בלי טריקים ושטיקים!

מספרים על אחד מחסידיו של רבי מנדלי מקוצק, שסרב לקרוא קריאת שמע לפני פטירתו. כשהפצירו בו האנשים שסבבו את מיטתו, שיסתלק מהעולם מתוך אמירת 'שמע ישראל', דבק בעמדתו ואמר: 'זו עצת היצר הרע, לקרוא קריאת שמע, כדי שיספרו אחר מיטתי שאני צדיק, והסתלקתי מהעולם מתוך קריאת שמע'.
כשנודע סיפור זה לרבי מנדלי מקוצק, הגיב ואמר: 'אפילו בשעת פטירתו של אותו יהודי, לא הסתלקה ממנו מידת הגאווה'.
סיפור זה נוגע בנקודה עדינה ויסודית בעבודת ה'. פעמים רבות, אנו מנסים לעבוד על מידותינו באמצעות מעשה מסויים. אולם, אם נתבונן בדבר לעומק, נגלה שהפתרון לא נעוץ במעשה החיצוני, כי אם בעבודת הלב הפנימית. המעשה יכול להקל על העבודה הפנימית, אך הוא לא יכול להוות לה תחליף, ולכן מי שמנסה להסתפק במעשה החיצוני, יכול לעיתים ליפול אפילו למקום נמוך יותר מבחינה פנימית.
רבי מנדלי, איש האמת הצרופה והחדה, התבונן כאן לעומק במעשהו של אותו חסיד. במבט ראשוני, הרי הוא שבר את מידת הגאווה, בכך שגרם לאנשים שסביבו להסתכל עליו בעיניים פחות מעריצות, שהרי לא זכה להסתלק מהעולם מתוך קריאת שמע. אם כן, אותו אדם הצליח לבטל עצמו ולהפחית מערכו.
אולם, במבט מעמיק יותר, הרי קרה כאן בדיוק הפוך. בעקבות המעשה, ערכו של אותו חסיד עלה בעיני סביבתו, שהרי עכשיו כולם מספרים עליו שהוא עניו כל כך, שלא קרא קריאת שמע, כדי שלא יספרו עליו שהוא צדיק... ועל כך העיר רבי מנדלי, שמידת הגאווה נשארה בו עד פטירתו.
בנקודה זו קל לטעות בהרבה מצבים. שמעתי פעם מהרב דורדק שליט"א, מהדיר 'המשנה סדורה', כמה דוגמאות לנקודה זו. למשל, רבים נוהגים לשיר 'שירי נשמה' בחושך, כי כך קל להתכוון יותר ולהיכנס למקום פנימי בנפש. בכך הם אומרים, כביכול – אם אני רוצה להיות אמיתי ופנימי, הרי לא ראוי לחשוף זאת מול כולם, ולכן נכבה את האור, ונוכל לשיר באמת ולא בשביל לעשות רושם על האחרים. אולם, לא בטוח שבכך אנו מכוונים לאמת הפנימית, שהרי יתכן שאנו שרים בחושך בכוונה גדולה, ואומרים לעצמנו בלב – עכשיו, אלה שיושבים לידינו שומעים שאנחנו מתכוונים מכל הלב, ואומרים לעצמם: 'איזה צדיק ועניו מי ששר בכוונה, שהרי הוא שר בחושך, ומתכוון באמת לשם שמיים ולא בשביל לעשות רושם'.
ועוד דוגמא – אדם מחבר ספר בעילום שם. יתכן שהוא צדיק ועניו שלא רוצה ששמו יתפרסם. אולם, יתכן שהוא מלא גאווה, ומפרסם בעילום שם, כדי שאשתו וסביבתו הקרובה יעריכו אותו יותר, ויאמרו – איזה צדיק ועניו הוא, שהוא מפרסם ספר בעילום שם!
אז מה העצה? אכן, אין כאן פתרון מעשי מוחלט. הפתרון נעוץ בעבודת הלב הפנימית, שתכוון לשם שמיים. לעיתים, טוב לעשות סייג ולשיר בחושך וכו', אך הסייג לבדו לא מועיל, הוא חייב להיות מלווה בעבודת הלב.
וכך הנחתה אותנו התורה בפרשת שופטים. בפרשה יש שורת מצוות למלך. המצוות מכוונות להמעיט מכוחו, כדי שלא יגבה לבבו ויסור מדרך ה'. כך הצטווה המלך, שלא ירבה סוסים, לא ירבה נשים, וכסף וזהב לא ירבה מעבר לצרכיו.
אולם לאחר כל המצוות הללו, ישנה מצווה נוספת, המלך מצווה לכתוב לו ספר תורה נוסף, שיהיה עימו תמיד, (עד כדי כך שהיה כרוך בזרועו), ויקרא בו כל הזמן. כלומר, לא מספיק להמעיט מכוחו ולהסתפק במעשים חיצוניים, אלא עליו לעבוד מבחינה פנימית, להיות ירא שמיים אמיתי שעוסק כל העת בתורה, ורק כך הוא יהיה מלך צדיק וישר.
ויהי רצון, שנזכה למול את עורלת הלב, ולכוון פנימיותינו ומעשינו לשם שמיים!