בית המדרש

  • מדורים
  • לאורו
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
במהלך פסוקי הסיום של מכות מצרים (יא, א), מתארת התורה מסלול נוסף של התרחשות. מסלול שבמבט פשוט נראה שאינו שייך אל סדר הגודל של מאורעות יציאת מצרים: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (שם, ב). העיסוק בכסף ובזהב מפתיע ביחס לנושא היציאה ממצרים.
את הפסוקים הללו דורשת הגמרא במסכת ברכות (ט, א):
דבר נא באזני העם וגו' - אמרי דבי רבי ינאי - אין נא אלא לשון בקשה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם.
כשהתבוננו בפסוק הזה בבית המדרש של ר' ינאי הוסבה תשומת הלב אל המילה "נא", לשון בקשה. מלשון זו למדו שאמר לו הקב"ה למשה "בבקשה ממך... אמור להם לישראל בבקשה מכם...". מדוע הבקשות הללו? מה עניינן לכאן? תשובת הגמרא: "שלא יאמר אותו צדיק...".
בברית בן הבתרים שואל אותו צדיק, אברהם אבינו, את אלוקים: אֲ-דֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (בראשית טו, ח). הוא שואל את אלוקים המבטיח לו כי כל תכלית יציאתו מאור כשדים הייתה כדי לתת את הארץ הזאת – "לך ולזרעך". אם כן, משמעות שאלתו של אברהם אבינו היא: איך האדנות האלוקית – המתגלה דרך האומה, דרך הציבור – תתגלה באופן שונה כל כך מגדרי הטבע? עונה לו הקב"ה: וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (שם, יג), כלומר יהיה זה באמת באופן מופלא – דרך הייסורים של מצרים יצמח עם.
מדוע בתוך המהלך הזה צריך ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול"? זאת אומרת, מדוע נדרשת כאן הבטחת העושר החומרי? ועוד, מאחר שזה חלק מן המהלך האלוקי, מדוע זה צריך להתקיים דרך בקשה ממשה ובקשה מישראל? ראינו שזוהי איזו התחשבות ב"אותו צדיק", שלא יאמר שאת השעבוד קיימנו ואת היציאה ברכוש גדול לא קיימנו, ונראה שיש כאן עניין שמחייב הבנה נוספת.
הדברים מתחדדים יותר בבית מדרשו של ר' ינאי בהמשך מסכת ברכות בסוגיה אחרת (ברכות לב, א). הגמרא שם מביאה מימרות שונות של האמוראים על הסיבות שגרמו לישראל נפילות רוחניות ומוסריות.
בתחילת ספר דברים מונה משה רבנו רשימה של מקומות ובהם רמז לנפילות רוחניות של עם ישראל. אחד המקומות הללו הוא וְדִי זָהָב (דברים א, א):
דבי רבי ינאי אמרי.. מאי 'ודי זהב'? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל.
בבית המדרש של ר' ינאי לימדו לימוד זכות גדול על ישראל. הם הסבירו שהשעבוד לשפע החומרי – לכסף והזהב – שנתן ה' לישראל כשיצאו ממצרים, הוא זה שגרם לנפילה בחטא העגל. זהו אותו בית מדרש של ר' ינאי שהסביר את דברי הקב"ה למשה "דבר נא באזני העם". ומתעוררת השאלה: אם זוהי סיבת הנפילה, האם לא היה עדיף מלכתחילה לא להשפיע כסף וזהב? אך אנו רואים שלא זו בלבד שזהו חלק מן המגמה האלוקית אלא שזה נאמר בלשון בקשה. עלינו ליישב את הדברים.
בפירושו לאגדות שבגמרא מברר הרב קוק (עין אי"ה ברכות א; ה, מג) שמגמתה של יציאת מצרים לא הייתה רק הפסקת העינוי של עם ישראל. המגמה הייתה ליצור בעולם חירות אמיתית . ליצור עם של בני חורין.
באמת סוגיית הכסף והזהב איננה עיקרית, בוודאי לא בסדר הגודל של "ועבדום ועינו אותם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי". אך היא כן מורה על כך שהקב"ה רוצה לתת לנו כלים לחוש על ידם את תחושת החירות. הקב"ה רוצה שנצא ממצרים לא כמסכנים ועניים. עלינו לקיים "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", לצאת ברכוש גדול.
עתה מובן מדוע הציווי "דבר נא", נאמר בלשון בקשה. מעמד הנפש שלנו ברגע יציאת מצרים שייך לנקודת הרצון, יש בו בחירה חופשית. אומר הקב"ה לישראל: "אם רוצים לצאת כמסכנים אין כפייה שלא יהיה כך – אתם רשאים שלא לשאול ממצרים כלי כסף וכלי זהב. אך אם אתם רוצים לצאת כבני חורין, להעצים את תחושת היציאה, לחוש שיש לכם עוצמה ושאינכם אנשים מסכנים – אז שאלו איש ממצרים כלי כסף וכלי זהב". זה לא דבר הכרחי, זה תלוי מאוד בעבודה הפנימית של האדם, ולכן זה נאמר בלשון בקשה ולא בלשון ציווי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il