בית המדרש

  • מדורים
  • לאורו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חיה מוריה בת אסתר

גליון מס 97

"שבת תשובה" (תשל"ח)

undefined

הרב חיים אביהוא שוורץ

תשרי תש"פ
5 דק' קריאה
שתי שבתות מיוחדות, שבת שלפני פסח נקראת: "שבת הגדול", ושבת שלפני יום הכפורים, שנקראת: "שבת תשובה". בשתיהן דורשים דרשות. "שבת תשובה". השם הזה, יש לו שני מובנים. השבת שבתוך עשרת ימי תשובה, היא שבת של תשובה. והפטרת היום בהושע: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" קובעת את השם: "שבת שובה". יש מקום להעמיק, לנתח ולהתבונן בשני המובנים.
"ורצה בדבריהם" - דברי הנביאים - "הנאמרים באמת". הנביאים היו גדולי תורה, ממשיכי התורה בישראל. יש חילוקים במדרגות של נביאים, יש נביאים של ירושלים, ויש של מקומות אחרים. הרמב"ם בהקדמת המשנה כותב: "כל הנביאים היו גדולי תורה עד שזכו גם להשראת שכינה". התגדלות רוחנית בתורה וחכמה וצדקות וקדושה, ועל גבי זה, השראה לקבל משהו מעל להשגת הטבע האנושי.
"שבת שובה", היינו ערך מיוחד בקישור לדברי הנביאים, להושע: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". כמו גם השמות: "שבת חזון", "שבת נחמו". אם נאמר, שזו "שבת תשובה", זה כבר ענין רוחני שלנו, ואם - "שבת שובה", ערך השבת הזאת בהיותה נסמכת לדברי הנבואה השמיימית של הושע, ושני הצדדים קיימים. התרוממות, והטהרות, והזדככות, "וטהר ליבנו לעבדך באמת", וכל זה גם מצדנו.
"תשובה קדמה לעולם". תשובה מקפת את כל התורה כולה בדיעבד, בתוך סיבוכי החיים, סדר הבריאה, סדר המציאות, כולל בתוכו את האדם, ובתוך זה כל שלשלת הסיבוכים של פגישת אדם ועולם. זה סדר המציאות, ואם כן, מובן שתשובה קדמה לעולם, באופן עמוק מקיף וכללי.
תשובה נקראת בדברי חז"ל: רפואה, אם כן מובן, שאינה לכתחילה, לכן יש מקום להסתפק אם למנותה כמצוה או לא. מצוה לא לחטוא, לקיים את כל התורה, אם כן, מה שייך לומר, שמצוה לחזור בתשובה? תשובה אמיתית זו מהפכה גדולה בנפש, חידוש בכל מערכת החיים הפסיכולוגית שבאדם, ומתוך כך, גם בצד המעשה. בדומה לזה גם מצות ישוב הארץ. ברמב"ן מפורש: "מצות עשה לכבוש ולישב". אנחנו תלמידי הרמב"ן. מצוה להילחם, מצוה להתגייס לצבא, בפרוש כך. בשתיהן ישנה פגישה של היחיד והצבור. השיבה הביתה לארץ ישראל, גם היא שייכת למצות תשובה.
"מלכה ושריה בגויים, אין תורה" (איכה ב,ט), באמת אין תורה, המקום גורם. זה נראה כאילו שממשיכים את התורה. "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" וב'ספרי' (עקב לז): אף לאחר שאתם גולים, היו מצוינים במצוות... שכשתחזרו לארץ לא יהיו חדשים בעיניכם. כל התורה כולה - בכלליותה ובפרטיה – היא דווקא בארץ ישראל. עיקר התורה ועיקר המצוות שמדאורייתא ומדרבנן וכל פרטיהן ודקדוקיהן, דווקא כאן בארץ חיינו, באוויר בריאותנו, "חיי נשמות אויר ארצך".
"כל נבואה אינה אלא בה או בעבורה" (כוזרי, ב). "מי יתן כל עם ה' נביאים", וכל המשאלה הגדולה הזו, שייכת דווקא לקרקע הזו, לאוויר הזה. ההתגלגלות בחו"ל היא המצב היותר חמור של הלא נורמאליות.
הגאון (הגר"א) - בליקוטים שבסוף ספרא דצניעותא - כתב: כל הגלות, זה בית קברות ענק, וכל הגאונים והצדיקים שם, יושבים בבית קברות. בגמ' בסנהדרין (כד.): "במחשכים הושיבני" (איכה) - זה תלמודה של בבל. אלו בערך אותן מילים. שם, בבית הקברות, אנחנו מוקפים רימה ותולעה, הם העכו"ם, גופם, רוחם ותרבותם, מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה. והם אוכלים אותנו, אוכלים במשך מאות שנים ויותר, את בשרנו. העצמות. הם תלמידי החכמים, הם נשארים, ומחזיקים את הקיום. אבל אחר כך, בהמשך הדורות, מגיעים גם למצב של רקב עצמות. ואז מתגלה שומר ישראל, "עד יערה עלינו רוח ממרום" ואז מגיע זמן הקץ, זמן הגאולה. יותר מזה, אי אפשר להיות בגלות.
יום הכיפורים (התשל"ב)
"מחר יהיה האות הזה". אות האמת, "חותמו של הקב"ה", אנחנו הולכים ומתקרבים אל החתימה האלוהית, חותמו של הקב"ה. ה' אלוהים אמת, ותורתו אמת. "כי ביום הזה יכפר עליכם, מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו". ובסדר העבודה - "כשהיה כהן גדול נכנס... ואומר להם תטהרו". בחתימתה של מסכת יומא: ענינו של יום הכפורים בין אדם למקום, אבל שלימותנו היא בשילוב של בין אדם לחברו.
היום הזה, ענינו. "לפני ה' תטהרו". מדברים שלפני ה' תטהרו. ויש גם לדרוש, שתהיה עמידתכם לפני ה', ומתוך כך תטהרו. "בדברים שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר".
ישנו יום אחד מיוחד בשנה שמסודר על פי בי"ד הגדול, מכוח קדושת ישראל, "מקדש ישראל והזמנים", ומכוח סידורנו הוא נעשה שבת "תשבתו שבתכם", שבת שלכם. אנו נפגשים עם תחילת סדר זמנים ומעל לזמנים, מעל לבריאה ליצירה, ומכאן נמשך הערך לסידור חיי היצירה.
בחז"ל (יומא עה.): שיכור, נדמה לו העולם כמישור. אדם מיושב בדעתו, יודע שהעולם אינו מישור, הוא מלא מעקשים וסיבוכים, ואשרינו, שזכינו לסידור ולהבטחה אלוהית, בתוך אותם הסיבוכים. כי לא עזב ה' את הארץ. ובלשון הרמב"ם (הל' תשובה) "כבר הבטיחה התורה שכל ישראל יחזרו בתשובה". זה הכרח. זה טבע. זו מציאות.
העולם מלא סיבוכים ליחיד ולציבור. ולכל זה מוכנת ומובטחת ההבראה: "תשובה קדמה לעולם" (מדרש בראשית-רבה) והיא מונחת ביסודו של עולם. ישנם חילוקי תשובה בין יחיד ורבים. ההבטחה בתשובה לכאורה נוגדת את יסוד הבחירה. ואין זה כך. הרפואה מוכנה לעולם כולו בתוך כל סיבוכיו. ומוטל על צדיקים ואנשי סגולה לגלות את עובדת קיומה. על דוד נאמר: "הוקם על" שהקים עולה של תשובה ליחיד. ישנה תשובה מיוחדת ליחיד, לעומת מעשה העגל שהורה תשובה לרבים, כדברי חז"ל בראש מסכת ע"ז (ה.).
אנו שייכים לצלם אלוהים שבאדם שלא בבחירה, וגם לנצח-ישראל שלא בבחירה. יסודות הבריאה אינם תלויים בבחירה. אמנם, בהתפרטות לפרטים מתגלה יסוד הבחירה.
ברמב"ם לא מוגדר אם תשובה היא מצוה או לא. הרמב"ם כותב, שהמצוה היא, שכשישוב, יתוודה בדברים. אנו נפגשים בגדר האדם, האדם המדבר, צלם אלוהים שבאדם: הדעה והדבור. פעילותו של האדם מתוך רגש ומחשבה אל הדבור. דבור תורה ודבור תפלה. כשמופיעה שלמות האדם, היא מופיעה בשלמות, ממחשבה ועד לדבור: וידוי דברים.
"ימים יוצרו ולא אחד בהם" יש יום אחד מיוחד בימים שיוצרו. יום מיוחד, שענינו אנושי-אלוהי. "תקראו אתם" ומתוך כך היום הזה נבלע בקדושת שבת האבסולוטית, המוחלטת, שבת 'קביעא וקיימא'. זהו הערך המיוחד של יום הכפורים. פגישה - עם הבחירה שבאדם ועם ההבטחה הנצחית המוחלטת.
לשון הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ב). "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים", ביחיד מתגלה יותר בחירת האדם, וברבים - ההבטחה הנצחית. ומוסיף הרמב"ם: "והוא קץ מחילה וסליחה לישראל". אין ההגדרות ברמב"ם סתמיות, הכל שקול ומדוקדק. "קץ" הוא ביטוי למציאות קיימת, ולא מוחלטת, קבועה, אשר צריכה להתגלות. כך בקשר לביטוי "קץ גאולה", ובגמרא בסנהדרין (צח.) הביטוי: "קץ המגולה". היום הזה הוא מוחלט, קבוע, חוק ולא יעבור, המציאות של הגאולה הרוחנית משיעבודיו היצריים של הפרט, וגאולה רוחנית לכל ישראל.
מדרגות בגילוי הקץ, בגילוי הטהרה, הגאולה הרוחנית. ירושלים: יראה ושלם, השלמות שייכת לירושלים. כשאנו עסוקים בשלמות, אנו מתקשרים מיד באוירא דארץ-ישראל, ובדבר ה' שבתלמוד ירושלמי... בירושלמי (יומא ח, ז [מה ע"ב], ושבועות א, ו) מובא בשם רבי, שהיום הזה בעצמותו, שייך לעצמותם של ישראל, זה הכרחי ומוחלט. "לא כולא מן הדין, בר נשא מימור למלכא לית את מלך" (אין אדם יכול לומר למלך, איני רוצה שתמלוך עלי). יש כאן פגישה עם מציאות הכרחית. נחפשה דרכינו, ומתוך כך ניפגש עם נצח ישראל. העובדתיות הבחירית של הפרט שבישראל, נפגשת ונאחזת ומשתלמת ע"י היסוד האלוהי, הנצחי, המובטח - קץ סליחה ומחילה לכל ישראל. אנחנו בעצמותנו קדושים, ובחירתנו במעשינו ובדברינו, נפגשת עם קדושתנו הטבעית הנמצאת, והמובטחת להתגלות. "הבא ליטהר מסייעין בידו", מתוך בואו ליטהר, והרגשת שייכותו לכלל ישראל ואורייתא, נפגש הוא ומסתייע בקדושה הנצחית הקיימת.
"כי באור פניך, נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד" - שלמותנו בין אדם למקום, תברר יותר ויותר את שלמותנו ואהבתנו שבין אדם לחברו, אל כל רבבות עמך בית ישראל, לכל נדחי ישראל הנבוכים בכל המובנים וכשתתברר יותר ויותר, שייכות כולנו זה לזה - חברינו הקרובים, וכל ישראל. צדיקים ורשעים, תתגלה יותר ויותר הרפואה הקיימת והמוכנה לעולם כולו, ותתגלה יותר ויותר שלמות ישראל, ואורייתא וקוב"ה וכשתתגלה יותר ויותר שלמות הכלל, יתגלה הדבר יותר ויותר בכל פרטים שבנו, באור תורה ותשובה, וחתימת אמת לנו ולכל ישראל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il