בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תצא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצוק"ל

משפחה מתוקנת כיסוד חיי האומה

undefined

הרב דוד חי הכהן

אלול תשע"ט
4 דק' קריאה
" כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה ..." (דברים כב , יג) - מתוך העסק בקדושת המשפחה בכל הנוגע לבני הזוג, אנו מרחיבים את המבט ומגלים את ערך המשפחה לבניין הכלל בישראל. ההכרה כי משפחה מתוקנת משמשת תשתית חשובה בעתידו של הכלל כולו, מגלה את ענפיה במצוות הנוגעות לדרך הראויה בהקמתה .
ראשית, נצטווינו על איסור עריות הגורם לממזרות. שלמות האדם הישראלי תלויה בבירור החיבור שבין חולייתו המיוחדת לשלשלת היחס הלאומית הנמשכת והולכת משפחה אחר משפחה, עד אבות האומה. מתוך כך הזהירה התורה כי לא ייקח איש את אשת אביו, ובכך יטשטש את השתלשלותן המבוררת של המשפחות השלמות, הנמשכות ענף אחר ענף ודור אחר דור מתוך הטהור.
מצד אחר, שוללת התורה את הכוונה לעסוק בבניין המשפחה ללא קבלת אחריות לבניין האומה אלא מתוך הסתפקות בחיי הזוגיות לבדם, ועל כן אסרה ל"פצוע דכא וכרות שפכה" לבוא בקהל ה'. עם ישראל מוגדר כקהל המקבל עליו את אחריות דרך ה', ועובדה זו צריכה להתבטא גם בגרעין החיים הציבוריים המצומצם ביותר – התא המשפחתי.
נראה כי בכוונת מכוון נקבה התורה בדוגמת בעלי מומים שנעשו בידי אדם, שכן מגמת האיסור אינה התעלמות חסרת רחמים ממוכי גורל כעקרים ועקרות, שחולשת טבעם מונעת מהם את יכולת הבניין, אלא החמרה במקרה של הרס כלי ההולדה בידי האדם מתוך כוונה מפורשת להתנער מן האחריות לבניין הדורות.
אחרי איסורים אלו באה המסקנה המתבקשת כי "לא יבוא ממזר בקהל ה'". המילה ממזר שיש בה משמעות של זרות, מלמדת על צביון החיים המתוקנים בישראל, חיים שבהם הבן מכיר את אביו ואמו, הוא מתייחס אליהם והם מתייחסים אליו במסגרת חיי משפחה הכוללים יחסי אהבה ואחריות חינוכית. יחסים מעין אלו אינם קיימים במקרה של פריצת התא המשפחתי בחיי הפקרות מוסרית, כאשר יש ספק מי האב ומי הם האחים. בעניין זה נוגעים חיי המשפחה בחיי האומה כולה, שכן אי אפשר לחנך לאחריות כלפי האומה כאשר אפילו החברתיות המשפחתית הרוסה מן היסוד.
הכרה זו, כי פגמים מוסריים המשפיעים על הולדת הבנים אינם ראויים לבית ישראל, מובילה להרחקתם של בני עמון ומואב מקהל ה', שכן באומות אלו מוטבעות תכונות האכזריות וחוסר האנושיות הראויה בין אדם לחברו מטבע הבריאה. החמירה התורה בעמון ומואב יותר מעמים אחרים כיון שלא נהגו אתנו במידת החמלה הטבעית המיוחסת לקרובי משפחה, וזאת ללא כל התגרות מצדנו. כפיות טובה זו מנוגדת למידות היסודיות הזורמות בעם ישראל מאז האבות: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.
אל חטא ההתאכזרות נוסף נסיונם הזדוני של עמון ומואב לחבל ברוחנו על ידי פגיעתו הרעה של בלעם, שבאמצעות כוח קללתו דימו לקעקע את רוח הקודש השורה עלינו. אמנם בחסד ה', שקדושת נפשנו נובעת מהארת קודשו, נכשלה מזימת הרשע, והקללה הפכה לברכה. בשל שנאתם המרושעת לא הסתפקה התורה באיסור חתנות עמהם, אלא הוסיפה גם את האיסור החמור: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם".
הדגשת הפער הנפשי והסכנה הרוחנית הנשקפת לנו מצדם של עמון ומואב הביאה להבחנת המאבק הפנימי הנטוש ביננו לבינם מן המאבק החיצוני הנטוש ביננו למצרים ואדום, שאף הם ניסו לאבדנו, אולם לא התנכלו לרוחנו. כלפי אומות אלו נצטווינו ביחס כפול: מצד אחד נאסרנו להביאם בקהל ה' עד דור שלישי, ומצד שני: "לא תתעב אדמי... לא תתעב מצרי". התורה קבעה שאחרי שלושה דורות של גרות תוכשר נפשם של צאצאי האומות הללו, ותיעשה ראויה לבוא בקהל ישראל.

גבולות הצדק
אחרי הבירור במידות החסד והרחמים הראויים לעם היוצא ממצרים והזוכה לרחמי ה', באים חוקי הצדק לקבוע את הגבולות לדין ולדיין. ראשית למדנו את דיני המלקות, עונשו של העובר על חוקי התורה (באם אינו ענוש מיתת בית דין או עונש ממון). גם הנכשל ראוי ליחס האחווה ככל בן ישראל, ועל כן יש להיזהר שלא להוסיף על מניין המלקות הראוי לו אפילו אחת.
לאיסור זה נסמך האיסור: "לא תחסום שור בדישו", והשוואת שני האיסורים מלמדת על ההבדל שבין אדם לבהמה: בעוד שליח בית דין המלקה את הרשע נדרש לשלוט ביצרו ולהגביל את מכתו, הרי שנאסר עלינו להגביל את השור ולרסנו מסיפוק צרכיו הטבעיים, שכן הבהמה חסרה את רסן השכל שזכה לו האדם.
הדאגה לשלום הרשע, בהיות גם הוא אחינו, מרחיבה את גבולותיה לשמור גם על שם המת שנפטר מן העולם ולא זכה להשאיר אחריו בנים שיזכירו את שמו. זאת באמצעות מצוות הייבום, כאשר אשת המת נישאת לאחיו ומקימה יחד עמו שם לבעלה. אם אין האח חפץ לשאת את היבמה יש לקיים את מצוות החליצה, שבה מוקיעה היבמה – הדואגת לזכויותיו של בעלה גם לאחר פטירתו – את חוסר התחשבותו של גיסה.
הדאגה לשלום הבעל, הטבעית עבור אשתו, חייבת לדעת את גבולותיה. על כן הזהירה התורה כי בשעת מריבה בין אנשים אין רשות לאשת האחד להציל את בעלה על ידי פגיעה בכבודו של היריב. אסור שחובת ההצלה תביא להתעלמות מן העובדה שכל ישראל אחים, וכל אחד יקר לא פחות מזולתו.
בהקשר זה קבעה התורה את חובת התשלום על נזק הבושת המודיעה כי לא רק גופו של האדם וממונו הם בעלי ערך, אלא גם כבודו ראוי לשמירה ולהגנה. שני לימודים אלו נובעים מהופעתה המיוחדת של תורת ארץ ישראל המתרוממת מעל חיי החומר הפשוטים ודואגת לשמו של האדם גם בשעה שגופו החומרי אינו אתנו, וכן לכבודו, אף בשעה שנראה כאילו הותרה הרצועה לשם הגנה עצמית.

הידיעה כי גם למעשי צדק יש לשים גבול לבל יהפכו לאכזריות - מביאה אותנו אל המצווה הבאה, איזון המשקלות: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן". מלבד שמירת הצדק הממשית והפשוטה בשעת משא ומתן, יש בכלל אזהרה זו גם שלא ננהג 'איפה ואיפה' בין אדם לחברו. אזהרה זו כוללת, כאמור, גם את היחס לרשע, ועל כן אין להעלות על הדעת לפגוע בו מעבר לעונשו הקצוב בתורה. שמירת הצדק היא הנותנת לישראל את הזכות לחיות בארץ הקודש, שבה שוכן מקור האמת והצדק המרחיק כל עושי עבירה: "למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך".
גם מעשה עוול קטן יכול לגרור בגלגול הנסיבות את העוולות העולמיות הגדולות, ועל כן סמכה התורה לאזהרת צידוק המשקלות שבביתו של כל אחד ואחד את אזהרת המלחמה ברשעתו העולמית הכללית של עמלק, שדימה להכרית את ישראל ביציאתם ממצרים.

ראויה אזהרה זו לחתום את סדר המצוות המרובות האמור בפרקים האחרונים, שהרי בניינה הפרטי והכללי של האומה עניינו לבסס את הצדק העולמי, ועל כן אין הוא מסתיים רק בתחום מחנה ישראל אלא דורש מאתנו – לאחר השלמת תיקוננו הפנימי – לטהר את העולם כולו מן הרשעה במחיית זכר עמלק מתחת השמים.
הקשר בין התיקון העולמי לבין תקנתם של כל עממי תבל מפורסם בדברי הנביאים, אשר קבעו כי בתקומת ישראל בארץ יהיה שלום עולמי בין העמים: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". לאחר העסק בבניין חיי האומה, המביא תיקון לעולם כולו, אנו עוברים לפרק הבא המתחיל בירור בחשבון הנפש הכללי בין עם ישראל ותולדותיו במשך הדורות לבין ה' אלוקי ישראל המדריכנו ומוליכנו בדרך הישר והטוב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il