בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • מגילה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יעקב בן זזה

מסכת מגילה: דף יט' ע"א

בן עיר שהלך לכרך - שינוי מקום במהלך ימי הפורים

שיעור זה דן בביאור שתי מחלוקות יסודיות העוסקות בשינוי מקום במהלך ימי הפורים, וזאת לאור הבנת גדר תקנת 'פרוז בן יומו' ותקנת הקדמת קריאת המגילה לבני הכפרים.

undefined

הרב חיים כץ

ד' אדר תש"ן
9 דק' קריאה
מחלוקת רש"י והרא"ש בדין בן עיר שהלך לכרך
בתחילת מסכת מגילה למדנו שחכמים תיקנו כמה זמנים לקריאת המגילה. זמנו של בן עיר לקריאת המגילה הוא בי"ד באדר, זמנו של בן כרך הוא בט"ו, וזמנם של בני הכפרים הוא יום הכניסה, שהוא אחד מהימים יא-יג החל ביום שני או חמישי.
מה דינו של בן כרך שהיה ביום י"ד בעיר, או להיפך? על כך אומרת המשנה 1 :
בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ וּבֶן כְּרַךְ שֶׁהָלַךְ לָעִיר, אִם עָתִיד לַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ קוֹרֵא כִּמְקוֹמוֹ; וְאִם לָאו קוֹרֵא עִמָּהֶן.

המשנה מחדשת שיתכן מצב שבן כרך יקרא ביום י"ד, והוא הנקרא 'פרוז בן יומו', ויתכן מצב הפוך שבו בן עיר יקרא ביום ט"ו, והוא הנקרא 'מוקף בן יומו'. הכלל שאומרת המשנה הוא "אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו, ואם לאו קורא עמהם". ומבארת הגמרא שדין זה נלמד מהפסוק שבמגילה "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות", שלכאורה יש בו כפילות, אלא הפסוק בא לרבות פרוז בן יומו שנקרא אף הוא פרוז.
עד מתי על האדם לחזור למקומו, כדי שיוכל לקרוא כמקומו? לשאלה זו התייחס רבא 2 :
לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בליל ארבעה עשר קורא עמהם.

אם כן, כדי שהאדם יוכל לקרוא כמקומו עליו לחזור למקומו עד עלות השחר של י"ד.
וכאן נחלקו הראשונים: רש"י פירש שדברי רבא אמורים רק ביחס לבן כרך שהלך לעיר, שאם הוא עתיד לחזור למקומו לפני עלות השחר של יום י"ד יקרא כמקומו, ואם עתיד לחזור למקומו אחר כך – הוא נחשב "פרוז בן יומו", ויקרא בי"ד. ומוסיף רש"י שאותו עיקרון נכון גם לגבי בן עיר שהלך לכרך, ולגביו הזמן הקובע הוא עלות השחר של יום ט"ו: אם הוא עתיד להיות במקומו בעלות השחר של ט"ו – יקרא בי"ד כחובת מקומו, ואף על פי שהוא נמצא אז בכרך. ואם אינו עתיד לחזור עד אז אלא להישאר בכרך, יקרא ביום ט"ו. הזמן הקובע בשני המקרים הוא עלות השחר של התאריך, בו קוראים באותו המקום אליו האדם הלך.
הרא"ש חולק על רש"י וסובר שדברי רבא מתייחסים בין לבן עיר שהלך לכרך ובין לבין כרך שהלך לעיר, ודין שניהם נקבע לפי המיקום בליל י"ד. גם בן עיר שהלך לכרך יכול לקרוא כמקומו רק אם עתיד לחזור למקומו בעלות השחר של י"ד. אם בזמן קריאת מקומו הוא אינו נמצא עמהם – נסתלקה מעליו חובת קריאת אנשי מקומו, ויקרא בט"ו.
בהמשך ננסה לברר את שורשה של מחלוקת רש"י והרא"ש.

מחלוקת הראשונים בדין בן כרך שקרא בעיר וחזר לכרך
בגמרא מובא דין נוסף שאומר רבא:
ואמר רבא בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהן, מאי טעמא? האי כבני העיר בעי למקרי, ורבנן הוא דאקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין. הני מילי כי איתיה בדוכתיה, אבל כי איתיה בעיר כבני עיר בעי למקרי.

דברי רבא הללו מבוססים על המשנה בתחילת המסכת, שחכמים תיקנו קריאה מיוחדת לבני הכפרים ב'יום הכניסה' כדי שהם יוכלו לספק מים ומזון לאחיהם שבכרכים. וכותב רש"י שרבא עוסק בבן כרך שהקדים וקרא את המגילה ביום הכניסה, כדינו, ואחר כך הלך לעיר והיה בה ביום י"ד, ואומר רבא שאפילו אם הוא עתיד לצאת משם בליל י"ד קורא בי"ד, כיון שבליל י"ד הוא נמצא בעיר. וכותבים התוספות "וקשיא, למה יחזור ויקרא שני פעמים? ומכל מקום נראה דשפיר פירש רש"י, דכיון שהיה בעיר בלילה נעשה כבני העיר..." וכו'. כל תקנת בני הכפרים שהם יוצאים ידי חובה בקריאה ביום י"א – חלה רק כאשר הם היו בכפר בליל י"ד.
מדברי הגמרא הללו לומד הריטב"א גם את דינו של בן כרך שקרא בעיר ביום י"ד ואחר כך חזר לכרך. כשם שבן הכפר שכבר קרא את המגילה בי"א צריך לקוראה שוב בי"ד אם הוא נמצא ביום זה בעיר, כך בן הכרך שכבר קרא את המגילה בי"ד צריך לקוראה שוב בט"ו אם הוא נמצא ביום זה בכרך. והוא מוכיח דין זה גם מהירושלמי, שם נאמר שבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו לכרך - נתחייב כאן וכאן, וכל שכן מי שהוא בן כרך מעיקרו ורק היה ביום י"ד פרוז בן יומו.
הריטב"א מוסיף ואומר שדבריו אינם כדברי התוספות. נראה שאין כוונתו לתוספות שלפנינו, שאמנם אינם מתייחסים למקרה בו עוסק הריטב"א אך מפרשים את הגמרא בדיוק כמוהו, אלא כנראה היו לפניו תוספות אחרים, שסברו שכיון שיצא ידי חובה אינו מתחייב שוב.
ולכאורה ניתן להוכיח כשיטת התוספות המובאים בריטב"א, מכך שהגמרא מנמקת את ההלכה שבן כפר חייב לקרוא שוב בכך שחכמים הקלו על בני הכפרים, ועיקר חיובם הוא באמת בי"ד, והרי טעם זה שייך רק לגבי בן כפר!

גדר תקנת פרוז בן יומו
כיצד יענה הריטב"א על שאלה זו? נראה שהריטב"א הבין שתקנת 'פרוז בן יומו' לא באה להפקיע את עיקר דינו של אדם כבן כרך, אלא היא רק באה לחייב אותו בחיוב מחודש לקרוא בי"ד. מעתה, תקנת 'פרוז בן יומו' דומה לתקנת הקדמת הקריאה של בני הכפרים - כשם שאצל בני הכפרים תיקנו לקרוא קודם הזמן למרות שעיקר חיובם הוא בי"ד, וזאת מתוך הנחה שבזמן הם יהיו במקומם ואז יפסידו את קריאת המגילה, כך לגבי גם פרוז בן יומו, כיון שהוא עלול לא להיות בכרך בט"ו, הוא יכול לקרוא בי"ד, וממילא אם בסופו של דבר הוא כן היה בט"ו בכרך - עליו לקרוא שוב. כאמור, כך הבין הריטב"א, אולם התוספות (שהביא הריטב"א) הבינו שגדר תקנת פרוז בן יומו הוא להפקיע ממנו דין בן כרך. הסיבה שתיקנו שבן כרך שהיה בעיר קורא בי"ד אינה החשש שהוא לא יהיה בכרך בט"ו, אלא זמן פורים מצד עצמו תלוי במיקום בו האדם נמצא ביום י"ד, ומי שביום זה נמצא בעיר - חל עליו דין עיר.

גדר תקנת הקדמת הקריאה לבני הכפרים
ניתן לבאר את הריטב"א באופן נוסף, וזאת משום שאת אותה החקירה שהעלינו ביחס לדין 'פרוז בן יומו' – אפשר לחקור גם ביחס לתקנת הקדמת הקריאה בני הכפרים. בעלי התוספות, שחילקו בין שתי התקנות, ודאי הבינו שתקנת 'פרוז בן יומו' מפקיעה ממנו דין בן כרך, ותקנת בני הכפרים אינה מפקיעה מהם באופן עקרוני את חובת הקריאה ביום י"ד; אולם, יתכן שהריטב"א הבין שכשם שתקנת 'פרוז בן יומו' מפקיעה ממנו בן כרך, כך גם תקנת בני הכפרים אינה קולא מיוחדת, שאם אין להם אפשרות לקרוא בי"ד הם יוצאים ידי חובה בקריאה המוקדמת, אלא כיון שחכמים ידעו שבני הכפרים עסוקים – הם תיקנו להם תקנה גמורה לקרוא ביום הכניסה, וזמנם כבר אינו בי"ד.
ואמנם, בדברי רבא מפורש שתקנת בני הכפרים היא קולא מיוחדת שאינה מפקיעה מהם דין בן כרך; אך ניתן לומר שבכל זאת הריטב"א לא קיבל את דברי רבא, שכן הוא הבין ששאלה זו תלויה במחלוקת אמוראים בתחילת המסכת. הגמרא שם דנה במקור במגילה בו רמוזה תקנת בני הכפרים:"היכא רמיזא? אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, זמנים הרבה תקנו להם". ומוסיפה הגמרא לברר את אופן הלימוד מהפסוק: "האי מיבעי ליה לגופיה? אם כן לימא קרא זמן, מאי זמניהם? זמנים טובא. ואכתי מיבעי ליה זמנו של זה לא כזמנו של זה? אם כן לימא קרא זמנם, מאי זמניהם? שמעת מינה כולהו. אימא זמנים טובא? זמניהם דומיא דזמנם, מה זמנם תרי אף זמניהם תרי". דרך שניה המובאת בגמרא למקור תקנת בני הכפרים היא דרכו של רבי שמואל בר נחמני "אמר קרא כימים אשר נחו בהם היהודים, ימים כימים לרבות י"א וי"ב". ומסביר רש"י את אופן הלימוד: "לעיל מיניה כתיב י"ד וט"ו ישמחו, וכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים וגו' והוה ליה למכתב ימים אשר נחו, דמשמע הם הם ימים אשר נחו, מאי כימים? לרבות שְנַיִם אחרות כדוגמתן".
הגמרא ממשיכה לדון מדוע כל אמורא לא אמר כדברי חבירו: "ור' שמעון בר נחמני מאי טעמא לא אמר בזמניהם? זמן זמנם זמניהם לא משמע ליה. ורב שמן בר אבא מאי טעמא לא אמר מכימים? אמר לך ההוא לדורות הוא דכתיב".

ויש להבין, איזו משמעות יש לשאלה מהיכן לומדים את תקנת בני הכפרים, עד כדי כך שהגמרא רואה צורך לשאול מדוע כל אמורא לומד מפסוק זה ולא אחר?
אפשר לומר שאכן אין לשאלה זו משמעות הלכתית, והיא בגדר 'משמעות דורשים'; אך אפשר לומר שהשאלה היא שאלה עקרונית. אם לומדים את תקנת בני הכפרים מ'בזמניהם', יוצא שכל זמני המגילה כלולים באותה המילה, כמבואר בגמרא (עיקר המילה מלמדת על ימים י"ד וט"ו, והיתור של האות ה"א מרבה עוד שני ימים). מעתה, כשם שברור שהקריאה בימים י"ד וט"ו היא מעיקר הדין, ובן כרך אינו שייך כלל לתקנת בני העיר וכן להיפך, כך גם קריאת בני הכפרים היא מעיקר הדין. אולם, אם נלמד את תקנת בני הכפרים מהמילה 'כימים' נמצא שמילה זו מלמדת רק על הימים י"א וי"ב, וממילא יש מקום לומר שגדרם שונה מימים י"ד וט"ו. דין הקריאה של בני הכפרים היא הלכה מחודשת, שאומרת שאם אותו בן כפר לא יהיה בי"ד הוא יכול לקרוא לפני כן, אבל אם יגיע בי"ד – הוא צריך לקרוא בי"ד.
ניתן לסייע הסבר זה מדברי הרמב"ם. כפי שראינו, בדברי רבא על בן כפר שהלך לעיר מפורש שתקנת בני הכפרים היא קולא מיוחדת ולא מעיקר הדין, כפי שהסברנו בשיטת התוספות. אולם הרמב"ם השמיט הלכה זו, ולדברינו מובן מאוד מדוע, שהרי הרמב"ם 3 הביא את דרשת הגמרא שלומדת מ'זמניהם – זמנים הרבה תקנו להם חכמים', וממילא אין מקום לדברי רבא.

שיטת רש"י
ראינו עד כאן שאפשר לומר שיש מחלוקת אמוראים בגדר תקנת בני הכפרים, ושניתן להסתכל בשתי צורות על המושג 'פרוז בן יומו' - האם הוא כבר לא בן כרך או כן. הריטב"א נקט להלכה ביחס לשתי התקנות שהן אותו גדר, בן הכפר אינו מופקע מחובת הקריאה ביום י"ד ובן הכרך אינו מופקע מחובת הקריאה ביום ט"ו.
מדברי רש"י ניתן להוכיח שהוא הולך בשיטת הריטב"א. שנינו במסכת מגילה 4 "אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרים מותרין בהספד ובתענית", ומבאר רש"י 5 'מקדימין – שקראו (את המגילה) קודם זמנה, מותרים בהספד ובתענית – בני ט"ו דכרכִּין שקראו מגילה קודם זמנה מותרים אותם ימים שקראוה קודם זמנה בהספד ובתענית". שואלת הגמרא במה מדובר? אם בן ט"ו קורא ביום י"ד אז ודאי שהוא אסור ביום י"ד בהספד ובתענית, כמפורש במגילת תענית "יום ארבעה עשר בו ויום חמישה עשר בו יומי פוריא אינון דלא למיספד בהון ואמר רבא לא נצרכא אלא לאסור את של זה בזה ושל זה בזה", ומסיקה הגמרא שהכוונה היא לבן י"ד שקרא את המגילה בי"ב. והנה את ההצעה שנדחתה בגמרא, שמדובר על בן ט"ו שקרא ביום י"ד, מבאר רש"י "בני חמיסר – דהיינו כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון וקא קרי בארביסר, כגון שהלך לכפר וקרא עמהן, דפרוז בן יומו נקרא פרוז כדאמרינן במגילה". ומעתה נשים לב: אם נבין ש'פרוז בן יומו' פירושו שבטל ממנו דין בן כרך, ועיקר היום הוא לפי המקום בו נמצאים, כיצד ניתן להעלות את הדעת שהוא יהיה מותר בהספד ובתענית? כשם שלא יעלה על הדעת לומר שבן עיר מותר בהספד ובתענית ביום י"ד, כך גם פרוז בן יומו! רק אם נניח שעיקר הפורים של פרוז בן יומו הוא ט"ו, אלא שהוא קורא בי"ד מחשש שהוא לא יהיה בכרך בט"ו, וזאת בדומה לחיוב של בני הכפרים לקרוא קודם, ניתן להבין את הצורך בדין המיוחד שבמגילת תענית, שבלעדיו היינו חושבים שפרוז בן יומו מותר ביום י"ד בהספד ובתענית, כמו בן הכפר שקורא את המגילה בי"ב ומותר בהספד ובתענית.

לאחר שביררנו את דעת רש"י, חזור למחלוקתו עם הרא"ש שהבאנו בתחילת השיעור. כפי שראינו, לדעת רש"י בן עיר שהלך לכרך יקרא בט"ו רק אם דעתו להיות בט"ו בכרך, ולפי הרא"ש הזמן הקובע הוא י"ד, ואם ביום י"ד הוא נמצא בכרך אז הוא מקבל את דין הכרך. נראה שרש"י הולך לשיטתו שבן עיר שהלך לכרך נשאר תמיד בן עיר, ולכן קשה יותר להפקיעו מחובת הקריאה של בני העיר וגם אם הוא נשאר בכרך ביום י"ד עליו לקרוא בי"ד, ורק אם הוא נשאר בכרך עד יום ט"ו יקרא בכרך. אולם לפי הרא"ש תקנת 'פרוז' ו'מוקף' בן יומו היא מוחלטת, היא מפקיעה מההולך ממקום למקום את דינו המקורי והכל נקבע לפי המיקום ביום י"ד. וכך למעשה מפורש בלשונו:

ויש ליישב דברי רבא אכולה מתניתין, וכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעמד שם ליל י"ד ומקצת היום שהוא זמן קריאתה של בני העיר וחלה עליו חובת קריאתן, כמו כן מועיל לבן עיר שהלך כרך ועמד שם עד מקצת יום י"ד כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני הכרך להתחייב בזמן קריאתן וקרינן ביה מוקף בן יומו...

לפי הרא"ש קל לבטל את שם בן הכרך ובן העיר, כי הכל נקבע לפי המקום בו האדם נמצא.
לסיכום שיטות הראשונים: לפי רש"י והרמב"ם, גדר שתי התקנות של בני הכפרים ושל 'פרוז בן יומו' הוא גדר דומה – לדעת רש"י שניהם לא הופקעו מחובתם המקורית, ולדעת הרמב"ם שניהם הופקעו מהחובה המקורית. אף הריטב"א משווה בין בני הכפרים ובין פרוז בן יומו, והוא יכול לסבור כשיטת רש"י או כשיטת הרמב"ם. לפי התוספות שמביא הריטב"א יש לחלק בין בני הכפרים, שלא הופקעו באופן עקרוני מחובת הקריאה בי"ד, לבין פרוז בן יומו שהופקע מחובת הקריאה בט"ו. בשיטת הרא"ש מבואר שסובר שפרוז בן יומו הופקע מחובת מקומו, אך אין בדבריו התייחסות לתקנת בני הכפרים.


^ 1 פרק ב, משנה ג.
^ 2 יט ע"א.
^ 3 פרק א, הלכה ד.
^ 4 פרק א, משנה ב.
^ 5 תענית יח ע"ב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il