בית המדרש

  • כרך ב'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

כרך ב' שיעור י"ב

הרקע ליסודות הפילוסופיה בימי הביניים

רוב חוקרי הפילוסופיה היהודית, הערבית והנוצרית של ימי הביניים, משתדלים למיין את כל היצירות הפילוסופיות לשני זרמים: הזרם האפלטוני או הניאו-אפלטוני, והזרם האריסטוטלי. אמנם, זוהי מלאכה קשה שלא תמיד מצליחה, אך בוודאי שיש מושגי יסוד משני הזרמים הללו שמופיעים ומשמשים נקודות התייחסות גם בפילוסופיה היהודית. על כן כדאי להרחיב את הדיבור על שני הזרמים ועל המושגים היסודיים והעיקריים שבהם.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תשס"ה
12 דק' קריאה
הרקע ליסודות הפילוסופיה בימי הביניים
רוב חוקרי הפילוסופיה היהודית, הערבית והנוצרית של ימי הביניים, משתדלים למיין את כל היצירות הפילוסופיות לשני זרמים: הזרם האפלטוני או הניאו-אפלטוני, והזרם האריסטוטלי. אמנם, זוהי מלאכה קשה שלא תמיד מצליחה, אך בוודאי שיש מושגי יסוד משני הזרמים הללו שמופיעים ומשמשים נקודות התייחסות גם בפילוסופיה היהודית. על כן כדאי להרחיב את הדיבור על שני הזרמים ועל המושגים היסודיים והעיקריים שבהם.

האסכולה האפלטונית
האסכולה האפלטונית נקראת על שמו של אחד מחכמי יוון הגדולים, אפלטון 1 , תלמידו של סוקרטס 2 , שחי לפני כאלפיים וחמש מאות שנה. הוא השאיר כתבים רבים אחריו, רובם הגדול בצורה של דיאלוגים, לפעמים אפילו רב-שיח. חוקרים רבים במשך כל השנים ניסו למיין את הדיאלוגים האלה למוקדמים יותר ולמאוחרים יותר. אפלטון חידש מושג מסקרן ומרתק, שעדיין משתמשים בו בהגות פילוסופית עד היום הזה - זהו מושג האידאות. אידאה היא צורה. זהו התרגום הנכון והראוי שמופיע כבר בעברית של ימי הביניים. אצל אפלטון אין זו צורה, דמות מסוימת שניתן לציירה או לפסלה. אין זה איידול, אליל או צלם, אלא המחשבה המהותית העצמית שבאה לעצב את החומר. לכל חומר בעולם יש צורה מסוימת. יש צורות שמובנות לנו יותר ויש שפחות. החומר כשלעצמו, נקרא בעברית "גלם", חסר צורה. המחשבה של היוצר נותנת בחומר צורה. לכן המחשבה כשלעצמה היא כבר צורה, גם אם עדיין לא התבטאה בעיצוב חומרי. המחשבה היא מקור הצורה. זוהי אידאה - מחשבה שנקראת צורה.

אפלטון ממשיך את העיקרון הזה ואומר, שיש גם עולם של צורות. אנו מכירים את העולם החומרי שמעוצב על ידי צורות, אבל כפי שבאדם יש שכל, מחשבות, בין אם הם התבטאו במילים ומעשים ובין אם לא התבטאו במילים ובמעשים, כך יש במציאות בכללותה עולם של צורות. וכפי שהמחשבה היא עליונה יותר מכל סוג של ביטוי של צורה חומרית, מילולית או מעשית, כך עולם הצורות הוא עליון יותר לעומת עולם החומר. עולם האידאות הוא העולם המושלם. עולם החומר הוא הביטוי הפחות-מושלם של הקרנת האידאות על החומר.

ולכן, ראוי לו לאדם, לאיש השכל והמחשבה, לחפש את הצורות, את האידאות הטהורות, ולהתקרב אליהן. כלומר, האדם מתחיל מלימוד העולם כמו שהוא, ולימוד זה מקדם אותו, כך הוא מבין טוב יותר את המחשבה שמאחורי עיצוב המציאות אותה הוא חש בחושיו. על ידי הבנת הצורות, המחשבה, האידאה, הוא נעשה חכם יותר. למשל, המושג "חוק טבע" הוא אידאה. את החוק עצמו אנחנו לא רואים. אנחנו רואים רק תופעות שלו, אירועים. אבל מי שחושב על האירועים האלה, ויודע לסדרם נכון, למיין אותם כראוי, ידע להבחין בין המתמיד הכללי, החוזר על עצמו, שהוא החוק, האידאה, לבין החד-פעמי, החולף, המקרי. כך הוא מבין את האידאה, את הצורה, את החוק של הטבע. העולם מתנהג על פי החוק ולא להיפך. החומר העולמי כפוף למחשבה, לחוק, לאידאה. עולם האידאות הוא מושא השאיפות של האדם החכם, של הפילוסוף, אוהב החכמה. אל דבר זה צריך לשאוף בכל מאודו.
לדעת אפלטון, קיומו של עולם המחשבות הוא קיום אובייקטיבי. הוא עולם של ממש. נכון הוא שלא חלים עליו מגבלות של העולם החומרי, של מרחב, כמות, זמן, אבל זוהי מציאות. יותר מכך - זוהי ה מציאות. ולכל התחומים יש אידאות: לטבע, לאמנות, ליופי, לצדק, לטוב וכו'. לדעת חוקרים מסויימים גם האידאות מתכנסות לאידאה אחת כוללת. לדעתם, קיים "יש מושלם" שהוא האידאה של הטוב העליון. ולעומתם, חוקרים אחרים טוענים שיש כך וכך אידאות וכל אחת אוטונומית לעניינה. אם מתרגמים את התבנית הזו למחשבה דתית, הרי שאנו מקבלים שיקוף של דת פוליתאסטית, כלומר, מרובת אלים, או דת מונותאיסטית של אל אחד.

למעשה, כבר מאתיים שנה קודם לאפלטון היו אסכולות פילוסופיות, אבל הן עסקו בעיקר בפילוסופיה של הטבע. אפלטון, כתלמידו של סוקרטס, לא עוסק יותר באופן ישיר בפילוסופיה של הטבע, אלא במושגים של ההכרה, ההבנה והמחשבה. הפילוסופיה של הטבע הזניחה במידה רבה את העיסוק בהכרה האנושית עצמה. היא כאילו קיבלה זאת כנתון פשוט, ועסקה בשאלות אחרות, למשל, האם במציאות הטבעית ישנה תנועה או רק אשליה של תנועה? האם יש ריבוי אין-סופי במציאות או שהריבוי הוא סופי? שאלות, שבשינוי לבוש, הן עד היום חשובות לפילוסופיה של המדע. סוקרטס, מבחינה זו עשה מהפכה. עיקר עיסוקו לא היה בטבע אלא באדם. אפלטון עוסק בעיקר שבאדם - ההכרה האנושית. איך האדם חושב, איך הוא מבין. אלא שלטענתו אם אנו מבודדים את העיסוק שלנו בהכרה, אנו יכולים להבין שזהו הדבר הנכון גם כלפי המציאות, כלפי הטבע והעולם. כמו שבאדם אנו מבחינים בין המחשבות והשכל, לבין הגוף, כך אנו מבינים את המציאות בכללותה: יש שכל עליון, הוא עולם האידאות, וישנו הגוף, שהוא כבר נתון במגבלות ועל כן נחות יותר. מבחינת המקורות הכתובים, אפלטון הוא הראשון שמנסח את הדברים, שיוצר סדרה של מושגים והבנות.

עיסוקנו כאן איננו בדוקא באפלטון עצמו, אלא באסכולה שקמה והתפתחה כמה מאות שנים אחרי מותו, היא הניאו-אפלטוניות, האפלטוניות החדשה. היא התחילה בערך במאה הראשונה לפני ספירת הנוצרים. אחד מראשוני הניאו-אפלטוניים, אם לא הראשון והגדול שבהם היה דווקא ידידיה האלכסנדרוני, פילון 3 .

הניאו-אפלטוניות מתבססת על המושג אידאה, ועל כך ששני העולמות האלה, עולם האידאות ועולם החומר קיימים. עולם החומר הוא עצמו השתקפות והקרנה מוגבלת של עולם האידאות, אלא שהניאו-אפלטוניות עוסקת גם בשאלת הקשר שבין שני העולמות. קל להגיד שזוהי הקרנה. אבל כיצד ההקרנה הזו מתקיימת? איך החומר מעוצב על ידי האידאה? זה נוגע גם לשאלה: מהו בדיוק הקשר בין השכל לגוף? איזה סוג של קשר זה? כיצד לאפיין אותו? ממילא עולה גם השאלה איך מתבצע העיצוב הזה? איך מתבצעת נתינת הצורה בחומר?

הניאו-אפלטוניות מחדשת מספר מושגים, שאחד מהם הוא 'הלוגוס'. זהו מושג שהיה מוכר גם קודם לכן, שפירושו דיבור. לוגיקה פירושה עריכה נכונה של המשפט. התרגום העברי הוא נכון וראוי מאד - הגיון. מלשון הגה, להגות. מלכתחילה לוגיקה פירושה אמנות הדיבור הנכון, אבל העיקר בה הוא המחשבה, שיטת העריכה. האמירה היא כבר השלב השני. זהו דיבור שנובע מן המחשבה. לוגוס, אצל הניאו-אפלטונים, וכך גם אצל פילון, הוא השלב הממצע בין המחשבה לבין החומר. השלב הממצע וגם היסוד הפעיל, שכן הוא המעצב את הצורות בחומר. כעת אנו מקבלים שלושה מושגים: א. עולם האידאות, המחשבות, השכל, הנפש, הרוח. ב. עולם החומר, הגוף, הטבע. ג. הלוגוס, היסוד הפעיל הנוסף. אצל פילון הדברים משתלבים מאד עם דברי חז"ל שהעולם נברא במאמר: "בעשרה מאמרות נברא העולם" 4 . בפסוקי התורה עצמם, במעשה בראשית, כתוב "ויאמר". מדוע דווקא "ויאמר" ולא, למשל, "ויחשוב" או "וירצה", או שדי היה בביצוע בלבד - "ויהי אור"? ללמדך שהדיבור, הלוגוס הוא הכוח הפעיל. כך ראה פילון את ההשלמה המתאימה.

ככל הידוע פילון הוא הראשון שמדבר על מושג הלוגוס בתפקיד היסוד הפעיל הממצע בין עולם האידאות לעולם החומר. כפי שראינו, פילון לומד אותו מן המסורת היהודית, אך למרבה האירוניה הלוגוס הופך להיות מושג באסכולה הניאו-אפלטונית שבנטייתה העיקרית היתה אנטי-יהודית מובהקת 5 .

ואם נפנה שוב אל התורה, הרי שבעקבות הבורא, פעולתו הראשונה של האדם הראשון היתה לקרוא שמות. שוב "ויאמר". אמנם, אין זה הלוגוס היוצר, ובכל זאת יש פה נקודה מסוימת של יצירה. כינוי, הבנה. הלוגוס האנושי מתקרב אל ההבנה של הלוגוס האלוקי. המושג הנוסף, שמופיע אצל ניאו-אפלטוניים אחרים, פלוטינוס 6 , ולאחר מכן אצל ימבליכוס 7 , הוא הנסיון לתאר את הרציפות והקשר שבין העולמות, מושג האמנציה, האצלה. מעולם האידאות נאצלת מציאות וממנה נאצלת מציאות שניה, שלישית, רביעית. זהו תהליך של הצטמצמות והתגשמות. עד שהאידאה מתגשמת לחומר מוגבל ומדיד. מכיוון שיש שרשרת כזו של רציפות הרי שאנו מבינים שגם העיצוב הוא אפשרי. אין תהום בין העולמות, יש קשר. הכוח העליון יותר יכול לעצב את הכוח שתחתיו, שנאצל ממנו.

לפנינו שני מושגים יסודיים, עם כל הווריאציות והמחלוקות שהיו באסכולה הניאו-אפלטונית לדורותיה: האצלה והלוגוס, הוא המאמר האלוקי בדת, שם האל תופס את מקום האידאה. בתפיסה היוונית הכינוי לזה היה: דמיורגוס, הבונה, המהנדס, היוצר של העולם החומרי. אצל הניאו-אפלטונים יש זהות בין הדמיורגוס היווני הקדום, שנתפס באופן מגושם יותר כאחד האלים שעושה שליחות מסוימת, לבין הלוגוס המזוקק - העולם שנברא במאמר. אלו הם המושגים האופייניים ביותר לאסכולה הניאו-אפלטונית. במקום שחוקרי הפילוסופיה מזהים מושגים אלה הסיווג הוא ברור לאסכולה הניאו-אפלטונית. אמנם, צריך לדעת, שלא תמיד זה נכון, מכיוון שברבות השנים נוצרו מיזוגים בין האסכולות ומושגים של האחת חדרו לתבניות מחשבה של האחרת.

האסכולה האריסטוטלית
אריסטוטלס 8 היה תלמידו של אפלטון, ואף שהיה תלמידו לא היה ממשיכו. יתרה מזאת, יתכן שביקורתו על אפלטון היא המעמיקה ובעלת העוצמה האינטלקטואלית ביותר. אריסטו חוזר במידה מסוימת אל הפילוסופיה של הטבע. אם אפלטון הוא הפילוסוף שנוטה אל המופשט, למשל, אל המתימטיקה, הרי שאריסטו נוטה אל הפיזיקה ואל הביולוגיה. הוא חוזר אל הממשי. הוא ממזג את המורשת של פילוסופיית הטבע עם ההכרה, הלוגיקה. אריסטו מעצב את הלוגיקה הפורמלית, שהיא היסוד והתשתית ללוגיקה הרגילה, בה אנו משתמשים. מבחינתו, הלוגיקה היא הערובה למחקר נכון, למיון וסיווג נכון של המציאות הפיזיקלית והביולוגית. הוא אחד המדענים הגדולים ביותר בתולדות המדע בכלל. הוא תרם את תרומתו לביולוגיה, לפיזיקה ולאסטרונומיה, במושגים יסודיים ביותר. אף שהבנות רבות נשתנו מאז ועד היום, הרי שמורשתו היא מורשת בעלת ערך.

הוא כתב ספרים רבים. הספר "מטפיזיקה" דן במושגים. מדוע ספר זה נקרא מטפיזי קה? התשובה העניינית היא ש"מטה" פירושו מעבר, אחרי. כלומר, לאחר שעסקנו בעולם הטבע, בפיזיקה, נעסוק בעולם המושגים והעקרונות. ויש אומרים שהספר נקרא כך מפני שכרונולוגית הוא חובר לאחר ספר שנקרא "פיזיקה". האמת ההיסטורית איננה חשובה כל כך, ברור הוא ש"מטפיזיקה" הפך למושג בפני עצמו. העיסוק באותם עקרונות לא-גשמיים, על אלוהים ותכונותיו, על החוקים שיוצרים את הטבע - זוהי המטפיזיקה.

ובכן, אריסטו הוא אבי הלוגיקה המודרנית, והוא חולק על אפלטון בענין האידאות. אם אפלטון טען שעולם האידאות הוא עולם בפני עצמו, מציאות בפני עצמה נפרדת מעולם הטבע והגופים, הרי שאריסטו טוען שלא כך. העולם הוא אחד, כפי שעולם המחשבות לא נמצא בעולם אחר מהגוף, אלא הוא והגוף הם היינו הך. אנו רק מבחינים בין החומר לבין הצורה. המחשבה, השכל, האידאה, אינה מציאות בפני עצמה, אלא פן מובחן של המציאות. ולכן, ישנן שלוש אפשרויות של התייחסות אל העולם האחד: מצד המרחב, הזמן והמחשבה. עולם הטבע כולל בתוכו גם את המחשבה, האידאה. האידאה הינה רק מושג, הבחנה, אך איננה מציאות לעצמה. כפי שגם החומר איננו מציאות לעצמה. המציאות היא אחת בעלת פנים שונות 9 .


בתולדות הפילוסופיה נהוג לומר שהאפלטונים והניאו-אפלטוניים הם אידיאליסטים (האידאה כמציאות עצמאית ועליונה), ואילו אריסטו והנמשכים אחריו הם ריאליסטיים (במציאות יש הכל, החומר והמחשבה). אריסטו, שפיקח היה, לא עסק בדרך כלל בשאלות הדתיות, ואף על פי כן, הצליח לברוח מאתונה בזמן הנכון. למזלו, הוא קיבל הזמנה מפילופוס השני, מלך מקדוניה, והיה למחנכו האישי והפרטי של מי שעתיד היה להיות כובש העולם, אלכסנדר הגדול. הוא ברח מעירו מפני שקל היה להסיק את המסקנה המתבקשת, שבשיטתו אין תפיסה דתית אלילית. בכתביו שהגיעו עד ימינו (ולא כל מה שכתב שרד) אין התייחסות מפורטת וברורה לשאלת האמונה הדתית הנכונה לדעתו. מה שברור הוא שכמדען והוגה אריסטו הכפיף הכל למציאות אחת - לטבע. אריסטו הוא אבי המושג של "אחדות המציאות".

אל מול העקרון של האחדות הכרחי היה להתמודד, מבחינה פילוסופית, עם בעיית השוני והרב-גונית שבמציאות המוחשית. כאן אנו מזהים חידוש מושגי נוסף: הוא משנה קצת את אותה הבחנה של האידאה והחומר. מבחינה לוגית ופיזיקלית הוא מבחין בין "העצם" וה"מקרה". אריסטו נותן עליונות למושג, למחשבה, לאידאה. העליונות איננה בכך שיש עולם שונה ועליון, אלא שבטבע עצמו יש ליבה, מהות - עצם. ויש מציאות משתנה וחולפת - מקרה. מבחינה זו מתקיים דרוג. יש עליונות של העצם, של המהות, לעומת הנחיתות המסויימת, התלות של המקרה. לדוגמא: באדם יש עצמיות ויש מקרה. הוא כל הזמן משתנה. אם כן, נאמר שאלו שני עולמות שונים? וודאי שלא. זוהי אותה מציאות שיש בה עצם ומקרה - הרי זה אותו אדם, אותה אישיות, גם אם הזדקנה בזמן או שינתה את מימדיה, שמנה או רזתה, גבהה או שחה וכדו'. הבחנה זו, מבחינתו, היא הבחנה יסודית ביותר, גם בתחום הפיזיקה וגם בתחום המטפיזיקה. במידת מה, כאן אולי התשובה לשאלה האם היה אריסטו אתיאיסט. לפי דרכו הוא היה אולי מגדיר את מה שאנשים קוראים "אלוהות" כמהות, כעצם המציאות, ומה שאנשים קוראים "לא-אלוהות", כמקרי, חולף, זמני, מוגבל.

הגדרה נוספת של האידאה, העצם, מופיעה אצל אריסטו כאשר הוא מעביר את המושג לשטח הפיזיקה - הסיבה הראשונה. אריסטו בונה את מושג הקשר שבין העצם ובין המקרים כשרשרת סיבה-תוצאה. שרשרת זו מאפשרת לנו להבין הן את הקרבה והן את השוני שבין התופעות, כשם שאנו מבינים את הקרבה ואת השוני שבין ההורים המולידים את ילדם. הקרבה ברורה, כי זו הסיבה של התוצאה, והשוני ברור, כי זו סיבה וזו תוצאה. מושגי יסוד, שאנו משתמשים בהם היום גם בשפה יומיומית וגם בשפה מדעית, הוגדרו היטב על ידי אריסטו. כמובן, שלהבחנה פיזיקלית זו יש השלכות פילוסופיות ודתיות כשאנו מתארים לעצמינו את תמונת העולם והמציאות. מבחינה פילוסופית אנו יכולים להגיע להגדרות מכניסטיות-דטרמניסטיות של העולם, כלומר, הכרח ותלות של כל חוליה בין חוליות השרשרת שנקראת עולם. ומבחינה דתית אנו מגיעים להבנה שאמנם ישנו כוח עליון, אך טיב הקשר שלו עם כל מה שקיים מצטמצם אך ורק בהגדרת השלם והחלקי, שזהו פן נוסף של סיבה ותוצאה, ושולל את עולם המושגים הדתי המקובל של בחירה, רצון, השגחה, תפילה וכדו'.

לגבי המחשבה הדתית, נראה שגם השיטה הניאו-אפלטונית, ואולי אף יותר ממנה השיטה האריסטוטלית, היו תעלומה. המחשבה הדתית היתה צריכה לחפש התאמות, תרגום, המרה, של המושגים הפילוסופיים אל המושגים הדתיים. היה צריך לחפש נקודות זהות והתאמה. ומי שהעז, חיפש את נקודות השוני וההבדל בין שיטות חשיבה בעלות עוצמה רבה מאד, שמעיקרן עסקו בעולם ומלואו, אדם ונפשו ומחשבותיו, הטבע וחוקיו, לבין עולם המחשבה הדתית. הפילוסופיה הדתית בכללותה, היהודית, המוסלמית והנוצרית, עוסקת במאמץ הזה, של התאמה, המרה, הצבעה על שוני. שני הזרמים האלו, שתי שיטות המחשבה הללו, כל אחת עם התוספות שנתוספו במהלך מאות השנים, השפיעו והיוו אתגר מרכזי גם לפילוסופיה היהודית. חלק ניכר של מושגי היסוד, בפרשנותם השונה, שיש בפילוסופיה היהודית, שורשיהם בזרמים הללו.

פילוסופיה מוסלמית
לאחר התפשטות האמפריה המוסלמית ברחבי המזרח התיכון ומפגש עם תרבויות עתיקות גם בגוון הלניסטי-רומי וגם בגוון אלילי-פרסי, צמחו זרמים פילוסופיים שבעיקרם היו פרשנות למורשת התרבותית העתיקה והתמודדות איתה. הזרם הפילוסופי הראשון, שלאחר מכן התפצל לתת-זרמים, היה "הכאלם". משמעות המונח היא ויכוח, שיחה, דיבור, כלומר, ניסיון להבהיר את עקרונות הדת והתרבות המוסלמית על ידי שימוש במונחים השאולים מן הפילוסופיה העתיקה, תוך כדי דיון וויכוח על משמעותם של המושגים האלה והתאמתם לאיסלם כדת וכתרבות.

נציג בולט של זרם זה היה הפילוסוף אל-פאראבי 10 , שאף תפס מקום בפמלייתו של אחד משליטי בגדד והקדיש לא מעט ממאמציו ההגותיים לעיון במבנה המדינה האידיאלית, שלדעתו בראשה צריך לעמוד פילוסוף-נביא. ברור כאן שהפילוסוף שאוב מן המורשת המדינית האפלטונית, ונביא הוא בן דמותו של מוחמד מייסד האיסלם. נציג בולט נוסף של אסכולה זו היה אבן-סינא 11 , שהצטיין כמדען ורופא מהולל, ואף שהמשיך בדרך כלל את הגותו של פארבי, בנקודות מסויימות פיתח מחשבה מקורית ומסודרת משלו.

לאחר שזרם הכאלם התקבל בחברה המוסלמית הגבוהה כפרשנות מועילה לעקרונות האיסלם, הוחרפו הניגודים הפילוסופיים בתוך חוג ההוגים עצמם. הנטיה לפילוסופיה טהורה ואף הנכונות לוותר, בתחילה בעקיפין ולאחר מכן במישרין, על עקרונות דתיים, גרמה לפיצול ומאבק בין האסכולות השונות. המצדדים בבכורת העיון הפילוסופי על פני הציות הדתי נקראו "מועתזילה" 12 . נקודות המחלוקת העיקריות נסבו על: א. חידוש או קדמות העולם. ב. השגחה פרטית הנובעת מגזירה קדומה מוחלטת או חופש בחירה של האדם. ג. ענין הנבואה - גילוי שמיימי שמעבר להבנת האדם והשגתו או כהבנה רציונלית. ד. ערכו של ספר הקוראן - האם הוא ניצחי וקדם לעולם או שהוא יצירה נבואית מחודשת.

ההתקפה המוחצת והחריפה ביותר נגד המועתזילה באה בספריו של אחד מגדולי המלומדים המבריקים המוסלמים - אל-גזאלי 13 . ביקורתו מסתכמת בספרו "הפלת הפילוסופים", בו הוא מראה את חולשתה של התבונה ועדיפותה של הדת והאמונה התמימה. עמדתו של גזאלי הפכה להיות העמדה התיאולוגית הרשמית של האיסלם הסוני לדורות רבים, ולמעשה כל ההתפתחויות התיאולוגיות-פילוסופיות שלאחר מכן הושתתו על חיבוריו.

תשובה לספרו של גזאלי נכתבה על ידי מי שנחשב כגדול הפרשנים של אריסטו בשפה הערבית - אבן רשד 14 במאמרו "הפלת ההפלה". אולם, יש לציין, שדברי אבן רשד לא זכו לתהודה חיובית בחברה המוסלמית ולא הצליחו להחיות את הזרם הפילוסופי העצמאי ובעל השפעה. למרבה הפלא דברי אבן רשד בתרגומם הלטיני השפיעו רבות על התפתחות האסכולות הפילוסופיות הנוצריות בימי הביניים.

ספרות פילוסופית מוסלמית היתה מוכרת היטב לחכמי ישראל במזרח (בבל) ובמערב (ספרד), לעיתים היא עוררה תגובות שנתנסחו בספרי הפילוסופיה היהודית ולעיתים דווקא המחשבה הפילוסופית המקורית של חכמי ישראל השפיעה על עיצובה של הפילוסופיה המוסלמית. התייחסות ישירה וניתוח השוואתי נוכל למצוא ב"מורה נבוכים" לרמב"ם, בעיקר בפרקים האחרונים של חלק א' ובמקומות נוספים בהקשר לבעיות הנידונות שם.


^ 1. אפלטון (427-346 לפני ספירת הנוצרים) - תלמידו ומעריצו של סוקרטס. לאחר מותו של מורו עורך אפלטון שורה של מסעות להכרת עמים וארצות, חכמים וחוקרים. במסע זה גובשה דעתו שלא ישלטו צדק ומשפט במדינות עד שימשלו בהם הפילוסופים. הוא יסד את האקדמיה לפילוסופיה ולמדע ועמד בראשה עד יום מותו. כמעט כל כתביו השתמרו.
2. סוקרטס (469-399 לפני ספירת הנוצרים) - בצעירותו שירת בצבא אתונה. הוא לא כתב דבר. עיקר משנתו באה לידי ביטוי בכתביו של אפלטון. בשנת 399 הורשע בעוון כפירה באלים, שבמקומם ביקש להנהיג כוחות אלוהיים חדשים, ובעוון השחתת בני הנעורים. יתכן שעמידתו הגאה במשפט היא שגרמה לאותו פסק דין מוות שהוטל עליו.
3. פילון, ידידיה האלכסנדרוני (20 לפנה"ס50- לספירת הנוצרים) - פילוסוף יהודי, בן למשפחה מיוחסת באלכסנדריה. פילון עמד בראש המשלחת לקיסר רומא שביקשה לבטל את הגזירה להציב את פסל הקיסר בבית הכנסת באלכסנדריה.
4. אבות פרק ה משנה א.
5. ביחס למשנתו של פילון כדאי לעיין בספרו של הרב דוד כהן, "הנזיר": "קול הנבואה, ההגיון העברי השמעי".
6. פלוטינוס (205-270 לספירת הנוצרים) - ממייסדי הניאו-אפלטוניות. יליד מצרים. השפעתו בימי הביניים היתה רבה, למשל, על אבן גבירול.
7. ימבליכוס (מת בשנת 330 לספה"נ) - ממייסדי הניאו-אפלטוניות בסוריה. שאיפתו העיקרית היתה להעמיד תיאולוגיה אלילית רבת-היקף, שתהיה עשויה לבלום את התקדמות הנצרות. לשם כך הרחיב את תורת תהליך האצילות של פלוטינוס.
8. אריסטוטלס (384-322 לפני ספירת הנוצרים) - בן שבע-עשרה נכנס אריסטו לאקדמיה של אפלטון, שם שהה תחילה כתלמיד ולאחר מכן כחוקר עצמאי, עד למותו של אפלטון. בשנת 343 הוזמן לחצר המלכות לשמש מורה לאלכסנדר מוקדון. בשנת 334 חזר לאתונה והקים ספריית מחקר, אוסף של כתבי-יד, מפות, והדגמות שונות. אריסטו הואשם בכפירה, ברח מאתונה אל כאלקיס, שם מת. אריסטו היה נערץ על הפילוסופים היהודיים של ימי הביניים.
9. ניסוח בהיר זה הנוטה לפירוש מוניסטי של המחשבה האריסטוטלית אנו מוצאים במשנתו של בנידיקט (ברוך) שפינוזה, כאלפיים שנה לאחר זמנו של אריסטו.
10. אל-פאראבי (873-951) - פילוסוף מוסלמי שהביא את הפילוסופיה של אריסטו ואפלטון אל העולם הערבי.
11. אבן סינא (980-1037) - מגדולי הפילוסופים הערביים. בגיל צעיר למד רפואה וחכמות פילוסופיות. את הבנת מהות המטפיזיקה האריסטוטלית גילה בקריאת ספריו של אל-פאראבי. בעולם המוסלמי היתה השפעתו עצומה. נחשב לראש הפילוסופים שכמעט שהשכיח את כל קודמיו.
12. מועתזילה מובנו פורשים, נבדלים. זוהי תנועה במחשבה האיסלמית שדגלה בהסברת עיקרי הדת בדרך העיון השכלי. משיטתה ומהביקורת עליה נוצרו כל השיטות העיוניות באיסלם. ראשיתה של התנועה בתחילת המאה השמינית, בסוף שלטון בית אומיה.
13. אל-גזאלי (1058-1111) - תאולוג, מורה הלכה ומיסטיקן מוסלמי. לאחר שהתייאש משכלתנותם של מורי הדת וההלכה מצא את מקומו בעיסוק בתורתם הסגפנית של כת הצופיים.
14. אבן רשד (1126-1198) - מגדולי הפילוסופיים הערביים.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il