הרבנית פהימה, רעייתו של רבי יהודה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים, נפטרה בפתע פתאום בשנת תשל"ט, וכל בני המשפחה והמכרים היו נתונים בהלם.
ראש הישיבה היה שרוי באבל כבד. גם לאחר תום ימי השבעה מאן להתנחם על אשת נעוריו הצדקנית, שהייתה ידועה במידותיה האציליות. יגונו של ראש הישיבה היה ניכר לעיני כול.
המקובל הקדוש רבי ישראל אביחצירא, הבבא סאלי, שמע על כך ושלח את מקורביו להזמין את רבי יהודה לביתו בנתיבות לרגל השלושים לפטירת הרבנית, כדי שיקיים עמו שיחת ניחומים ויסעד ברוב עם לעילוי נשמתה.
ראש הישיבה נסע עם תלמידו הרב בן ציון מוצפי. בבית בנתיבות נערכו השולחנות וציפו לאורחים. הבבא סאלי הושיב את ראש הישיבה לצידו, עודדו ופייסו בדברים. הוא האיץ בו לאכול והטעימו מהמעדנים הערוכים על השולחן. רבי יהודה, שתמיד הצטמצם במאכל ומשקה, קיים את דברי חז"ל "אין מסרבין לגדול", ונאלץ לאכול הרבה מעבר לרגילותו.
בתום הסעודה החל הבבא סאלי לספר: "לפני שנים התגוררו בשכנותי שני דיירים שהסתכסכו ביניהם קשות. צעקותיהם נשמעו בכל האזור, וכל אנשי הסביבה היו מודעים לסכסוך המר ביניהם. הצעקות, שנשמעו ביום ובלילה, הפריעו לכולם והפריעו גם לי בלימודי, פרט לכך שכאב לי ששני יהודים מתקוטטים כך.
"לכן הזמנתי את אחי הצדיק רבי יצחק זצ"ל, הבבא חאקי, שכיהן אז כרבה הנערץ של יהדות צפון אפריקה בארץ וכרב הערים רמלה ולוד, להשכין שלום ביניהם. רבי יצחק נהג לנסוע רבות לערי הארץ כדי למסור שיעורי יהדות, לקרב יהודים לאביהם שבשמיים ולרשום ילדים לחינוך תורני.
"ביום חמישי כ"ה באדר תש"ל הגיע הבבא חאקי לנתיבות לפי בקשתי. הוא נכנס אל בתי הניצים, והסביר כי בא להשכין שלום ביניהם. השניים הטיחו זה בזה דברים, ואילו אחי הצדיק שמע באורך רוח את טענותיהם, פרק אותן אחת לאחת, הפריכן ודיבר על לב הניצים שיחדלו ממריבתם הקשה. הוא לא הניח להם עד אשר חזרו ביניהם השלום והשלווה, ופניהם שחקו זה אל זה.
"אחי היקר היה מאושר על שנפלה בחלקו זכות אהרון הכהן, ולאחר מכן סר לביתי כדי להיפרד ממני ולשוב לביתו ברמלה. הודיתי לו מעומק ליבי על השליחות הקדושה שמילא וניסיתי לשכנע אותו ללון בביתי בלילה. אולם אחי הצדיק סירב באומרו שעליו להגיע לבר מצווה שהתקיימה באותו ערב ברמלה. נפרדתי ממנו לשלום והוא נסע לעירו.
"אבל אז בצומת הכביש הישן בין נתיבות לקריית גת אירעה תאונה מחרידה, כאשר המכונית שבה נסע אחי התנגשה במשאית. לכוחות ההצלה שהוזעקו למקום לא נותר אלא לקבוע את מותם של ארבעת הנוסעים - אחי הצדיק ושלושה תיירים יהודים שהגיעו ארצה. במהרה פשטה בשורת האיוב ברחבי הארץ. רבים התעטפו ביגון, והערים רמלה ולוד לבשו אבל כבד.
"למחרת, ביום שישי, הגיעו רבבות למסע הלוויה ברמלה. הייתי הלום צער ויגון. אחי היקר, הגאון הצדיק, שמשחר ילדותי סייע לי לגדול בתורה, נקטף לפתע לבית עולמו. שעה קלה לפני כן שוחחנו בדברי תורה, והנה בפתע פתאום עזב בחטף את העולם...
"ימים רבים לא יכולתי להתנחם על האובדן. מילאתי באבלי נאדות של דמעות כמים, ולא הועילו כל מילות הניחומים שהרעיפו עליי.
"חודש ימים לאחר הפטירה נגלה אליי אחי הצדיק בחלום הלילה. הוא היה לבוש בבגדים נאים ביותר, פניו קרנו והפיקו אור של קדושה ופיו היה מלא בשחוק. הוא קרב אליי וציווה: 'הפסק לבכות! לו היית יודע אילו תענוגות יש לי בעולם האמת, לא היית בוכה אלא שש ושמח. יושב אני במחיצת קדושי עליון, ויחד נהנים אנו מזיו השכינה. עליך לרקוד משמחה על כל הטוב שנפל בחלקי.
"עדיין לא נרגעתי והשבתי לו: 'מיצר אני עליך מאוד. הרי נהרגת בחטף במיתה משונה. איבריך התרסקו רחמנא ליצלן, דמך נשפך כמים והסתלקת מהעולם בפתאומיות. על כך עיני יורדה מים'.
"השיב לי אחי הצדיק: 'אומנם היה לי צער של רגע אחד באותו אירוע, אולם מיד לאחר מכן הגיעו אליי שמחה גדולה ותענוג. אני שרוי בגן עדן ונהנה מזיו השכינה. בבקשה אחי היקר', התחנן אליי, 'הפסק להתאבל עליי!'.
"הקצתי מחלומי, ומאותו יום הפסקתי לבכות ולהתאבל על אחי. ידעתי כי הוא נמצא במחיצה הראויה לו בגן עדן, במנוחה המתאימה לו...".
הנוכחים במעמד אזכרת השלושים לרבנית צדקה הקשיבו קשב רב לסיפורו של המקובל הצדיק, ולאחר מכן השתררה דממה בחדר הרחב. ובעוד השקט תלוי באוויר, פנה הבבא סאלי לראש הישיבה ואמר: "רבי יהודה, עליך להתעודד, כי הלוא מאמינים אנו באמונה שלמה ששכר עצום צפון לצדיקים בעולם האמת".
***
על פי הספר 'דורש טוב לעמו'
***
מתוך העיתון בשבע