בפרשת השבוע אנו נתקלים בתופעה חדשה: עם ישראל מתחיל לשיר! מהי למעשה שירה? הרב קוק מגדיר את השירה כ"הבעה שכלית עליונה" (עולת ראיה א, ר). קרי, לעיתים יש תכנים שהם מעבר למילים. התחושה היא כה גדולה, כל כך מלאת עוצמה - שההבעה שלה חייבת להופיע באופן מוסיקלי, רגש עליון המצוי מעבר למילים המצומצמות בהגדרות: "פּוֹרְחוֹת הֵן הָאוֹתִיּוֹת בְּתוֹךְ הַמַּחֲשָׁבָה, עָפוֹת כְּצִפּוֹרִים עַל הַשַּׁפְרִירִים הָרוּחָנִיִּים הָעֲדִינִים שֶׁבְּשַׁחֲקֵי הָרְקִיעִים שֶׁבַּמַּחֲשָׁבָה וְצִיּוּרֵי הָאֲצִילוּת הַנַּפְשִׁית. קוֹלֵט אוֹתָם הַשֵּׂכֶל הַמַּעֲשִׂי וְהָעִיּוּנִי, מְחַטֵּב אוֹתָם הַדִּמְיוֹן, מִתְעוֹרֵר הָרֶגֶשׁ, וּנְעִימַת הַשִּׁירָה מִתְחוֹלֶלֶת, וְגַלֶּיהָ מַכִּים" (שמונה קבצים ו, פג).
יחד עם זאת יש לשים לב, שירה איננה נעימה מוסיקלית ריקה מתוכן, בתוך השירה מצויה חשיבה, חשיבה פנימית: "הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים הֵם מְזוֹנָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה... כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְּזוֹנוֹת הַגַּשְׁמִיִּים בּוֹנִים אֶת הַגְּוִיָּה. וְהָעִיּוּנִים הָעֶלְיוֹנִים, הֶגְיוֹן הַדֵּעוֹת, הַשִּׁירָה וְהִתְעַלּוּת הָרוּחַ, הֵם אֲוִירָהּ שֶׁל הַנְּשִׁימָה אֲשֶׁר לַנְּשָׁמָה" (אורות התורה ו, ו). כלומר, הלימודים התורניים העוסקים בצד המעשי של החיים (הלכה וכדומה) בונים בנפש את התשתית האישיותית, כשם שהמזון החומרי מזין את גוף האדם. לעומת זאת, העיסוק בתכנים מחשבתיים, בשירה וכו' - מעניק לנפש את שאר הרוח, מעין הנשימה הנותנת לאדם את חיוניותו; ו"כָּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה הָאוֹרְגָּן מְכֻלְכָּל בְּמָזוֹן יוֹתֵר מַבְרִיא, יְקַבֵּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶת הַשֶּׁפַע הַטּוֹב שֶׁהָאֲוִיר הַטָּהוֹר מַשְׁפִּיעַ עָלָיו" (שם) - כדוגמת מאכלים בריאים, המאפשרים לגוף האדם לתפקד ומשמשים בסיס לחיים איכותיים יותר, כך לימוד הלכתי איכותי ישמש מצע להתרוממות רוחנית ושירית. חשוב לציין כי שירה מלווה פעמים רבות במוסיקה שגם לה יש משמעות רוחנית; הרמב"ם למשל מדבר על המוסיקה, המלווה של השירה, כבסיס להשראה נבואית: "אין הנבואה שורה... אלא מתוך שמחה ולפיכך בני הנביאים לפניהם תוף וחליל וכינור והם מבקשים הנבואה" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה ז, ד). במקום אחר (ערפילי טהר, קיז) מתבטא הרב: הַחֹק הַנַּפְשִׁי - שֶׁהָרוֹמְמוּת הַמּוּסִיקָלִית וְהַשִּׁירִית כְּשֶׁהִיא מִתְחַבֶּרֶת, הִיא הַמַּעֲלִילָה אֶת הָעֹז שֶׁל כָּל חֵפֶץ נִשְׂגָּב וְנַעֲלֶה - הוּא חֹק מִתְגַּלֶּה בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם בְּתוֹר זִיק מֵאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ. קָצָר הוּא צִיּוּרֵנוּ מִלְּתָאֵר אֶת הָעֵרֶךְ הַשִּׁירִי וְהַמּוּסִיקָלִי שֶׁל כָּל הַיֵּשׁ בְּיִחוּדוֹ הַנִּשְׂגָּב, אֲבָל מִתּוֹךְ הִתְעַלּוּתֵנוּ עַל יְדֵי הַחֹפֶשׁ שֶׁל שִׁירֵי זִמְרָה אֱלֹהִיִּים, אֶל הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, הַמָּלֵא חֲפָצִים רוֹמֵמִים, קְדוֹשִׁים וְנִשְׂגָּבִים, אָנוּ רוֹאִים אֶת הַטּוֹב שֶׁל אוֹר חֵי הָעוֹלָמִים, אֶת הַמִּשְׁטָר הָאֱלֹהִי בְּכָל הַמָּצוּי, אֶת הַיִּחוּד הַשָּׁלֵם, הַמְמַלְּאֵנוּ הִשְׁתּוֹמְמוּת וּגְדֻלָּה בְּהוֹד מִשְׁטָרָיו, וּמְבָרְכִים אָנוּ מִתּוֹךְ שִׂמְחַת עוֹלָמִים: "בָּרוּךְ הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה, מֶלֶךְ יָחִיד אֵל חֵי הָעוֹלָמִים".
במילים אחרות: שירה אמיתית מגיע מתוך עולם שכלי ומעשי עשיר, המסוגל להביט באחדות האלוהית המצויה בבריאה. בעת בה אדם מתמלא בהרמוניה המצויה בבריאה – מתנוצצת בו תחושת רוממות שמתבטאת בביטוי לירי ומוסיקלי. כאשר עם ישראל יוצא מהמיצרים, קורע את הים, מנפץ את כבלי השעבוד של עולם הטבע, נוגע בקדושה, מתחבר לתורה - רק אז מופיעה השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל". שירת הים היא ביטוי מופלא לעולם הרמוני שבו כוחות הטבע כולם שותפים לחופש האלוהי שמתגלה לעיני משה ובני ישראל. בתרבות הדתית כיום נשמעים קולות רבים המעוניינים בהתחדשות של 'שירה מתוך קדושה'. הרצון הזה כשלעצמו הינו חיובי, אולם חשוב לזכור שלא כל מנגינת פופ זולה שמולבש עליה פסוק מתהילים הופכת להיות אוטומטית נעימה מנעימותיו של דוד המלך; על אותו משקל, לא כל חמשיר שנכתב בידי בחור חובש כיפה על מערכת יחסים רומנטית נכזבת הוא בחזקת 'משב רוח רענן בחברה הדתית'. על מנת ליצור שירה איכותית, יש צורך בעולם מאד פנימי, עמוק והלכתי שרק הוא יביא לנו את המשוררים שיחדשו באוזנינו את שירת הים. על מנת לבטא עולם רוחני עדין מעבר למילים - צריך לפני כן להתמלא בהרבה מילים, בהרבה שכל, בהרבה תורה.