בית המדרש

  • מדורים
  • לאורו
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מס 117

אגרת מד – דעת אלוקים

undefined

הרב שלמה לוי

אדר תשפ
5 דק' קריאה
זאת היא התכונה שלנו הקבועה והקיימת, שהיא אינה צריכה לא מחקר ולא פילוסופיה, ולא שום תבלין שבעולם, לקיומה ולעצם הווייתה. וכל מה שאנו מרחיבים ומשכללים את הדעה וההכרה אינה כי אם כדי ליתן מקום ומרחב להתכונה האלהית העצמית הזאת, שתתפשט ותתגלה ביותר, וע"י גילוייה החיצונים, שאינם דומים כלל ואינם עולים בערכם לעצם מעלת חזקת ובהירות התכונה הפנימית של אהבת ד' אלהי ישראל הגנוזה בנו, דווקא מצד קלישותם ומיעוט אורם הננו יכולים להכניסם לפעמים בדבורים הגיוניים, ולהשתתף על ידם עם המצויינים השרידים שבכל הציבור האנושי.
אִי-אֶפְשָׁר לִמְצא מַעֲמָד מְבֻסָּס לָרוּחַ כִּי-אִם בָּאֲוִיר הָאֱלֹהִי... אִם מְעַט פָּחוֹת מִגְּדֻלָּה זוֹ יְבַקֵּשׁ לוֹ הָאָדָם הֲרֵי הוּא מִיָּד טָרוּף כִּסְפִינָה הַמְטרֶפֶת בַּיָּם. גַּלִּים סוֹעֲרִים מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה יַדְרִיכוּהוּ תָּמִיד מְנוּחָה, מִגַּל אֶל גַּל יֻטַּל וְלֹא יָדַע שָׁלֵו... מְקוֹם מְנוּחָתֵנוּ הוּא רַק בֵּאלֹהִים".
הצימאון, הדבקות, ובקשת האלוהים, הם מהות החיים הישראלים. אהבת ד' ובקשת הטוב, הם עומק החיים שמהם אנו ניזונים. לכן, האומה לא יכולה לחיות חיים שלמים ואמיתיים, מבלי הגובה הרוחני של בקשת ד' ודבקות בד' אלוהי ישראל. אהבת ד' הטבועה באומה הישראלית וביחידיה, כאשר אנו צריכים לבארה ולתרגמה לשפה פילוסופית, יש לה מהמשותף עם הפילוסופים של חכמי אומות העולם. שיתוף זה הוא חיצוני בלבד, הוא נובע מהצורך לבאר דברים אלוהיים בכלים אנושיים כלליים, ביאור רעיונות אידיאליים אלוהיים בשפה מונגשת לכלל. אהבת ד', היא הטבע היותר עצמי לאדם, היא מקרינה על כל ערך מחייו. המחקר והדעת הפילוסופית, תפקידם להרחיב ולבאר את התכונה הטבעית הזאת ולחשוף את אמיתת החיים, לגדלו ולהרחיבו. התכונה הפנימית הזאת של אהבת ודבקות בד', נמצאת ברובד הנסתר במדרגת "הנסתרות", זו מציאות רוחנית שנמצאת מעבר לכל תפיסה רציונאלית ולכל תודעה גלויה. תכונה זאת עצם מהותה ומציאותה הוא נסתר, ממנה מקבלים כל גילויי החיים את ערכם העליון.
ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות קצ"ו) מבאר את השורש העליון שממנו אנו שואבים את אהבת ודבקות בו, "ובני ישראל "זרע אברהם אוהבי" כבר מלידה מבטן קבוע בהם אהבת השם יתברך שהוא השורש נגד מדת הכתר שאינו בתפיסת אדם. וחכמה ובינה הם אהבת התורה וישראל".

כי אע"פ שיוכלו להיות אנשי אלקים גם כן בכל עם ולשון, מכל מקום מוכרח הוא, שכל איש ואיש מאיזה אומה שתהיה, יכיל בקרבו את תוכן הנישא וגם את התוכן השפל של אומתו, כי אין אפשרות לשום אדם להיות מחלץ את עצמו לגמרי ממסגר האומה, שכבר קבעה לה תכונה נפשית מיוחדת, בזה עצמה שעלתה על במת העמים בתולדה. על כן הניצוץ הישראלי שבנו הוא באמת כל עוזנו ואושרנו, כל עושר רוחנו ועצם חיינו, ויתר הרכוש הרוחני הנהו רק טפל אליו ומשמשו, ואפילו אם יהיו רבים ממנו בכמות המדומה, הנם בטלים ומבוטלים אליו מצד העצם והאיכות, כמו שכל עושרנו החומרי מכסף וזהב, בתים והיכלות, וממשלת ותענוגות מלכים, הנם רק טפלים לעצם החיים שמתגלים במרכז החיים שלנו בפנימיותנו, במרכז המוח או בכל מקום שהוא, לכל מר מחוקרי החיים כדאית להו. זה מרגיש בחזקה ובכל עז- הנשמה מי שהוא רוצה להיות בן ישראל באמת, ובזה יושע ישראל תשועת הפרט ותשועת הכלל.
אפשרי הדבר שימצאו אנשים בעלי מעלה אנשי אלוהים, שמוסר וערכם הרוחני נישא מעל בני עמם. למרות מעלתם האישית, עדיין תתגלה בהם רוח האומה שממנה הם צמחו ונולדו ותהייה השפעה בין-דורית בין 'הדורות המייסדים' להופעת 'הדורות הממשיכים', לכן יוכלו להופיע גם אצל אנשי המעלה מאומות העולם חסרונות שמקורם בשורש האומה שממנה הם ינקו. הניצוץ האלוהי המופיע באומה הישראלית הם אושרנו הרוחני המעניק לנו את החיים השלמים והמתוקנים על פי דרכה של תורה. באומה הישראלית כיון שהיא חצובה מנשמת אבות האומה, אברהם יצחק, ויעקב, היא מעניקה לנו את היכולת לשמור על האמת האלוהית בשלמותה מבלי חסרונות.
"רַק יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִים הֵם לְקַבֵּל אֱמוּנַת אֱלֹהֵי אֱמֶת ד' אֶחָד בְּמִלּוּאָהּ וְטוּבָהּ, וְאִישִׁיּוּתָם הָעַצְמִית עוֹד תּוֹסִיף אמֶץ עִם זֶה וְתַרְבּוּתָם תִּשְׂתַּגְשֵׂג וְתִתְגַּדֵּל בִּפְרִיחָה מְצֻיֶּנֶת, "בַּד' יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְלוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל". אֲבָל הַגּוֹיִים לֹא בָּאוּ עֲדַיִן לִידֵי מִדָּה זוֹ, וּמַה שֶּׁהֻכְנְסָה מֵאוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֱמוּנָה אֱלֹהִית בִּסְבִיבוֹתָם, שֶׁלּא בְּדֶרֶךְ הִתְפַּתְּחוּת הָרְאוּיָה לָהֶם לְפִי טִבְעָם, נִלְחָם הוּא בְּאִישִׁיּוּתָם הַפְּרָטִית וּמַלְקֶה אֶת תַּרְבּוּתָם, שֶׁהִיא זָרָה, חִיצוֹנָה, נָכְרִית וּמְגֻשֶּׁמֶת, בְּעֶצֶם תְּכוּנָתָהּ" (אורות התחיה נד).

וכל אותם שנוקשו ונסחפו מחוץ לאוהלי יעקב אינם חפצים להרגיש את זה היסוד העקרי, ואם לפעמים מתעוררת גם בלבבם הרגשת האהבה האלהית, או הלאומית, או שתיהן ביחד, אינם מכירים את גודל עז ייחודם ואחדותם, והם חפצים לבנות את עצם החיים, את יסוד האהבה האלהית עצמה, אהבת ד' אלהי ישראל, שהיא נשמת האומה ועצם חייה, בדברים חיצוניים ומלאכותיים. ע"כ אינם מצליחים כלל בחפצם, והם הולכים ומצטערים, עד שיבואו לידי כריתה ונתיקה אם הם רקובים ביסודם, או לידי הכרה והתפרצות החיים הפנימיים לטובה, אם יש להם יסוד ישראלי בריא והגון.
תהליך ההשכלה והחילון שעבר אל אירופה ולא פסח על בחורי ישראל, הביא גם מבני עמנו להתרחק מעבודת ד' ולהצטרף לתהליכים הכללים של פיתוח אמונות ודעות אשר אינם יונקים מתורת ישראל אף על פי שיש בהם יסוד של אמת של ניצוץ אלוהי. בחורים אלו אשר נטשו את היסוד הלאומי של האומה, או את היסוד האלוהי הדבקות בד' אלוהי ישראל ומצותיו, והלכו לרעות בשדות זרים, לעיתים כרתו את הענף אשר הם יונקים ממנו את לשד חייהם, אך לעיתים הם יזהו את השקר אשר שורר בדעות ואמונת אלו וישובו אל תורתם הורתם תורת ישראל.
ואח"כ מתוך עצמה של הנקודה הפנימית, החזקה ואיתנה מכל, ירחיבו דברים, יבנו בנינים, יפארו פארות, יחזו משאות, יחקרו ויתפלספו, "מגדל עז שם ד' בו ירוץ צדיק ונשגב", ובזה יחיו את כל הראויים לקבל תחיה. התכונה הפנימית אינה נשמרת בעזה וטהרתה כ"א ע"י אותה ההדרכה והתכונה ההיגינית, הצריכה לשמירתה, ע"כ היא כוללת בעזה אהבה עצומה ונפלאה, חמה ונלהבה, לכל המצות המעשיות שבתורה, שבכתב ושבע"פ, שכבר נשרשו יפה באהבה פנימית, כמו שמקורן הוא שם, "מימינו אש דת למו".
התכונה העיקרית שלנו היא התכונה הטבעית, הסגולה של אהבת ד' ודבקות בו, שהיא ירושה לנו מאבותינו, היא תכונה נצחית שתמיד תהיה טבועה בנו. אף שאנו רואים יהודים שאינם מאמינים, זה זמני בלבד, והם עתידים לחזור לאמונתם-לטבעם בעצמה גדולה עוד יותר. והתכונה הזאת אינה צריכה שום מחקר ושום פילוסופיה כדי לקיימה, היא קיימת ועומדת לעולם. תפקיד החקירה והעיון היא כדי לשלול את העיוותים, הדמיונות והטעויות שדבקו באמונה הטהורה, ולהעמיד את האמונה בטהרתה המקורית. אמנם, בדורנו, יש צורך גדול להעמיק ולברר דווקא באופן שכלי את ענייני האמונה, וכפי שכותב מרן הרב זצ"ל:
אַחֵינוּ הַיְקָרִים, חַכְמֵי תּוֹרָה, וְסוֹפְרִים מַשְׁפִּיעִים! גַּם אָנוּ נוֹאַלְנוּ וְחָטָאנוּ. לָמַדְנוּ וְחָקַרְנוּ, פִּלְפַּלְנוּ וְחִדַּשְׁנוּ, כָּתַבְנוּ וְצִיַּרְנוּ, אֲבָל שָׁכַחְנוּ אֶת הָאֱלֹהִים וְעֻזּוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ לְקוֹל נְבִיאֵי הָאֱמֶת, לְקוֹל מְעֻלֵּי חַכְמֵי דּוֹרוֹת עוֹלָמִים, לְקוֹל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים, חַכְמֵי הַמּוּסָר וְחַכְמֵי הָעִיּוּן וְהָרָזִים, שֶׁצָּוְחוּ וְהִכְרִיזוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת כִּי סוֹף הַנָּהָר שֶׁל הַתַּלְמוּד הַמַּעֲשִׂי לְבַדּוֹ לִהְיוֹת יָבֵשׁ וְחָרֵב, אִם לֹא נִמְשׁךְ לְתוֹכוֹ תָּמִיד מַיִם מִנִּי יָם, מִיָּמָא דְּחָכְמָתַא וְקַבָּלָה, מִיַּם דַּעַת הָאֱלֹהִים, מִיַּם טהַר הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה הַנּוֹבַעַת מִנִּשְׁמָתֵנוּ פְּנִימָה מִשָּׁרְשָׁהּ מִמְּקוֹר הַחַיִּים. עַתָּה בָּא הַקֵּץ, הִנְנוּ קְרוּאִים בִּתְחִיָּתֵנוּ הַלְּאֻמִּית לִתְבּעַ אֶת עֶלְבּוֹן הָאָדָם כֻּלּוֹ, עֶלְבּוֹן הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית, שֶׁבְּיָדֵינוּ הֻפְקְדָה לְרוֹמְמָהּ וּלְשַׂגְּבָהּ, נִשְׁמַת אֱלֹהִים חַיִּים, הַצְּרִיכָה לְהִתְפַּשֵּׁט עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, לַהֲאִירוֹ וּלְהַחֲיוֹתוֹ, הָאוֹרָה, הַיּוֹצֵאת מִתּוֹךְ אוֹר הַתּוֹרָה וְאוֹר הַנְּבוּאָה, הַשָּׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ וּמְחַיָּה כָּל חַי, בְּחָזְקָה הוּא נִתְבָּע מִמֶּנּוּ, עַתָּה לְעֵת קֵץ" (מאמרי-הראי"ה, קריאה גדולה).

הדעת והחשבון, והמחקר הפילוסופי הטהור, צריך הוא רק לצרף ולזכך את הרעיונות והמושגים מן הסיגים המוסריים והמדעיים שלהם, ולהעמידם על אופים הטהור והבריא ממקורו. ע"כ לא יוכל לעולם להיות נבנה ומשתכלל דבר רוחני יסודי, שיקומם את הסוכה הנופלת, סוכת דוד, כי אם בשני תנאים הללו המחוברים זה בזה: תכונת תמימות הלב לאהבת מצוותיה של תורה, באהבת שם ד' אלהי ישראל, הקשור בהן בהרגשתנו פנימה, והעמדת יסוד החיים בעצם התכונה האלהית הקלוטה בנו באהבת עולמים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il