בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • רב ותלמיד
לחץ להקדשת שיעור זה

עשה לך רב

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

רח שבט
7 דק' קריאה
עשה לך רב
מה גדרו של תלמיד חכם גדול בתורה שיצאו עליו שמועות רעות מבוססות?
א. מה גדר תלמיד חכם עניו, ישר ובעל מידות מתוקנות?
ב. מה גדרו של תלמיד חכם גדול בתורה, שתלמידיו מעריצים אותו ומזלזלים בכל תלמידי החכמים שאינם שייכים לדרך שלו?
ג. מה גדרו של תלמיד חכם שיש לו כוחות על טבעיים כעין רוח הקודש, איך צריך להתייחס לעצותיו ולהדרכתו?
ד. אלו שאלות יש לשאול רב?

יש בני תורה שהתערער אצלם הביטחון באמונת חכמים, בעקבות הגילויים על כמה תלמידי חכמים נערצים ומפורסמים שנמצאו מקולקלים בעבירות איומות ונוראות, והם שואלים: מנין נדע למי להאמין, אחר שאנשים שהיינו בטוחים שהם צדיקים באמת - והתברר שיש בהם קלקולים כאלה. מאידך, בלי אמונת חכמים אי אפשר כלל לעלות במעלות התורה, אמונת חכמים היא היסוד שהתורה נקנית בה והתורה מצוה אותנו: "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז, י-יא). התורה היא תורת חיים, עוברת מדור לדור מתלמידי חכמים שבדור זה לתלמידי חכמים שבדור הבא. אם כן, מה עושים? כיצד נדע למי להאמין בביטחון שאכן הוא תלמיד חכם אמיתי?
התשובה לכך - יש חזקת כשרות וחזקת צדקות לכל אדם, וכל שכן לתלמידי חכמים, כל עוד לא נתברר אחרת. אותם תלמידי חכמים שנמצאו בהם הקלקולים הם חריגים, ובשום אופן אין להטיל ספק על כל תלמידי החכמים בגלל אותם החריגים. תלמיד חכם שהוא גדול בתורה ובעל מדות מתוקנות, ישר, הגון, בעל עין טובה ולב טוב, צנוע ומכבד תלמידי חכמים -הוא בחזקת תלמיד חכם ויש לתת בו אמון מלא.
נתבונן בדברי חכמים מה הם הגבולות הנכונים של אמונת חכמים שאותם אסור לעבור.

א. מה גדרו של תלמיד חכם גדול בתורה שיצאו עליו שמועות רעות מבוססות?
במועד קטן (יז, ב) הגמרא דנה בתלמיד חכם שיצאו עליו שמועות רעות, אך הוא היה רב חשוב שצריכים אותו כדי להורות וללמד, ואין מישהו אחר כמותו. מה לעשות? לנדות אותו אי אפשר כי צריך אותו, לא לנדות אותו אי אפשר כי מתחלל שם שמים:
אמר ר' יוחנן מאי דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשהו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא" - אם דומה הרב למלאך ד' יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.

לאמור, תלמיד חכם שיצאו עליו שמועות רעות מבוססות שנכשל בעבירות, אף שהוא תלמיד חכם גדול, מרביץ תורה נפלא ומחזק את תלמידיו ביראת שמים - אל יבקשו תורה מפיהו!


ב. מה גדר תלמיד חכם עניו, ישר ובעל מידות מתוקנות?
אמרו חכמים בעירובין (יג, ב):
אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברים אלקים חיים הן, והלכה כבית הלל.

ומאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא מקדימין דברי בית שמאי לדבריהם.

הוי אומר שהלכה נקבעה כבית הלל לא מפני שהם היו חריפים יותר, אדרבא, תוס' בעירובין (ו, ב ד"ה כאן) אומר שבית שמאי היו חריפים יותר. אם כן למה נקבעה הלכה כבית הלל - מפני שהם היו ענווים.
נשאלת השאלה, וכי זו הוכחה שבית הלל צודקים?
אכן מסתבר שהעניו קולע יותר לאמת, שכן העניו מקשיב לדעות החולקות עליו ובוחן אותן, ואין לו קושי להודות אם מתברר לו שהחולקים עליו צודקים. רק כאשר הוא בחן את הדעות השונות ונוכח שלדעתו האמת איתו והמסקנה שלו נכונה, רק אז הוא עומד על דעתו. מה שאין כן מי שאינו עניו, הוא מתקשה לבטל את דעתו, הוא סבור שאין מה להתבונן בדעה השנייה שהרי בעל הדעה השנייה בוודאי טועה, כי כבר התברר לו שהאמת רק איתו. יש להניח שבית שמאי היו ענווים אך בית הלל היו עוד יותר ענווים. הם שנו את דברי בית שמאי והקדימו אותם לדבריהם, ובית שמאי לא נהגו כמותם. נמצא שמדות טובות וענווה מסייעות לכוון להלכה.


ובסנהדרין (יז, א):
אמר רב יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מהתורה.

שואל ר"ת בתוס', מה לנו בחריפות של הבל לטהר את השרץ שהתורה טמאתו? ומתרץ - לא מדובר בפלפול של הבל, אלא לטהר את השרץ שאינו מטמא במשא.
בירושלמי מסופר (סנהדרין פרק ד, הלכה א):
אמר רבי תלמיד ותיק היה לרבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים, אמרו עליו על אותו תלמיד שלא ידע להורות. אמר ר' יעקב בר דסאי אותו תלמיד קטוע מטורא דסיני היה.

מדברי הירושלמי עולה שאדם מוכשר וחריף, אינו בהכרח יודע לפסוק הלכה, יש חריפות של הבל ולפום חורפא שבשתא. יכול להיות לאדם כישרון גדול אבל עקום. ויותר גרוע, הוא נעשה קטוע מסיני. מנותק מהמקור. למדנו עד כה שתלמיד חכם צריך להיות בעל שכל ישר, בעל מדות טובות ומעשיו מתוקנים.
איזהו תלמיד חכם אמיתי? תלמיד חכם שמכבד תלמידי חכמים אחרים אף שדעותיהם שונות מדעתו, וכדברי הגמרא בחגיגה (ג, ב):
דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד... בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאים והללו מטהרים, הללו אוסרין והללו מתירים, הללו פוסלים והללו מכשירין.

שמא יאמר אדם איך אני לומד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד, א-ל אחד נתנם, פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. דכתיב "וידבר אלקים את כל הדברים האלה", אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע דברים המטמאים ודברים המטהרים וכו'.


ג. מה גדרו של תלמיד חכם גדול בתורה, שתלמידיו מעריצים אותו ומזלזלים בכל תלמידי החכמים שאינם מקבלים את הדרך שלו?
תלמיד חכם שחושב שרק דרכו היא דרכה של תורה, וכל תלמיד חכם שחושב אחרת שיקוליו לא נכונים, כי הוא לא מבין ומעמיק מספיק, או כי שיקוליו זרים ואינם לגופו של עניין - כלומר חושב על החולקים עליו שהם נגועים באינטרסים וחשבונות מה משתלם יותר לומר - מי שרואה כך את החולקים עליו, עליו נאמר: "כל הפוסל במומו פוסל". מי שתלמידיו מזלזלים בכל תלמיד חכם שחושב אחרת מהרב שלהם, ורק רבם צודק וצדיק ורק הוא איש אמת, רב כזה לא יחשב לתלמיד חכם לפי חכמינו ז"ל. תלמיד חכם שתלמידיו מבזים תלמידי חכמים, יש להם גדר של אפיקורסים, איך אפשר לקרוא לרבם תלמיד חכם?! גם אם התלמיד חכם עצמו אינו מזלזל ומבזה תלמידי חכמים החולקים עליו, אבל תלמידיו מעריצים אותו ומזלזלים ומבטלים תלמידי חכמים החולקים על רבם, על זה נאמר " מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי וכו'" (אבות ה, יט). התנהגות התלמידים מלמדת על רבם. התורה האמיתית מופיעה בשלמותה אצל כלל תלמידי החכמים ולא אצל תלמיד חכם יחיד בלבד. "ואלו ואלו דברי אלוקים חיים", כשם שאתה משוכנע שהצדק איתך כך תלמיד חכם אחר משוכנע שהצדק איתו, כל אחד בוחן את הדברים במבט שלו.
כך נוהגים אנשי הסנהדרין. אלו חושבים שצריך להרוג את פלוני על פי התורה ואלו סוברים שהוא זכאי, אם הרוב קבע שצריך להרוג, לא יכולים המיעוט לומר על הרוב "הם טועים, הם הולכים להרוג את מי שאינו חייב, אנחנו לא יכולים להיות שותפים לרצח". המיעוט גם לא יכול להתחמק ולומר: "דעתי אחרת ואני לא אחראי על מה שהחליט הרוב". בלי המיעוט אין פסק דין, פסק דין הוא של כל הסנהדרין, וכולם שותפים באחריות לפסק הדין. כלומר אתה יכול להיות בטוח בדעתך, ולפי דעתך האחרים טועים, אך אתה מבין שיש אחרים שחושבים אחרת ושלדעתם אתה טועה ולכל אחד האמת שלו. התורה ניתנה לכלל ישראל ולכלל תלמידי החכמים, יש דעות שונות וכולן תורה, לא רק דעתך.

ד. מה גדרו של תלמיד חכם שיש לו כוחות על טבעיים כעין רוח הקודש, איך צריך להתייחס לעצותיו ולהדרכתו?
יש תלמידי חכמים שיש להם כוחות לראות ולדעת דברים על האדם בלי שהכירו אותו מקודם ובלי ששמעו עליו, והם יכולים לומר לאדם כמה בנים יש לו ואפילו את המעלות שלו ושלהם, ופרטים על ביתו ועל מעשיו וכו', ורבים באים להתייעץ איתם. איך יש להתייחס לתופעה הזאת?
ידוע שהגאון מוילנא אמר לתלמידו ר' זלמל'ה, אחיו של ר' חיים מוולוז'ין: יתכן שיבוא אליך מגיד ללמד אותך תורה, כלומר תשמע קול מהשמים, מגיד מהשמים, שירצה ללמד אותך תורה. אמר לו הגאון – אל תקבל אותו (הקדמת ר' חיים מוולוז'ין לספרא דצניעותא).
בזמן הזה לפעמים דברי המגידים נכונים ולפעמים לא. כלומר, הכוחות האלה אינם נבואה ואינם רוח הקודש. יש גם גויים שיש להם כוחות כאלה. הם אינם מדויקים, לפעמים נכונים ולפעמים לא נכונים, ולכן צריך להתייחס לעצות שלהם בזהירות ובשיקול דעת. חכם עדיף מנביא. אם העצות שלהם מסתדרות בשכל הישר יש מקום לצרף אותם לשיקול הדעת, אבל בזהירות מירבית. לצערנו נוכחנו שכמה אנשים שהיו להם כוחות כאלה, כוחות בולטים ומרשימים, נכשלו והכשילו אחרים בעבירות הנוראות ביותר, הרסו משפחות ושברו לבבות, והנפגעים לא מצליחים להשתקם מהפגיעות בהם. ויש טיפשים שעדין חסידים שלהם, כמו אצל ההוא מברסלב.
צריך לדעת שאנשים שהם קיצוניים בצדקות וכישרוניים באופן חריג, גאונים, הם קרובים לקצה שמעבר לו הדעת משתבשת. יש ביטוי: "שגעון וגאון דרים בכפיפה אחת", קיצוניות אינה שלמות, קיצוניות היא חיצוניות, היא בקצה, היא גבול שהעובר אותו מאבד את שיקול הדעת.
על כן, אסור לאדם להיות חסיד שוטה שמאמין לכל דבר, גם דבר שהוא שטות ועקום. האמונה בתלמיד חכם צריכה להיות בכלל תלמידי החכמים, ככל שהוא חלק מהכלל. התורה אמרה: "ועשית ככל אשר יורוך", אפילו על שמאל שהוא ימין, אך זה אמור רק על הסנהדרין (וגם עליהם אמרה הגמרא שאם תלמיד חכם סבור שהם טועים, ויש לו מסורת אחרת, ובכל זאת הוא סמך עליהם להקל, והתברר אחר כך שהוא צדק והם טעו - הוא אינו פטור מקרבן).
צריך להישמר ולא להאמין באמונה עיוורת בבעלי הכוחות הללו, גם אם הם מצוינים ביראה ובעבודת ד' וגדולים בתורה. אסור להשתעבד אליהם ולהתבטל לחלוטין, עד כדי כך שאם הם אומרים שלא כתורה סומכים עליהם. וגם אם אינם ממש מורים שלא כתורה אך הם משונים ומנותקים מכל תלמידי החכמים, צריך להתרחק מהם.

ה. אלו שאלות יש לשאול רב?
תחומי ההתמחות של רב תלמיד חכם הם תורה, הלכה, אמונה ומוסר, וגם בזה יש רב שתחום ההתמחות שלו אינו בכל התחומים, לדוגמא רב שיודע לפסוק אך לא התמחה בעצה בתיקון המידות, או רב שיודע לייעץ ולהדריך באמונה ופחות בהלכה, ויש ר"מ נפלא בלימוד אך לא עסק בהלכה. תלמיד חכם צריך להורות בתחום שבו התמחה. אמנם לתלמיד חכם יש סייעתא דשמיא וגם נסיון חיים, ואפשר להתייעץ איתו גם בשאלות שאינן תורה באופן ישיר, אך בזה הוא אינו יותר מכל אדם חכם. מי שיש לו בעיות נפשיות - זה לא תחום של תלמיד חכם, ואותו יש להפנות לבעלי מקצוע: יועצים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. כמו שחולה בגופו הולך לרופא ולא לרב. וכן בשאר התחומים.
אחרי שניפינו והוצאנו מן הכלל את החריגים, הננו באים לקיים מצוות אמונת חכמים בכל השלמות. אנו בטוחים שהתורה פועלת על לומדיה, וכל אדם שלמד תורה והוא בעל מדות ויראת שמים, הרי הוא צינור להופעת דבר ד' בעולם. "את ד' אלקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים. ככל שאדם מכבד את התורה ואת תלמידי החכמים מוסרי התורה - הרי הוא זוכה לעלות במעלות הקודש.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il