בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • גירושין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצוק"ל

כפיה בגט-גט מעושה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אלול תשע"ט
6 דק' קריאה
אחת הבעיות המעסיקות את בתי הדין ומעוררות סערות צבוריות רבות, היא בעיית סרבני הגט. ההלכה קובעת שאין אדם נותן גט אלא לרצונו. ויש בעלים שמסרבים לתת גט הגם שהם חיים בנפרד וחיי הנשואים כבר בטלו. והם משאירים את נשותיהם עגונות שנים רבות וזה בלתי נסבל. ועל זה תוקפים ארגוני הנשים את בתי הדין ומנצלים את המצוקה של הנשים לפגיעה בחוקי התורה שאינם תואמים את המוסר האנושי כביכול והרי התורה היא המוסר היותר מושלם.
אכן שמעתי מהדיין החדש שלנו הרב משה חביב שבאחרונה הבעיה צומצמה. יש מחלקה מיוחדת המטפלת בעגונות מסורבות גט והיא הצליחה למצוא פתרונות לרוב הבעיות ורק כמה מקרים מעטים עדיין לא מצאו להם פתרונות. א"כ נעסוק ביסודות הסוגיא של כפיה בגט של גט מעושה.
המשנה בגיטין פח: אומרת גט מעושה בישראל כשר הרמב"ם מביא הלכה זו בהל' גרושין פ"ב הל' כ' כופין לתת גט עד שיאמר רוצה אני. והרמב"ם מסביר אף על פי שאמר רוצה אני בכפיה, כיון שבעומק ליבו רוצה לקיים התורה הוא באמת רוצה, ע"ש בדבריו. מקור הרמב"ם במשנה בערכין דף כ"א חייבי ערכין וכו' חייבי עולות ושלמים ממשכנים אותם אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
וצריך להבין מדוע הרמב"ם היה צריך את הטעם שאין זה אנוס אע"פ שכפו אותו כיון שרוצה לעשות את רצון חכמים הרי הרמב"ם פסק ע"פ הגמ' בב"ב מ"ח מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי מקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר. והרמב"ם לא הצריך שיאמר רוצה אני והגמ' משוה שם מכירה לגט והתוס' מסביר שכפיה בגט זה כמו כפיה במכירה כיון שמחויב לתת גט לגרש וכאשר מגרש נפטר מחיובו זה כמו מכר. הרשב"ם מסביר באופן אחר. מאחר שהאשה שונאת אותו ובלאו הכי לא תעמוד אצלו לא מפסיד כלום ולכן זה כמו תלוהו וזבין.
א"כ למה נזקק הרמב"ם לטעם הזה. בנתיבות סי' ר"ה סע"ק א אומר גט שונה ממכירה צריך שירצה בלבו לתת את הגט. מקורו של הרמב"ם שצריך את הרצון בתחילת הל' גרושין שם כתב עשרה דברים הן עיקר הגרושין ואלו הם שלא יתן אלא ברצונו ומנין...שאלו מן התורה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו'. מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו. ואם נתגרשה שלא ברצונו אינה מגורשת. לפי זה יש נ"מ לדינא מומר שאינו רוצה לעשות רצון חכמים. א"א לכפותו לתת גט. וכך אומר מוהרי"ט צהלון (מובא באו"ש גרושין פ"ב הל' כ') מוחלף כלומר מומר שעבר בשאט נפש על כל ומכעיס את בוראו בעבירות חמורות הרי הוא אונס גמור כמי שנאנס לתת מתנה שגם אחרי שהוכה וגירש כדין נפשו לא ינוח ויקצוף על המביאים אותו לעשות דבר כזה.
והמוהרי"ק בתשו' ס"ג אומר שלטעמו של הרמב"ם א"א לכפות מומר שהרי אינו רוצה לקיים דברי חכמים ואומר אולי בכה"ג סבר רבינו משה דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה על ידי גט שנותן המומר בכפיה דמשום עיגונא חשו רבנן טובא.
והגה"מ גרושין פ"ב הל' כ' כתב ואותם משומדים...מותר להכריחם ע"י גויים עד שיאמר רוצה אני. וגם החת"ס אה"ע ח"א קל"א כתב גם מומר יש לתלות שמתרצה בלבו לגרש דישראל שחטא ישראל הוא.
נמצא שלש שיטות בדין מומר למוהרי"ט צהלון אין אפשרות לכפות מומר לתת גט בע"כ זה לא גט. לאידך גיסא להגה"מ זה גט וגם לדעת החת"ס ולדעת המוהרי"ק אולי להרמב"ם הוי גט מדין אפקעינהו.
צ"ע בלשונו של המוהרי"ק שהקשה לדעת הרמב"ם שאומר שצריך להיות רצון איך כופין מומר. משמע שהקושיא היא לדעת הרמב"ם בלבד כלומר, אפשר להבין שיש דעות אחרות שסוברות שאפשר לכפות גט כי לא צריך ממש רצון ודי שיאמר רוצה אני. ואז אנו אומרים דברים שבלב אינם דברים ומתחשבים רק במה שאומר בפה. ואולי זו דעתו של הגה"מ.
כלומר, להרמב"ם צריך שירצה לגרש כדי שהגרושין יחולו כמו שהרמב"ם לומד מלשון הכתוב והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר. ולא די בהסכמה פסיבית, צריך רצון לגרש. אך אפשר שהראשונים כמו הגה"מ ואולי ממשמעות לשון מהרי"ק שיש מקום להבנה אחרת שאין צורך ברצון חיובי להוציא אותה אלא די בהסכמה כמו שמסכים כאשר כופין אותו למכור שאין לו רצון חיובי להפטר מהחפץ ולתת אותו לאחר אלא מסכים בגלל הכפיה. וכן הדבר בגט די בהסכמה פסיבית. וא"כ לדעתם גם מומר אפשר לכפות לתת גט. אך בתליוהו ויהיב אין אפילו הסכמה פסיבית כי הרי הוא מפסיד ובע"כ אומר רוצה אני ואין לאמירתו משמעות. ועוד שונה כפיה בגט מתליוהו ויהיב, כי האשה אינה שלו שהוא מפסיד אותה ועל אחת כמה כאשר הם פרודים והיא לא רוצה אותו הקשר ביניהם הוא איסורי ולא קשר של בעלים עליה.
בזה"ז שאין דיינים סמוכין ב"ד כופה מדין שליחותיהו כדברי הגמ' בגיטין פח: הרמב"ן ביבמות מו: ד"ה "שמע מינה" מסתפק אם שליחותיהו מועיל מהתורה או רק מדרבנן. ואם מדרבנן איך כופין לתת גט שתיהיה מגורשת מהתורה. אומר הרמב"ן גט זה מדין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דאפקעינהו רבנן לקדושין מינה.
אמרי בינה דיינים סי' ב' ד"ה "וזה זמן" מקשה על הרמב"ן למה הרמב"ן צריך לבוא מדין כל דמקדש. הרי מצוה לשמוע לדברי חכמים גם בזה"ז א"כ כיון שיש מצוה הרי כשכופין נותן ברצון וזה מהתורה והוא מתרץ אכן בדברים שאמרו חכמים שכופין לגרש אכן גם בזה"ז הגט מהתורה אבל בדברים שתקנו חכמים שאחר הגמ' שכופין בזה אינו מתרצה ולכן צריך את אפקעינהו. הסברא לא מובנת לי גם הראשונים הרמב"ן והריטב"א שכתב כהרמב"ן מדין אפקעינהו לא חלקו בין כפיה לכפיה.
עד כאן עסקנו בכח הכפיה בגט ואולם חכמים הגבילו את כח הכפיה רק למקרים חריגים שא"א לאשה לחיות עם בעלה כגון שנולד לו ריח הפה, או ריח החוטם, או בורסקי וכדומה או מוכה שחין. שו"ע אה"ע קנ"ד סע' א'. את אלו כופין אפי' בשוטים. ובסע' כ"א שם י"א שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטין אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא יקראוך עבריין. והרמ"א אומר כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהיה גט מעושה. ומ"מ יכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו וכו' ע"ש אלו הרחקות דר"ת.
הרב שלמה דייכובסקי כותב בספרו עמוד קנ"ג שדברי ר"ת שימשו בסיס לחוק בתי הדין הרבניים המאפשר להטיל סנקציות עקיפות על סרבני גט, חסימת חשבון בנק, שלילת רישיון נהיגה, איסור עיסוק במשרה טעונה רישוי כגון רואה חשבון רופא עו"ד.
אך במקרים רבים כל הסנקציות אינם מועילות. ולכפות גט במקום שחכמים לא קבעו שאפשר לכפות א"א שהרי גט מעושה פסול. ויש רבנים שהעלו הצעה לעשות הסכם ממון בין בני הזוג לפני הנישואין שבו יהיה כתוב מי שיסרב לגרושין יהיה חייב לשלם לצד השני סכום כסף בכל חודש וזה יכריח אותו לתת גט אך הבעיה שיש בזה משום כפיה אע"פ שתחילתה בהסכמה.
הרמ"א בשו"ע אבה"ע קל"ד סע' ה' הביא את ב"י והמוהרי"ק אם קבל קבל עליו קנסות אם לא יגרש לא מקרי אונס מאחר שתלה גיטו בדבר אחר ויכול ליתן הקנסות ולא לגרש. ויש מחמירין בכה"ג תשובה הרשב"א וטוב לחוש לכתחילה ע"ש. כלומר לדעת הרשב"א אי אפשר לעשות תנאים כאלה.
בספרו לב שומע להרב דייכובסקי עמ' מ' מביא את דברי תורת גיטין שמציע דרך להתחייבות שאינה נחשבת כפיה: "אמנם אם התחייב עצמו בקנס כשלא יגרש לזמן קבוע, ונתחרט ולא רצה לגרש עד שעבר הזמן, ממילא כשעבר הזמן נתחייב בקנס אפילו אם יגרשנה שוב, דהא חיוב הקנס חל תיכף כשהגיע הזמן ולא גירש. וא"כ הבי"ד יכול לתובעו כדין בקנס, והוו ככופין אותו לשלם חובו. וכשמגרש להפטר מחובו, לא הוי גט מעושה". ועוד דרך ע"ש אך דרך זו אינה יעילה.
הרב זולטי הציע דרך שלישית והרב דייכובסקי הציע הצעה משופרת: "אני מתחייב בזה בפניכם עדים, לתת לאשתי בכל חודש – החל מיום נישואינו – סך 2000 דולר (או 1500 יורו) לתוספת מזונות, בין אם אני חייב במזונותיה על פי דין ובין אם איני חייב...גם אם לא תתבע את החוב במשך תקופה קצרה או ארוכה, לא תחשב הימנעותה מתביעה כויתור או מחילה, וזכותה לגבות את הסכום הנ"ל, בהתאם לאמור בשטר זה..אני מתחייב בזה לשלם לה סכום זה כל עוד היא נשואה לי כדת משה וישראל...את ההתחייבות הזאת ניתן לגבות ממני ומכל רכוש שיש לי ושיהיה לי, אך ורק לפי החלטת בית דין רבני מוסמך..וזאת, באם נפרד זו מזה לתקופה העולה על 6 חודשים, ובית הדין יחליט שאין מקום לשלום בית בינינו. בית הדין יהיה רשאי לפי שיקול דעתו הבלעדי להפחית את החיוב או לבטלו כולו או מקצתו. כמו כן יהיה רשאי בית הדין לגבות את הסכום המצטבר של החיוב הנ"ל מיום נישואינו עד יום גירושינו, לפי שיקול דעתו הבלעדי, בלי קשר לגירושין".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il