרומי כח היצור העיקרי, כמו בכל העולם העתיק, היו העבדים. העבד הוגדר בחוק הרומי כ"חפץ מדבר". כלומר, לעומת המחרשה שהיא חפץ שאינו מדבר, גם העבד הוא חפץ, אבל מדבר. מצד אחד מצב זה יוצר בעיות, אך מצד שני נוצרת גם קלות מסויימת בתקשורת ובהסבה של אותו חפץ לעניינים שונים.

הגדרה זו בחוק הרומי יצרה מציאות כמעט בלתי נסבלת בקרב המוני בני אדם, שמבחינה כלכלית הם עבדים, אך מעולם הם לא הפסיקו להיות אנשים. העבדים לא היו רק אלו שנמכרו לעבדות בגלל התרשלותם, חובותיהם או גנבותיהם. המוני עבדים, אולי הרוב הגדול שבהם, היו שלל מלחמה. היו הם בני אותם העמים והשבטים שהרומאים כבשום וניצחום במלחמות מפני שהצבא הרומי היה מנוסה יותר והשיטות האסטרטגיות והטקטיות שלו היו מחושבות יותר. עמים ושבטים, שבסך הכל ביקשו את עצמאותם, נפלו קרבן למדיניות ההתפשטות הרומית, והטובים שבהם, טובי הלוחמים, הצעירים והצעירות, שהיה בהם כח פיסי, נלקחו בשבי והפכו לעבדים מאותו הסוג שבארנו - ללא כל זיק של תקוה לעתיד.

הדבר יצר, כמובן, מרידות גדולות מאד של עבדים ברומי, מרידות שבשיאן גם סיכנו את הממלכה הרומית. ידועה מרידתו של המנהיג ספרטקוס. הוא היה עבד שנמכר לשעשוע והפך לגלדיאטור מפני שהיה לוחם דגול. חלק מהעבדים היו מסוג המנהיגים הזה, הם למדו ופיתחו את יכולתם לאחוז בנשק והיו למנהיגי העבדים המורדים. כוחם הפיסי ומיומנותם המקצועית כלוחמים עמדה לזכותם. המרידות הללו נכשלו בסופם, הצבא הרומי הצליח להתגבר עליהם ולהשיב את הסדר על כנו, אבל אי שביעות הרצון מן התרבות הכוללת, גם בשכבות העליונות של החברה הרומית, המשיכה לתסוס. ברומי שרר דיכוי איום ובלתי מתחשב של המוני אנשים-עבדים, שלא זו בלבד שאתרע מזלם ומר היה גורלם שנפלו בשבי, גם עצם חייהם היו קשים מנשוא. אמהות נפרדו מילדיהן, אח מאח ואשה מבעלה. אדם רומי שרצה לקנות לו שפחה לצורך נקיון הבית, קנה אשה ללא התחשבות יתרה אם היא נשואה או לא, אם יש לה ילדים או לא. הוא היה מעוניין רק באשה ללא ילדיה וללא בעלה. טרגדיות אנושיות לאלפים ולרבבות היו מעשה של יום יום בשוקי העבדים של רומי בכל מקום. סדר משוכלל עשוי על פי חוק ועל פי כללים של מסחר נמשך מאות שנים. כל זה יצר תשתית עמוקה של התמרמרות.

לעיתים, כאשר אנחנו מנתחים אירועים היסטוריים ותקופות שונות, אנחנו יכולים לציין מאורע מסויים שקרה ביום זה בשעה זו עם איש זה וזה. מפני הקלות היחסית של ציון המאורע אנחנו תולים את כל התקופה במאורע זה. כאן אנו עדים לתופעה שאי אפשר להצביע על מקרה מסויים ולומר שהוא גרם לכך וכך. מדובר כאן על הצטברות של כעס, מרירות, אי שביעות רצון, תחושות קשות ביותר בקרב שכבות רחבות מאד של אנשים שרובם הגדול מתו בצערם בהיותם עבדים ושפחות, ונולדו כבר כעבדים ושפחות. מצב זה יצר מפנה עמוק מאד, מפנה שהביא ליצירת תנאים לדבר שהיה קשה להעלות אותו על הדעת - הליכה של ציבורים גדולים מאד לדת אחרת חדשה לגמרי, חדשה בערכיה וביסודותיה. זניחת האלילות והליכה למשהו חדש. הבשורה הנוצרית הגיעה בדיוק בזמן ובמקום המתאים. הענין המוסרי של ראיית כל אדם כנברא בצלם אלוקים, ויש רק א-ל אחד, כך שאי אפשר לומר שהעבד נברא בצלם אל נחות ואילו האציל נברא בצלמו של האל המכובד והיפה. יש רק א-ל אחד ובצלמו נברא כל אדם, עבד כאדון, עשיר ועני, צעיר וזקן, לוחם ומוג לב, כולם שוים מבחינה זו.

זו בשורה מוסרית שלא נשמעה כדוגמתה. האמירה עצמה השיבה אמון לנפשות, יצרה תשתית לתקוה ושינוי. הבשורה הנוצרית יצרה אשליה של שינוי קרוב, של 'הנה הנה מלכות השמים תחליף את המלכות הארצית' - שהיא, כמובן, מלכות רומא. אז נוח יהיה לכל עני, מסכן ודכא רוח להכנס לשערי מלכות השמים, ואילו לעשיר ולאדון יהיה קשה מאד להתקבל למלכות זו, הוא יצטרך להזדחל ולהשתחל לתוכה. מהפכה ערכית מוחלטת. הנצרות מתחילה להתפשט בקהילות העבדים ברחבי האמפריה הרומית. קודם כל באותם המקומות שהיו משועבדים בעצמם כמו יוון, מצרים, ארמניה, שם השעבוד היה כפול, לא רק שמבניהם לקחו לעבדים, גם הארץ עצמה היתה משועבדת. אך גם לרומי הגיעה הבשורה. וצריך להוסיף, חלק מהאצולה הרומית היו אנשים משכילים ורגישים שגם הם לא שבעו נחת מתרבותם ומדתם, גם הם לא שבעו נחת מאותו היחס שהתייחסו לעבדים, למרות שכמובן גם הם השתמשו בעבדים כמו כולם. גם אצילים אלו הצטרפו אל הבשורה החדשה.

ברית חדשה
כך צמחה תנועה חדשה שינקה מן היהדות אך בעיקרה הופצה לא בקרב היהודים. כמובן, נשאלה השאלה: האם המצטרפים לתנועה זו מוגדרים כגרים? האם אותם מאות אלפי אנשים, שבחפץ לב קבלו את הבשורה הזו, הופכים ליהודים?

אולי את חכמי ישראל השאלה לא הטרידה, מפני שבפועל הם לא הפכו לשומרי מצוות ולא התכוונו להיות שומרי מצוות, מלבד מצוות מסויימות, כשבת, יום מנוחה, שהדגיש את השויון של כל האנשים, את הצורך במנוחה וביחס אנושי. אבל לאידיאולוגים של הנצרות, שעדיין היו יהודים, היתה זו שאלה מרכזית. דיברנו על כך ששאול, שאחר כך נקרא פאולוס, נעשה האידיאולוג הראשי של הנצרות. באגרותיו השונות, שחלקן נשתמרו במסורת הנוצרית, הוא קבע, שאין צורך בגיור מלא, במילה לגברים, אלא די בטבילה. אין צורך בעשיית המצוות ובהקפדה עליהם, כי אם הרוח והכוונה הכללית להיות דבוק ביהדות, בבשורה החדשה. כאן נתחדש מושג רווח: הברית החדשה. יש ברית בין אלוקים לישראל, זו הברית הידועה. אך מה טיבה של ברית זו עם אותם אנשים שאינם יהודים, אך גם אינם עובדי אלילים? כיצד הם יקראו? כאן נוצר המושג 'ברית חדשה', שפירושו, ברית בין אלוקים לאותם המצטרפים החדשים, (הכוונה כאן למושג ולא לכתבים שנקראים היום 'ברית חדשה', שהם נקבעו הרבה יותר מאוחר).

בית התפילה של הנוצרים נקרא ה'כנסיה'. זהו תרגום עברי למונח יווני שהוא עצמו היה תרגום מעברית. המושג 'כנסת ישראל' הוא מושג עברי. כיצד יקראו אנשים אלה? גם כן כנסת. גם הם מתכנסים וכורתים ברית עם אל. הם מקבלים את הבשורה הזו. לכן הם נקראים 'אכלסיה' כלומר 'כנסיה'. כנסת ישראל הידועה עם הברית הקודמת, אלו עם ישראל, הם התכנסו וקיבלו על עצמם את הברית. מעתה יש אנשים חדשים שנכנסים בברית חדשה והם נקראים הכנסיה.

לראשונה בתולדות התרבות האנושית, לפחות מן המקורות הכתובים, מכריז פאולוס על רעיון ביטול הלאומיות. הוא אומר "אין יהודי ואין הלני", לעומת זאת יש מי ששייך לכנסיה ויש מי שאיננו שייך לכנסיה. משהו מעין זה היה אצל אנשי קומראן, אלא שהם לא העלו בדעתם לפנות לנכרים, אצלם אפילו חלק מן היהודים היו בני חושך אז ודאי שהנכרים טמאים מכל וכל. פאולוס מעלה לראשונה את הרעיון של העדפת הצטרפות לארגון, לכת ולאידיאולוגיה מסויימת על פני המסגרת הטבעית של האדם, הולדתו במשפחה, בארץ, בעם ובשפה מסויימת. מעתה מי ששייך לארגון הזה ייגאל, מי שלא שייך לו נידון לשאול ואבדון לנצח. צריך לומר, שבמשך ההיסטוריה, מאז ועד היום, יקומו עוד הרבה יהודים שיכריזו על הרעיון האינטנציונליסטי, כלומר, השאיפה להיות בין-לאומי, הרעיון שהלאומיות אינה כלום, ועיקר תפקיד האדם הוא ההשתייכות לאידיאה או לאירגון מסויים.

המוסר הנוצרי
הרעיון מתחיל להתפתח. נוצרת הקצנה עקבית וחד צדדית מהמוסר היהודי המקובל, לכיוון מוסר אנושי שכמעט בלתי אפשרי לממשו. הוכרז שהעני עדיף מהעשיר רק מפני שהוא עני. התורה במפורש יוצאת נגד תפישה זו באומרה: "ודל לא תהדר בריבו" 1 , כלומר, אל תתרשם מכך שאותו אדם הוא עני, אין זה בהכרח מעיד על צדקתו. התורה לקחה בחשבון שיש צד פסיכולוגי מסויים הרואה בעני אדם מסכן, שזקוק לרחמים ולחמלה, וממילא ראוי להעדיף אותו על פני העשיר. לכן היא מצווה לא להעדיף אותו בגלל עוניו. הנצרות ביטלה את הפסוק הזה. הרעיון הזה בוטל. העני לעולם עדיף מהעשיר, המסכן מן המאושר, העבד מן האדון. הרעיון המוסרי בהתפתחותו המסויימת הזו מבטל את המשפט ואת הצדק. רעיון הצדק מחובר לרעיון השויון הבסיסי שבין האנשים כולם. כאן נוצר אי שויון. הסוציולוגים או הפסיכולוגים יאמרו שהיה כאן נסיון לאי-שויון מתקן, לאפליה מתקנת. מסכנים אלו סבלו סבל כל כך נוראי ולכן יש צורך ללטף אותם יותר. אלא שאפליה מתקנת יכולה להיות מכשיר חברתי כאשר הוא מוגבל ומצומצם לפרק זמן מסויים. וצריך להיות מודעים לכך. אם לא מודעים לכך הוא הופך להיות אפליה של ממש.

התפקיד הראשוני של המשפט והצדק הוא ליישב מחלוקות וחילוקי דעות, אך אם אכן בוטל המשפט והצדק, איך אפשר יהיה לישב מחלוקות בין הניצים?

כאן בא רעיון הסליחה הגורפת. אדם לקח לך משהו? אז מה? אם נשאר לך משהו - תן לו. מפני שמה שיש לך זו מתנת הא-ל וממילא זה לא שלך. האדם צריך להיות וותרן מוחלט. וממילא אם האנושות כולה תוותר על רכושה, לא יהיו חילוקי דעות, לא יהיה צורך במשפט ואין צורך בצדק. הרעיון הזה בא לענות על שאלות מסויימות. יש למוסר זה הגיון כלשהו. אמנם, בפועל הוא לא עובד, אבל כהגיון הוא קיים.

בן האלוהים
לאחר מכן אנחנו מגיעים לחידוש מסויים של הנצרות שלאחר פאולוס. הנצרות הראשונה בישרה בשורה שעומדת להתרחש בקרוב מאד, בה יוושעו המסכנים והנדכאים. מי יהיה המחדש? איש מסויים שיוכתר כמלך המשיח. הנכרים לא ידעו בדיוק מה זה משיח אז מבחינתם היתה הכוונה למלך עושה חסד. אך אם מדובר במלכות השמים אז מיהו המלך אם לא הא-ל עצמו! ואם לא הא-ל אז הבן לו... את העניינים המשפחתיים יסדרו אחר כך... כך נוצר הרעיון של מלכות האל. אבל קרה דבר טראגי. לא זו בלבד שהבשורה לא התממשה, אלא שאותו האיש, שעתיד היה להיות המלך, נתפש על ידי השלטון הרומי ונהרג. עכשו צריך לקבוע האם הבשורה בעינה עומדת, כלומר שמלכות השמים תבוא עוד מעט, או שהכל היה כזב?

בעקבות מאורע זה נוצרים שני מיתוסים יסודיים ומרכזיים, שעד היום הם עדיין תשתית הכנסיה הנוצרית. האחד - רעיון התחיה. אותו האיש כלל לא נהרג. ואם תאמר: הרי ראינו שהוא נתלה ונקבר? הרי שאחר כך הגופה נעלמה, כך שאין ראיה שמת. ממילא כל מה שאמר יכול להתממש כל יום. לא ברור איפה הוא, ואין זה חשוב, העיקר שהוא חי. זהו המיתוס הראשון שאומר שתהיה עוד הזדמנות, שתהיה פעם שניה. ועדיין העולם הנוצרי מצפה לביאה השניה של מושיעם.

המיתוס השני הוא הרבה יותר רוחני ונוגע ללב. על כן המיתוס הראשון, למרות שקיים, הוא נדחה מפני המיתוס השני. המיתוס השני הוא שמותו של המושיע היה בבחינת כפרת החטא הבסיסי של האדם כדי להביא אותו לגאולתו. לא היה זה מוות מקרי. זה רעיון עמוק מאד, חשוב ונוגע ללב. זהו רעיון של כפרה והליכה לקראת יסורים למען משהו. כך זה מתחבר גם אל רעיון הסליחה הגורפת. אדם צריך לוותר למען הזולת על רכושו ואולי גם על חייו כפי שעשה הגואל הראשון כדי לגאול את האנושות. האל הקריב את בנו כדי לגאול את האדם השפל ולתת לו אפשרות להצטרף למלכות השמים. הסיפור הזה נוגע ללב ולכן הציבו בכל הכנסיות תמונות ופסלים מרגשים ביותר המתארים את יסוריו של הצלוב. אדם המגיע לכנסיה רואה לפניו את הדוגמא של זה שויתר על חייו ועל עושרו למען בני האדם, שהתייסר למען בני האדם, על כן גם אנו צריכים לנהוג כמוהו. זהו רעיון קונה לבבות.

בפועל לא יכלה הנצרות להיטיב את מצבם של העניים, המסכנים, הנדכאים והעבדים, אפשר היה לתת להם תקוה, אפשר היה לעודד אנשים להצטרף לקהילה מסויימת שבה ירגישו טוב יותר, אבל אי אפשר היה לשחרר אותם מן העבדות ולהפוך אותם לאנשים מאושרים. הנצרות נתנה ערך ליסורים. עבד שהתייסר וסבל מנגישת האדון, עבד שהיה נטול כל, שהופרד ממשפחתו, ודאי שאל את עצמו 'מה הערך בחיים אלה? איזה מן קיום הוא זה?' והנה באה הכנסיה ונתנה לזה ערך. ביסוריך אתה מתדמה לגואל עצמו. כמובן, צריך לזכור, שמבחינה מוסרית יש הבדל עמוק שבא לידי ביטוי בתולדות הנצרות והעמים הנוצריים, והוא שהעבד לא בחר ביסורים האלה, ולהיפך, הוא היה שמח להיפטר מן היסורים, ולכן בהזדמנות הראשונה כאשר היתה לעבד אפשרות הוא ברח מהר מאד מיסוריו, ואף הפך לאדון לא פחות אכזרי משהיה אדונו. אבל כל עוד לא ניתן היה להשתחרר מהיסורים רעיון הנצרות יכול היה לנחם. על כן בפועל הנצרות לא תיקנה תיקון גדול כל כך מבחינה מוסרית כמו שאולי התכוונו ראשיה וראשוניה.

התפשטות הנצרות
ברחבי האימפריה הרומית נוצרות קהילות נוצריות, ברובן קהילות עבדים. הקהילות הללו נרדפות על ידי השלטונות הרומיים מפני שיש ברעיונות האלו קריאת תגר על החוק הרומי, על הלגיטימיות הקדושה של השלטון הרומי, ועל שלטונו של הקיסר הרומי, שהיה נחשב לאלוה (אמנם, לא תמיד היה נחשב ממש כאל אבל היו לו סיכויים טובים להכנס לקטגוריה זו...). זו לא היתה רק אמונה באלילות כזו או אחרת, אלא רעיון מהפכני. לכן הם נרדפו עד חרמה, והיות שהם עבדים ממילא גם הוצאו להורג. אעפ"כ התנועה הזו הלכה והתעצמה ברחבי האימפריה. התנועה התנתקה מהתשתית היהודית הלאומית והעניינית. כאמור, אין יותר ערך לקיום מצוות. נשאר רק זכר לשבת בתור יום מנוחה, שאחר כך כדי להיבדל מן היהודים הם העבירוהו ליום ראשון. (המוסלמים, לאחר מכן, היו צריכים להיבדל משתי הדתות, היהדות והנצרות. לטענתם, הנוצרים טיפשים היו, כי איחרו ביום, אנחנו נקדים ביום אחד ונטען שאנחנו המקוריים, עוד לפני היהודים. כך נוצר יום שישי. כאשר היהודים רק מתכוננים לשבת, אנחנו כבר בעיצומה. רעיון זה חובק כמה מצוות מוסלמיות, כמו חיוב חמש תפילות ביום בדומה ליום הכיפורים של היהודים. הם יטענו 'היהודים מתפללים חמש תפילות ביום רק פעם בשנה ואילו אנחנו בכל יום. אצל היהודים רק לנזירים אסור לשתות יין, ואילו אצלנו לכולם נאסרה שתיית היין'.)

הנצרות הופכת לדת אחרת, שונה וחדשה, בעלת מיתולוגיה משלה, שסובבת סביב האישיות המרכזית. התיאולוגיה הנוצרית, כלומר, הבנת האלוהות, מתבססת על הדמות המרכזית, היא דמותו של הבן בעל בשר ודם, ולא על האל-האב, כפי שהם קוראים לו. מבחינה רשמית הנוצרים המשכילים תמיד ידעו שהדמות העיקרית היא דמותו של האל, וקשה היה להם להסתדר עם שאר החלקים, הבן, רוח הקודש ולאחר מכן גם האמא, שהיא לא בדיוק אלוהות אבל חשובה ביותר (ואז נוספו דודים, דודות וקרובים נוספים...). אך כאמור, הדמות המרכזית במיתולוגיה הנוצרית היא דמותו של הגואל, הבן המיוסר, המת והקם לתחיה, זה שהקריב את עצמו למען האנושות.

זו דת חדשה שלא רק התנתקה מהיהדות אלא נעשתה עויינת לה. מלכתחילה היתה עויינות מסויימת אצל אותם היהודים שהצטרפו אל הכת החדשה ולא התקבלו לתוך קהילות ישראל, אלא שהעוינות הלכה וגברה, והתקבלה דעה על האשמה כוללת של היהודים ברציחתו של ישו, מפני שהיהודים בגדו בו, לא רצו בו ולא קיבלו אותו, ובאופן זה גזרו עליו את המוות והיסורים. על כן כל יהודים אשמים בכך. הדעה הזו התגבשה בפועל רק לאחר שהנצרות היתה הדת השלטת ברומי, אבל ניצנים לדעה זו היו כבר קודם לכן. ההתנתקות מהיהדות הפכה להיות גם עוינות ליהדות. העוינות הזו היתה בעלת השלכות קשות מאד לגבי העם היהודי בארצות הנוצריות.

מה היה יחס היהדות לנצרות? כאשר הסכנה גדלה היה יחס של אי קבלה והסתייגות. הרעיונות על גאולה קרובה, על מוסר שהוא מעבר למוסר התורה, כעין צידקות יתר, יכלו לקנות מקום בלבבות. אז נתמנה שמואל הקטן לתקן את ברכת המינים, הברכה התשע-עשרה בתפילת העמידה. נוספה "ברכה" מיוחדת על המינים ("ברכה" בלשון סגי-נהור שהרי מקללים אותם ולא מברכים אותם) כדי להוציא אותם מבתי הכנסת ומן הקהילות, וכדי להעמיד אותם בפני הכרעה האם הם רוצים להשאר בתוך הקהילה היהודית ולעזוב את המינות או לצאת מן היהדות. נראה שמבחינה יהודית זו היתה הפעולה המכרעת, הסימן המכריע, להוצאתם של המינים מתוך קהילות ישראל. המינים בלאו הכי לא היו רבים כל כך בקהילות ישראל, ועל ידי הברכה גדעו חכמי ישראל את סכנת ההתפשטות של המינות, שעדיין היתה קרובה מאד ליהדות. רק אז עבר כל המשקל אל הנכרים, ועימם לא היה כל שיג ושיח תיאולוגי של ממש 2 . זו כבר דת חדשה אחרת ומנותקת שפועלת את פעולתה בעולם בלי קשר ישיר אל היהדות. היהדות הפסיקה להיות מקור השראה של ממש.


^ 1. שמות כג, ג.
^ 2. אמנם, ישנם נוצרים שתרגמו את התורה ללטינית, כהירונימוס, שכתבו על היהודים שחיו בארץ ישראל במאות הראשונות לספירה. תוך כדי פרושם על התנ"ך הם כותבים קצת על היהודים, היכן הם נמצאים וכמה הם וכדו', ומהם שואבים ידע מסויים.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il