בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימודי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

מבוא ללימוד התורה והאמונה ב'

אחרי שאדם מבין את הנחת היסוד שכל דבר מלא בקיום שמו יתברך, וממילא שמשימת חייו היא לחפש זאת, הדרך לכך היא התבטלות – התנקות מהכתמים המאפשרת לאדם לכוון את עצמו לרצון ה'.

undefined

הרב משה אליה

י' אלול תשס"ה
7 דק' קריאה 41 דק' צפיה
להיות פנויים לקבל
בשיעור הקודם 1 עסקנו בכך שהאמונה מקיפה את המציאות כולה, היא הכח האלוקי שחוקק את התפקידים לכולם, ומכאן נובע הצורך שלי כפרט לעמול כדי להיכנס לתוך דבר ה', ולהבין את תפקידי הפרטי ואת תפקיד המאורעות שקורים בכל יום, שודאי אינם קורים סתם, ויש לי יכולת להשפיע עליהם. כאן אנו מגיעים לשאלה - איך עושים את זה?
בדרך כלל, כאשר מגדירים לאדם רציני תפקיד רציני – אותו אדם משנס מתניים, מתמלא אנדרלין ומוטיבציה ויוצא לדרך. בשלב זה טמונה הסכנה הגדולה. קיים חשש שהאדם יזדהה כל כך עם המשימה שלפניו וירצה לממש אותה, ודוקא משום כך הוא לא יקשיב. אדם שעסוק בהוצאה החוצה - עלול לשכוח לקבל. כך אנו מוצאים, שאדם שמתווכח עם מישהו עסוק כל כך בלהוציא את דבריו, עד שהוא אינו פנוי להקשיב לדברי האחר. פעמים רבות אנו שומעים את בר שיחנו מגיב לדברינו 'אתה מאה אחוז צודק, אבל..." הרבה פעמים משפט כזה מהווה צורה מתורבתת ומנומסת לומר לאדם – 'גמרת? עכשיו בוא ותקשיב לאמת. בדרך כלל, אם נבקש ממנו לחזור על מה שאמרנו לו הוא יאמר במקרה הטוב 'באופן כללי...' ובמקרה הפחות טוב הוא יאמר מה שהוא רצה לשמוע, בלי שום קשר לדברים שנאמרו באמת. כך ניתן לראות לפעמים, שאדם שכל כולו עסוק באמירת הקושיא בתוספות - גם אם יאמרו לו ארבע פעמים את התשובה הוא לא יבין אותה, הוא לא יהיה פנוי לעשות את הסוויץ' ולהיות מקבל. אנו צריכים לשאוף למדרגה שבה ההוצאה החוצה תשאיר בנו גם מקום לקבלה.

התבטלות
כך כותב הרב חרל"פ בהקדמתו לשמונה פרקים:

יראת ה' הטהורה האמיתית היא מבושמת בנועם עליון ובעדן אלוקי... היא באה מתוך הישרת כל המידות והזדככותם ברוממות טהרתם טהרת הקודש.
יראת ה' באה לאדם ביחוד על ידי קניית מידת הענוה הגדולה מכולן, שיסוד יסודה (של מידת הענווה) הוא לינק מן התורה ולקבל ממנה את כל מה שהיא מחנכת אותו. לא ללכת אחרי הנחות קדומות ולהשתמש בלימודם למצוא סימוכים לרצונותיו ולמאוויהם, שבאופן זה אין לך הליכה אחרי שרירות הלב גדולה מזו. ותורה כשמה כן היא מורה ומלמדת, וזהו גם כן יסוד לימוד תורה לשמה - להתפנות מכל רגשי האדם אף היותר זכים, ולהרכין הראש כולו כלפי התורה, ולהיות עומדים ומצפים להנות מאוד קדשה באמת, ושמסגולת קדשה שהוא עומל במקום זה והתורה עומלת לו במקום אחר, והכל מזוכך על ידה. ואולם אי אפשר לזכות לזה אלא על ידי טהרת הרצון, שירצה בתורה, ולא שילמד בתורה וירצה אחרת כי אז אין הרצון מאוחד עם התורה, שהיא יסודו של הרצון העליון ברוך הוא.

נבאר את הדברים.
יראת ה' היא מערכת היחסים ביני לבין קוני. הדרך של האדם להבין מה ה' רוצה ממנו עוברת דרך 'איפוס המערכת'. טבעו של אדם הוא להרגיש שהוא נמצא וקיים, יש לו כוחות וכשרונות, ואז הוא גם ניגש ללמוד על אלוקים. התודעה הזו היא שקודם כל האדם קיים, ורק בשלב הבא הוא מבין את אלוקיו, אולם כאן נעוצה הטעות הבסיסית שעשויה לעוות את כל התמונה. האדם צריך להבין ולהפנים שאלוקים קודם לאדם, עוד לפני ההויה שלו יש אלוקים, וכל מה שנמצא הוא מכח רצון ה', ואז כל ההבנות שלו הן שונות.
איך מצליחים להגיע למצב כזה, שכאשר אלמד לא אהיה נגוע ברצון שמה שאני אומר יהיה 'אמיתה של תורה'? איך אוודא שכאשר אני אומר סברא - אז כל הציפיה שלי, גם זו התת מודעת, היא שאכוון לאמיתה של תורה, ולא שאמיתה של תורה תתאים למה שאני אמרתי? כיון שבאופן טבעי אדם ניגש לכוחות שלו ומיחס אותם אליו, הבסיס של הכל הוא ענוה. הענוה מנטרלת את הסיכוים שאייחס לעצמי את הכח, ולא לאלוקים. לכן כותב הרב חרל"פ שכדי להגיע לתורה לשמה יש צורך "להתפנות מכל רגשי האדם, אף היותר זכים". מדוע להתפנות גם מהרגשות הזכים? משום שאם אני אקבע בתחילת הדרך אם הרגשות שלי הם זכים או לא, אז ודאי שהם יהיו זכים. בתחילת הדרך אני צריך לוודא שלא השארתי פינה אחת בהכרה שכל כוחותי מכוונים כלפי מעלה. כאשר אבנה תשתית כזו בנפש, אוכל לדעת שמה שאני מבין הריהו מכוּוָן לרצון ה'.

מה בין 'רצון' לבין 'טהרת הרצון'?
נשים לב ללשונו של הרב חרל"פ: "אי אפשר לזכות לזה אלא על ידי טהרת הרצון , שירצה בתורה, ולא שילמד בתורה וירצה אחרת". הרב חרל"פ אינו כותב 'על ידי הרצון' אלא 'על ידי טהרת הרצון', ומכלל הן אתה שומע לאו - אם יש רצון טהור אז יש גם רצון מלוכלך. איננו עוסקים באדם שמושחת בבסיסו, באדם עם רצון מקולקל. גם כאשר אדם רוצה להיות ירא שמים, להיות מחובר ומקושר לאביו שבשמים, וזאת הוא עושה על ידי לימוד תורה חמש עשרה שעות ביום – עדיין עליו לשאוף לטהרת הרצון. אחרת הוא יכול לומר לעצמו בתת ההכרה 'גם אני וגם החברותא שלי רוצים ללמוד תורה ולדעת את האמת, אבל מה אפשר לעשות שהאמת נמצאת אצלי? לא נעים לומר, אם האמת היתה אצלו הייתי מודה...' אדם כזה לא מוצא את דבר ה', אלא לוקח את דבר ה' ומוכיח ממנו מה שהוא רוצה. במילים פשוטות, אדם שמקולקל במידותיו מחפש הוכחות בתורה לדרכו, ולא מחפש את האמת בתורה מהי הדרך. לכן יש צורך בטהרת רצון, ומשום כך, אחד היסודות הכי חשובים בתחילת בניין הדרך זה לפתח התבטלות.

בניית המנגנון וניקוי הכתמים
מהי בעצם התבטלות? ודאי שאנו לא באים מטונפים, אולם לכל אחד יש נקודות קטנות שתובעות ניקיון יסודי, עמוק ונוקב. כי אם הרצון שלי מלוכלך אני לא מלא תורה אלא מלא את עצמי, ומקבל הוכחות מהתורה שאני צודק. משמעות ההתבטלות אינה שאם שואלים אותי לדעתי לא אומר דבר, אלא שאצור מצב שבו כל מה שיש בשעה שאני לומד את דברי הרמב"ן הם דברי הרמב"ן, כך גם ביחס לדברי הריטב"א ורש"י וכך גם ביחס לחברותא. עוד דקה גם החברותא יצטרך לעשות את אותו תהליך נפשי כלפי, שהרי שנינו יחד רוצים לברר את דבר ה'; אולם כדי להיות בטוח שכאשר מקשיב לו אתה לא עסוק ב'מיגון עצמי' - אז תקשיב לו באמת. יכול להיות שחלק מהדברים שלו יאירו לך פנים ויפתרו לך קושיות.
לפעמים אנו פוגשים אדם שמביא עשר הוכחות לדעתו, ואינו מבין את העקמימות שבדבריו. אדם כזה לא עשה את עבודת הניקיון הבסיסית, את הסידור הפנימי של הנפש, את הפנית הראש כלפי מעלה. אדם עם ביטחון בריא יוסיף לפני דבריו את המילים 'לעניות דעתי'. אם אתה בטוח, למה אתה מוסיף 'לעניות דעתי'? אני לא עושה חיים קלים לחברותא שלי, אבל אני תמיד משאיר פתח שיתכן שאני טועה.
ההתבטלות אינה אומרת לאדם 'אל תהיה', 'אל תחשוב', אלא 'בתחילת דרכך תבנה תחילה את המנגנון נכון'. המנגנון הנכון הוא הפנית הראש, המקום בנפש, לקבלה, ורק אחר כך בירור בתוך העולם השכלי. ההתבטלות תובעת מהאדם לבטל רק את הנגיעות שלו, את הכתמים, את הצדדים האגואיסטיים.
ניתן לשאול: הרי נולדתי כדי להופיע את הרעיון האלוקי, ובשביל כך אני צריך לפעול ולעשות, אז איך אני יכול להתבטל? התשובה היא התביעה להתבטל פירושה בתחילת הדרך לבנות את המנגנון הנכון, שכל מה שאתה אומר זה בהתאמה לכוון לאמיתה של תורה, וגם אחרי שאתה מתחיל לומר סברות - תבטל את כל הצדדים שיש בהם נגיעות.
התביעה להתבטל דומה לתביעה מאדם שאוכל הרבה ונעשה שמן, שיפסיק לאכול. אמנם הוא רוצה לאכול, אבל יש לו רצון פנימי ועמוק יותר – להיות בריא, ולכן אנו אומרים לו שיבטל את הרצונות החיצוניים שבאמת אינם שייכים לו. אין כוונתינו שהוא יפסיק לאכול לחלוטין, שהרי אם הוא יעשה כך לא יהיה כבר מי שיפסיק לאכול... אדם כזה צריך להתרחק מהאוכל, ויחד עם זאת לוודא שמה שמתבטל הם רק הכתמים.
אדם שאינו מתבטל הוא אדם שמרוכז בעצמו, ולכן הוא לא מבין מה ה' רוצה, אלא רק מה הוא רוצה. כשנשאל אותו 'האם אתה נאמן ליעוד שלשמו הגעת לכאן? אתה מברר את רצון ה'?' הוא ישיב – 'כן, כפי מה שאני מבין את רצון ה''. כלומר, הוא מבין את עצמו, ורצון ה' מתאים לו. בספר 'מוסר אביך' מדמה זאת הרב קוק לשיכור שבודק את עצמו אם הוא הולך ישר, ונוכח לדעת שאכן הוא הולך ישר – וזה סימן שהוא אינו שיכור.

זיכוך הרצונות העצמיים
לימוד תורה בלי זיכוך המידות מוביל לתוצאה חמורה נוספת, מלבד חוסר היכולת לכוון לאמיתה של תורה. כך כותב הרב חרל"פ בהמשך דבריו:

וכמו כן ישנם כאלה שניגשים אל הקודש בלא זיכוכים של המידות, וביחוד הזיכוך מרצונות עצמיים של האדם. והם בודאי טחו עינים מראות מהשכיל ליבותם, כי אי אפשר בשום אופן ליהנות מאורה של תורה כל זמן שניגשים בבגדים בלתי טהורים, וכל זמן שההרגשים בלתי מזוככים והם מלאים בדינים קשים, גאות, כעס רוגז וגאות הרוח. ומכל שכן שלא יוכלו להגיע לידי זה שהלימודים הרוחניים יחדרו לתוך עצמיות החיים שלהם. ועם הרגשתם בגבהות הדברים הם נשארים בסדרי חייהם "כסוס כפרד אין הבין, במתג ברסן עדיו לבלום בל קרוב אליך" 2 . ולעומת זה אם ניגשים אל הקודש באימה וביראה ובזיכוך טהרת המידות אפשר לזכות ולהבין את הדברים הנאצלים עם רום הדרת גדולתם לעצמיות סדרי החיים להיות חי בהם ועל פיהם, ושיהיו טבועים בדם התמצית ובלחלוחית העצמות, לקיים על פי הדברים הללו את התורה כולה בפרטיה ובדקדוקיה בעתם ובזמנם.

הרב חרל"פ כותב "ישנם כאלה שניגשים אל הקודש בלא זיכוכים של המידות, וביחוד הזיכוך מרצונות עצמיים של האדם". מה ההבדל בין רצון עצמי לרצון שאינו עצמי? רצון עצמי הוא רצון קיומי, ראשוני, מוכרח, ואילו רצון שאינו עצמי הוא רצון שיכול לבוא מבחוץ. מדוע ברצונות עצמיים צריך לעשות עבודה מיוחדת? כי אם נאמר לאדם שלא יאכל קרטיב הוא מסוגל לכך, אבל אם נאמר לו לא להיות שוה הוא יאמר 'אבל הרצון להיות שוה הוא עצמי, הוא נוגע ביסוד הקיום שלי!' דוקא כאשר מגיעים לרצונות קיומיים, שהם טובים ביסודם, יש לאדם 'סיפור כיסוי' חזק שמונע ממנו לגעת ברצונות הללו ולזכך גם אותם, ולכן דוקא בהם מתקפלים הכתמים הקטנטנים.

תורה טכנית ותורת חיים
כאשר ניגשים לתורה ללא זיכוך הרצונות העצמיים, תוצאת הדבר יכולה להיות שהתורה לא חיה בתוכו של האדם. הוא יכול להבין את התורה, אבל לא לחיות אותה, ואז היא חיצונית לו. הוא יודע הכל, אבל במקומות בהם החשק שלו מתפרץ אין לו מה לעשות. זאת משום שהוא רק יודע, אולם הוא לא טיפל בחיים בעצמם, בתחושות, בשאיפות, ברצון, וכיון שכך הוא חי "כסוס כפרד אין הבין". סוס יודע להיכן ללכת, יודע מה הוא צריך לעשות, אבל הכל אצלו טכני. הדבקות בתורה מביאה את האדם להיות תורה בעצמו, לא להיות אדם שיודע תורה.
לסיכום : אחרי שאדם מבין את את הנחת היסוד שכל דבר מלא בקיום שמו יתברך, וממילא שמשימת החיים שלו היא לחפש זאת, הדרך לכך היא להתבטל - ופירושו של דבר להתנקות, לבנות את היכולת להבין את רצון ה' נכון, לחיות את רצון ה' ולא רק 'לדעת את', לחיות בענוה.
ניתן לומר שחיים של קידוש ה' הם גילוי שמו יתברך. אם אתה חי נכון ומכוון כלפי הקב"ה, אתה חי אמת – אתה מקסימום של גילוי קידוש ה' בעולם. אם אתה חי עקום, אתה חי קצת עם נגיעות, הרי לקחת מקום של הקב"ה, וממילא יש כאן חילול ה', המעטה של גילוי ה'. יש דברים שאינם תלוים בנו, שהם כלליים וציבוריים, ועל מה שאדם אינו יכול להשתלט הוא גם לא נתבע. אולם על מחוייבות אישית – האדם נתבע, הוא צריך לתת דין וחשבון האם הוא נתן מקסימום של גילוי וקידוש ה' או לא.


^ 1 שיעור זה חלק שני מתוך שני חלקים. חלוקת הדברים בין שני הסיכומים בכתב שונה במעט מהחלוקה בין שני שיעורי השמע
^ 2 תהלים לב, ט.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il