בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות פורים
לחץ להקדשת שיעור זה
האם אדם שהזיק בפורים חייב לשלם של מעשיו?

חיוב המזיק בפורים

undefined

הרבנים משה מאיר אבינר ומשה בר-ציון

אדר התש"פ
14 דק' קריאה
בדברי הפוסקים מצאנו בהלכות פורים פטור מיוחד של אדם המזיק מתוך שמחתו, מטרת המאמר לנסות לבאר השיטות ולהגדיר את הפטור.
רמ"א (תרצה): ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם. (ת"ה סימן ק"י). ועיין בח"מ בדיני נזיקין.
שולחן ערוך (תרצו, ח): ..וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה, אין בזה משום לא תגזול (ויקרא יט, יג) ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר (תשובת מהר"י מינץ סימן י"ז /ט"ו/).

סוכה (מה.): רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות של דקל היו מביאין, וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח, ואותו היום נקרא חבוט חריות. מיד תינוקות שומטין את לולביהן, ואוכלין אתרוגיהן.
רש"י : ואוכלין אתרוגיהן - של תינוקות, ואין בדבר לא משום גזל, ולא משום דרכי שלום, שכך נהגו מחמת שמחה 1 .
תוספות : ...כך פי' בקונט' ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן.
ועוד יש לומר- דמתני' לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידן של תינוקות אלא מיד כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהן היו אוכלין 2 ...
לכאורה מדברי שו"ת הרא"ש (קא, ה', הובא בטור חו"מ שע"ח ט) עולה שאינו מקבל את היסוד המתבאר בתירוץ הראשון בתוספות ורש"י :
שאלה ילמדנו רבינו חתן שיוצא מחופתו ודרך הוא שיוצאין עמו רעיו וקרוביו חוץ לעיר וכך עשו שיצאו עמו ומהם רוכבין בסוסים ומהם בפרדים והקדים החתן לפניהם והיו באין אחריו ורץ אחד בסוסו, ופגע בפרד שהחתן רוכב עליה הכאה גדולה ובא לו הפסד לחתן מהכאה זו כגון ג' מאות זהובים שהיה הפרד מכותי וכך העידו העדים... תשובה מה שטוען המזיק שהוא פטור לפי שהיה ברשות הרבים, והיה לו רשות לרוץ והיה לו לניזק לשמור עצמו לאו טענה היא שאין לו לרוץ ברשות הרבים אפילו אדם ברגליו אלא כדי שיכול לעמוד כשירצה. כדאיתא בב"ק (לב א): תניא איסי בן יהודה אומר רץ חייב מפני שהוא משנה, ופסק ר"י הלכה כאיסי בן יהודה. כ"ש הרוכב על סוס שאין לו רשות [לרוץ] במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל לעמוד כשירצה ופושע הוא. ומזיק בגופו הוא כיון שהוא רוכב על בהמה והזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה כמזיק בגופו דמי כמו בהמה שהזיקה באוכף שעליה. וחייב המזיק לשלם מה שישומו בית דין שנפחתו מדמי הפרד בשביל הכאה זו.

דברי שו"ת הרא"ש נפסקו ב שו"ע בחו"מ, ועל אתר הביא הרמ"א את דברי פירוש רש"י 3 .
שולחן ערוך (חושן משפט שעח,ט): אם בא אחד רוכב בסוסו מאחרי חבירו, ופגע בסוס שחבירו רוכב בו והכה את הסוס, חייב לשלם כל מה שישומו בית דין שנפחת מחמת הכאה זו. ואפילו היה הסוס המוכה של עובד כוכבים, וצריך הניזק לשלם לעובד כוכבים יותר ממה שנפחתו דמי הסוס, אין המזיק חייב לשלם יותר ממה שישומו בית דין. [רמ"א:] בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק, וכן בשאר דבר שמחה, הואיל ונהגו כן, פטורין (מרדכי ס"פ הישן ותוספות והרא"ש ואגודה פרק לולב וערבה), מ"מ אם נראה לב"ד לעשות סייג וגדר, הרשות בידם (פסקי מהרא"י סימן ר"י).
הב"ח (חושן משפט שעח) כתב, שתשובת הרא"ש הנ"ל איננה חולקת בדין עם רש"י אלא רק בפירוש הגמרא: "ונראה דתשובת הרא"ש דהכא דינא קאמר היכא דלא נהגו 4 אבל היכא דנהוג נהוג".
אולם בביאור הגר"א (חושן משפט סימן שעח) ביאר כפשט הדברים שיש מחלוקת בין הדעות: תוס' דסוכה מ"ה א'... ואף שהרא"ש בתשובה הנ"ל ג"כ מיירי בכה"ג... הרא"ש אזיל לשיטתו שחולק ע"ז בפסקיו (בסוכה ד,ד) ופירש כפירוש השני של תוספות שם..אבל מרדכי ושאר פוסקים פירשו כפירוש הראשון (בתוס') ועיין באו"ח סי' תרצ"ה סס"ב בהג"ה (שפסק כפירוש א' בתוס').
ויש לומר שמחלוקת הב"ח והגר"א נעוצה בשתי הבנות בפירוש הראשון בתוספות בסוכה:
הב"ח - ביאר שהמנהג מבטא מחילה הדדית של הנוגעים במעשה, ולכן יש לבדוק בכל מקרה אם נהגו למחול.
והגר"א - סובר שהמנהג מבטא תקנת חכמים כללית (צ"ל שהוא מכח הפקר בי"ד), שנזק הנגרם מחמת שמחה של מצווה אין לחייב עליו.
ראיה להבנה שמדובר בתקנה מיוחדת משום שמחה, ניתן להביא מדברי המהר"מ מינץ 5 , המתיר ללבוש בגדי אשה בפורים, וכותב מקור להתתיר זאת מהפטור של הגוזלים מכח שמחת פורים. ואם מדובר בפטור מכח מחילה ממונית, אין ראיה להתיר איסור, אולם אם ההיתר נובע מכח תקנת פטור מיוחדת מחמת השמחה, אפשר לומר שאף הקלו באיסור לא ילבש (דר') לצורך השמחה.
והאמת נראה כי בדברי הד"מ עצמו נראה שסבר כהבנה זו שהרי כתב (או"ח סימן תרצ"ו):
אמנם ראיתי למהר"י ברי"ן שקרא תגר על המנהג של לבישת כלאים וכתב ויש תולין עצמן בתשובת ריב"א שכתב דליכא למיחש לאיסור גזל משום שמחה, ולאו מילתא היא, דממון ניתן למחילה דהפקר בית דין הפקר מה שאין כן באיסור.
הרי מפורש שסיבת ההיתר היא מכח הפקר בי"ד ולא מכח מחילה הדדית.
מחילה הדדית:
מהמקורות להלן יבואר שלכל הדעות קיימים מצבים בהם יש פטור הנובע ממחילה הדדית.
שו"ת הרא"ש (קא, ו): שאלה: שניים שנתאבקו יחד והפיל האחד את חברו לארץ ונפל עליו ובנפלו עליו סימא עינו של התחתון נ"ל דפטור מה' דברים, ואף על גב דקיי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון בין ישן בין ער היכא דהוה אנס גמור פטור. כדאיתא בריש פרק המניח (כ"ז) המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור, ופריך עלה בגמ' (שם:) ואמאי איבעי ליה לעיוני ומיזל, ומשני אמרי דבי רב משמיה דרב בממלא רשות הרבים כולה, ושמואל אמר באפלה, ורבי אלעא אמר לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, אלמא דבאונס כי האי אדם פטור...
וכן בנדון זה נתאבקו זה עם זה מדעת שניהם והזיקו זה את זה שלא בכוונה כי הדבר ידוע כששניהם נתאבקו עיקר כונתם שיפיל האחד את חברו וכשהאחד נותן על חברו, אי אפשר לו לצמצם ולכוין שיפילהו בנחת כדי שלא יזיקו כי בכל כחן מתאבקין וכל אחד מכוין להפיל חברו אם יזיקנו ואדעתא דהכי נתאבקו יחד. עכ"ל.

בביאור תשובה זו נתקשה ה בית יוסף (חושן משפט סימן תכא): [ בדק הבית ] ויש לגמגם על תשובה זו, כי מתחלה נתן טעם לפטור מפני שהוא אנוס, ומה שהביא ראיה מהירושלמי ומההיא ד'שנים שרצו' (לב.), אינם ראיות דשאני הכא שנתכוון להפילו, ועשוי הוא להיות ניזוק על ידי ההפלה. ואחר כך נתן טעם מפני שמחלו זה לזה וטענת מחילה, גם כן אינה טענה שהאומר לחבירו סמא את עיני קטע את ידי על מנת לפטור חייב ושמא יש לחלק בין כשהאחד מוחל לחבירו לכששניהם מוחלים זה לזה [עד כאן]:
ונראה שהבד"ה מתרץ רק את שאלתו השניה- כיצד מועיל מחילה, ומבאר שמחילה הדדית מועילה, אך את שאלתו מדין של מזיק בכוונה תחילה לא תרץ.
וביאר מו"ר הרב ברוך פז : שבהתאבקות יש הסכמה לעשות פעולה שאי אפשר לצמצם ולעצור מנזק, ועכשיו אם ינזק זה כבר אנוס על הנזק שהרי לא היה אפשר לו לצמצם. וא"כ מובן מדוע החל הרא"ש בטעם המחילה ההדדית שהוא נועד לתת היתר להעשות פעולות הקרובות להיזק, ואונס נועד לתת טעם מדוע האדם פטור על הנזק שנוצר, וזה משום אונס גמור. משא"כ ברכיבת הסוס לכבוד החתן לא היה הסכמה להתיר מעשה שקרוב להיזק, וממילא המזיק את סוס החתן לא עשה על פי המוסכם ולא מחלו לו.
הסבר נוסף נמצא לדברי שו"ת הרא"ש נמצא בדברי הסמ"ע (תכ"א,י), שמבאר שהמחילה הייתה על הנזק שיגרם שהרי ידוע שבמאבק א"א לצמצם מנזק, אך השאלה היא כיצד תועיל מחילה הרי אדם מועד לעולם ולכאורה אף אם מחלו לו, ע"ז תירץ שבמקום אונס גמור אדם פטור.
השולחן ערוך (חושן משפט תכא, ה) פסק את דברי שו"ת הרא"ש הפוטרים מכח מחילה הדדית: שנים שנתאבקו יחד, ואחד הפיל חבירו לארץ, ונפל וסימא את עינו, פטור.
נראה, שגם מרן השו"ע סובר שיכולה להיות מציאות של פטור מהיזק, הנובע מחמת מחילה, אלא שנחלק הוא עם הרמ"א בהלכות פורים, האם יש תקנה הפוטרת בצורה גורפת אדם המזיק מתוך שמחה, מכח הפקר בי"ד, או שרק במציאות שנהגו בצורה ברורה למחול או שיש אומדן דעת ברור של מחילה יש פטור מנזק. לכן כתב הב"י בהלכות פורים על דברי הפוטרים: "ונ"ל דהיינו לדידהו שהיו נוהגים הבחורים כך, אבל אנו שלא נהגנו כן אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה לענין זה". לכן גם ביאר הגר"א (בחו"מ שע"ח) שהשו"ע פוסק את שו"ת הרא"ש (וכתירוץ ב' בתוספות סוכה) שאין מקום לפטור מנזק מתוך שמחה, והרמ"א שהביא על דברי השו"ע את דברי המרדכי והאגודה , חולק וסובר שיש תקנת פטור במקום שמחה (ואף שלא כתב הרמ"א את דבריו בלשון י"א המרמזת על מחלוקת, יש לומר שכדרכו כתב שיטה חולקת ואפשר לנסח שלא בדרך מחלוקת כותב שלא בלשון מחלוקת). ונראה שבמקום שבו ינהגו בפועל לחטוף אחד מהשני בעת שמחה יתכן ואף השו"ע יודה שאין לחייב משום שנאמר שבמקום בו יש מנהג למעשה מסוים כזה יש אומדן דעת של מחילה הדדית.
וא"כ, המזיק מתוך שמחת פורים, לדעת הרמ"א יהיה פטור, ולדעת השו"ע יתחייב, ואין לומר קי"ל נגד דברי השו"ע. וכ"פ בחזו"ע פורים 6 .
גם לדעת בני אשכנז יש להביא את דברי ערוה"ש סימן תרצו:
ומה שנהגו בימים קדמונים בלבישת פרצופים משעטנז ושל איש לאשה עכשיו לא נהגו כן וכן מי שהזיק חייב לשלם דעתה בעונותינו הרבים ערבה כל שמחה ואין אנו במדריגה זו [ומ"ש הרמ"א בסעיף ח' הוא לקיים מה שנהגו בימיו ולא עכשיו]:
הב"ח כנ"ל, סובר שדברי הרא"ש אינם סותרים לתירוץ הראשון שבתוספות, ואכן במקום שיהיה מנהג לפטור גם הרא"ש יודה 7 .

פטור מחמת שיכרות:
יש לדון האם לדעת השו"ע יש מקום לפטור מזיק בפורים כאשר הזיק בשיכרותו, והוא כשוטה המזיק.
בשו"ת הב"ח (ישנות סימן סב) כתב: ומה שכתבת שזה יש לו טענה שהיה שיכור- נראה דאינה טענה, דהא בפרק הדר תניא שכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות- מלקין אותו, כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה. ואף על גב דקאמר התם- א"ר חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם, ובחו"מ (סימן רל"ה) כתב וז"ל: והוא שלא הגיע לשכרותו של לוט, והוא- שעושה ואינו יודע מה הוא עושה, הרי הוא כשוטה ואין מעשיו כלום עכ"ל, וא"כ לפי זה היה נראה לכאורה דהכא בהיה שכור כשכרותו של לוט דחשיב שוטה, ותנן- (בפרק החובל) חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, ולא היא- דלא קאמר תלמודא דבהגיע לשכרותו של לוט פטור אלא להני דקא חשיב בברייתא בפירוש, מקח וממכר, מיתה ומלקות אבל לגבי נזיקין- אין ספק דחייב, דהיה לו להיזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים, דמי אנסו להשתכר כ"כ עד דלא ידע מה קעביד, וכיון דאונס דמחמתיה הוא, דאיהו הוא דגרי' לנפשיה, חייב בניזקין. ואפילו ישן, דאי אפשר בלא שינה, א"ה חייב בנזקין כ"ש בשיכור דהוה פושע גמור... אבל מי שמשתכר מרצונו ומדעתו אף רבנן מודו דכל מה שהזיק בשכרותו פושע גמור הוא וזה דבר פשוט, לא טעי בה בר בי רב דחד יומא...
וכל זה דווקא כשהמסובין שהיו שם מעידין עליו שהיה כ"כ שכור דלא ידע מה שעשה, אבל אם אין שם עדים שמעידים ע"ז, אי נמי דאיכא תרי לבהדי תרי חייב לשלם כל הד' דברים, כי עליו להביא ראייה כיון שסתם בני אדם יודעים מה שעושין בשכרותן ואינו נאמן אפילו בשבועה שלא ידע מה שעשה אז בשכרותו, כיון שמילתא לא שכיחא והוא צריך להביא ראייה על זה 8 . וכן היש"ש (ב"ק פ"ג סי' ג): "והשיכור, אפי' הגיע יותר משכרותו של לוט, מ"מ מחייב בתשלומים על כל הזיקות. ומה שמסקינן בפ' הדר (עירובין ס"ה ע"א) דשיכור כלוט פטור ממיתת ב"ד. ולא מלקין אותו. היינו דפטור מדיני שמים על אותו העוון. ומ"מ מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע. אבל לפוטרו מדין הזיק שמזיק לחבירו. פשיטא שחייב. דאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד. בין ער בין ישן, בין אונס בין רצון. דאל"כ לא שבקת חיי. דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו, ויפטור, ואפילו בפורים דמחויב להשתכר. מ"מ אין כונת רבותינו כדי שישתגע. רק כמו שכתב הרמב"ם (ה' מגילה פ"ב הט"ו) צריך להשתכר להיות נרדם בשכרתו. .. 9

נזקי גוף:
האם הפטור מחמת מנהג השמחה כולל גם נזקי גוף החמורים יותר, או רק נזקי ממון?
מגן אברהם (תרצה ס"ק ז): דאם הזיק- ובכנסת הגדולה: כ' דוקא שהזיק ממונו אבל גופו חייב עכ"ל. אבל באגודה סוכה כתב כשמשחקים הבחורים בשבת ומכין זה את זה פטורים ובלבד שלא יתכוונו עכ"ל: ובאליה רבה דוחה את הראיה מדברי האגודה וז"ל: "ואפשר היזק בגופו מחייב אגודה, ולא פטור רק בהכאה בלא היזק. וראיה מדכתב אגודה שם כשרוכבין נגד החתן והבחורים היו מקלקלין זה לזה סוסיהן או קורעין בגדיהן פטורים ע"כ, משמע דוקא היזק ממון".
שו"ת ב"ח (ישנות סימן סב): ומ"ש דאין לפוטרו מטעם דהיזק זה הגיע מתוך שמחה של מצוה בלא מתכוין להזיק, משום דמשמע לך דדווקא בהיזק ממון יש סברא לומר דאין מקפידין בכך משא"כ בהיזק בגופו, כדהכא דסימא עינו עכ"ד. נראה דאף על פי דמלשון התוספות ואשר"י פרק לולב וערבה משמע דלא מיירי אלא בממון, מכל מקום בתשובות מהרא"י (בפסקיו בסי' ר"י) מבואר להדיא דתופס בפשיטות דאין חילוק, דבלא כיון להזיקו אף על גב דוודאי נתזק בגופו מכחו היה פטור מכלום כיון דבשעת שמחה של מצוה הזיק.

רשות מצוה:
יש לדון האם כיון שאדם מזיק מתוך מצוות השתיה יש לפוטרו כמזיק ברשות מצווה.
במסכת ב"ק (ס"ב) נחלקו רבי יהודה ות"ק האם מי שהדליק את נרו (של חנוכה) ברה"ר והזיק חייב, להלכה נפסק כת"ק שחייב. ויש לשאול, הרי אדם שרץ בערב שבת והזיק דינו שפטור, מפני שרץ ברשות (ב"ק לב) 10 ואף כאן יש לומר שהניח ברשות למצווה?
מתרץ בספר 'ערכי תנאים ואמוראים' (ערך אבא יוסי בן קיטונתא): התם(בנר חנוכה) מיבעיא לאנוחיה למעלה מגמל ורוכבו (וא"כ אף אם הותר לו להניח משום מצווה היה לו להיזהר), אבל כל ישראל זריזין לתענוגי שבת ולכבוד מקדשו ברוך הוא.
וכן כתב בשו"ת פנים מאירות (חלק א סימן מז):
לא דמי כלל להדדי, דהא התם ברץ בע"ש שעושה היזק בריצה ואי אפשר לו להשמר בענין אחר, ולכך פטור אבל בנר חנוכה דאפשר לשמור את נרו ראוי להתחייב בנזקו כרבנן.
לפי הנ"ל נראה שגם לגבי המצווה להשתכר אין פטור זה, שהרי יכול לקיים את המצוה במקום בו אין לו אפשרות להזיק. ולכן הראשונים למדו את הפטור של מזיק מסוכה ולא מב"ק.

מכוין להזיק:
הפוסקים הגבילו את פטור הנזק שרק דבר שנוצר בצורה ישירה של השמחה קיים פטור ולא כאשר אינו קשור לשמחה או שמכוין להזיק, שבוודאי אין מגמת תקנה זו ליצור הפקרות ונבלות ברשות התורה.
תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן רי): כאשר באו לפני לדין ר' אליעזר בר שלום ור' גרשום בר שלום, וצעק ר' אליעזר על רבי גרשום על אשר נגחו ודחפו בעת סיבוב הושענות בחג הסוכות וכיון להזיקו, כאשר היה שונא לו כבר זה ימים ושנים, ונדחף כ"כ עד שנשבר עצמי כתפו ונזקק לרופא לרפואתם. ור"ג השיב שסבב כמנהג העולם שרגילין בדחיפות בעת הזאת, ואם נדחף ממנו בלא כוונתו להזיקו אירע לי, ועוד האריכו דברי ריבותם לפני, וגם ראיתי כל עדיותם (שמא צ"ל: עדותם) ודקדקתי בהם ולא ראיתי שום עדות מבוררת, שנדחף ר"א מכחו של ר"ג, רק אומדנות והוכחות הכרתי מתוך העדיות..
דאם לא כיון להזיקו אף על גב דודאי נתזק מכחו היה פטור מכלום, כיון דבשעת שמחה של מצוה הזיק כדאיתא בא"ז ובאשירי בשם התוספות בסוף מס' סוכה. אמנם רואה אני וגם לבי אומר לי שענין כזה צריך גדר וסייג גדול, שאם ח"ו יארוב איש לרעהו במקום הזה תיבטל מצות הסבוב מפני יראת ההיזק איש מפני שונאו. ואף אם יזיק איש לחבירו בגופו בעת כזאת עוונו גדול יותר משאם יעשה כזה במקום אחר ובשעה אחרת, האחד שמזלזל בקדושת בהכ"נ, והשני שעושה מצות הי"ז בעבירה...




^ 1.ויש לעיין מה פירוש הדברים ש'כך נהגו', על הצד שהכוונה שהמנהג מבטא מחילה הדדית, כיצד נוטל משל קטן הרי קטן לאו בן מחילה הוא (ב"מ כ"ב) (וכן הקשה בברכת אברהם על דברי רש"י הנ"ל)? בשו"ת עונג יו"ט חידש שגזל תלוי בהקפדת האדם, וכל שלא מקפיד אף שלא הקנה לו אין בזה בעיה של גזל, ולכן קטן אף שאינו יכול להקנות ממונו יכולים לקחת משלו כשידוע שאינו מקפיד. על פי זה יובן כיצד תוספות למדו מהמקרה של קטנים על כל מקום של שמחה, שנהגו מעשים שיכולים להביא לנזק שיש בהם מחילה, שהמנהג מבטא מחילה הדדית ואי הקפדה מהצד הניזוק.
[שו"ת עונג יום טוב סימן קיא
אבל לאכול פירות של חבירו לא בעינן שידעו הבעלים ממש דלא איכפת לן בידיעתו רק דבעינן שלא יקפיד דעיקר גזל בקפידא תלי' רחמנא והיכא דאינו מקפיד לא מיקרי גזל אף על גב שאינו מקנה לו. ומטעם זה פשיטא שאם קטן נתן לאחד לאכול משלו רשאי לאכול אף על גב דקטן לא מצי להקנות לאחרים מ"מ כיון דלא קפיד רשאי לאכול ולית ביה דין גזל. וכאן הרי אנו יודעין שלא יקפיד להכי שרי].
הברכת אברהם- תירץ וז"ל: וצ"ל שלב בי"ד מתנה עליהם, מחמת שמחה, ומאחר שנהגו, ואין דרך גדולים להקפיד".
האגו"מ (או"ח א, קפ"ז)- מחדש שדבר שכל העולם לא מקפיד, הרי הוא מופקר גם מקטנים.
^ 2.דחיה לפירוש השני בתוספות שהוא לכאורה גם פירושו של הרא"ש בפסקים נמצאת בדברי רש"י (סוכה מו:): מיד תינוקות שומטין כו' - בשביעי קאי במתניתין, ויש מפרשים: מיד תינוקות, כלומר: מיד, אחר סיום מצות לולב התינוקות שומטין את לולביהן, כלומר: מניחין אותם, כמו שומטו ומניחו בקרן זוית, והולכין ואוכלין אתרוגיהן, ואין נראה, דאמרינן [בויקרא רבה סדר בחוקותי פרשה לז]: מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני, והקניטתו אשתו וברח, ולא היה לו במה להתפרנס, בשביעי של ערבה הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות, כדתנן תמן: מיד התינוקות שומטין כו', והיה אותו חסיד עובר בספינה דרך כרך אחד, והוצרכו לבית המלך לאתרוגין דמצוה לרפואה, ומכרן ביוקר גדול, וחזר לביתו, אלמא: דגדולים שמטי ליה מיד התינוקות. (הגר"א בחו"מ בליקוט, ביאר שנראה שאלו לא דברי רש"י והעיר שבמדרש המובא לפנינו הגרסא שונה, והתנוקות הם אלו ששמטו את האתרוגים ומאתרוגים אלו הוא לקח.)
^ 3.שנפסקו גם בפירוש א' בתוספות, ובאגודה, ובמרדכי.
^ 4.הרחבה לפירוש זה נאמרה ב שו"ת ב"ח (ישנות) סימן סב : "...אכן נ"ל דכל זה דווקא בהזיק קטן בין בממון בין בגוף, כגון חבלה באבר דמעלה ארוכה וכיוצא בזה, ודווקא היכא דנהגו כך, אבל סימת עין חבירו או לחסר אבר או אפילו הזיק גדול בממון פשיטא דלית דין ולית דיין דחייב לשלם, דאין בזה דין מנהג כלל, והכי משמע מתוך דברי האשר"י עצמם, דבפרק לולב וערבה הביא דברי התוספות לפטור המזיק, ובתשובתו, הביאו בחושן משפט סוף סימן שע"ח, על אחד שהזיק הסוס של חתן הפסד שלש מאות זהובים, דחייב לשלם כל מה שישומו בית דין.
ואף על פי דיש לפרש דהאשר"י בפרק לולב לא סבירא ליה כפירוש התוספות , עיין שם, מכל מקום אינו מבואר מדבריו דנחלק על הדין אלא אהראייה, דתמה האשר"י דמתניתין לא איירי כלל בחטיפה מיד הקטנים, אבל על הדין לא נחלק.
ואפילו את"ל דנחלק אף על הדין, מכל מקום לא הוי ליה להרא"ש לסמוך על סברתו ולהוציא ממון מיד המוחזק בדוכתא דהתוספות פוטרים אותו כ"ש שגם הא"ז דקשיש מיניה והסכים עם התוספות לפוטרו כדאיתא במרדכי ובאגודה ,
אלא וודאי דאף האשר"י סבירא ליה דאין מנהג אלא בהיזק קטן בין בגוף בין בממון כדפרישית".
ניתן להביא ראיה לשיטת הב"ח שבקיצור פסקי הרא"ש (סוכה פרק ד, ד) כתב: "מקום שנהגו לשחוק מחמת שמחה כגון ברגל או בחופה אם באותו השחוק הכה או הזיק אחד לחבירו פטור". היינו שהטור מבין שהרא"ש לא חולק לדינא על רש"י.
^ 5. דרכי משה (או"ח תרצו): כתב מהר"י מינץ בתשובה סימן [ט"ו] וזה לשונו על דבר לבישת הפרצופין שנוהגין בפורים אם יש לחוש בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים טו, ה) או לא יהיה כלי גבר על אשה (שם) והמנהג פשוט ואין מוחה והאריך בתשובה למצוא היתר לדבר משום דמאחר דאיש ואשה שוין בו לא שייך משום לא ילבש ותו דנמצא בשם ריב["א] על הבחורים שחוטפין בפורים אפילו שלא ברשות משעת מקרא מגילה עד סוף סעודת פורים שהם שתי לילות ויום אחד אין בו משום גזל ואין להזמינם לדין על זה ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי ז' טובי העיר הרי כתב דמשום שמחת פורים ליכא למיחש לאיסור לא תגזול הכי נמי בנדון דידן שמתנכרין בפרצופין לשם שמחת פורים ליכא למיחש לאיסור לא ילבש, עכ"ל התשובה.
^ 6.ויש לציין שהדבר שנוי במחלוקת ויש הפוסקים (מנח"י ועוד) שלא יתכן הבדל בין בעלי דין מעדות שונות.
^ 7. הב"ח חולק על דברי הרמ"א , ומבאר שגם הפטור מחמת שמחה אינו מכח תקנה אלא מכח מחילה, וכנ"ל.
^ 8.לכאורה יש לטעון שבפורים לא שייך לטעון ולומר "מי אנסו להשתכר עד דלא ידע מאי קעביד", הרי יש מצווה להשתכר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. אולם לדברי הרמ"א אין קושיא כיון שהוא מביא בפסקיו או"ח שהביאור לחיוב השתיה הוא נמוך משכרותו של לוט, שישתכר וישן מחמת שכרותו, אך פשט דברי השו"ע לכאורה מורים שכרות ברמה מוחלטת, ואמנם יש שפירשו אף בדברי השו"ע פרשנות מקלה ברמת החיוב לשתות, אך עדיין אין מקרא יוצא מידי פשטו. ויש לומר, שבוודאי אדם היודע שכאשר יגיע לרמת שכרות של לוט יזיק או ספק יזיק, אין לו היתר להשתכר במקום שיכול להזיק, אלא ישתכר במקום שבו אין סכנה לסובבים אותו וכך יוכל לקיים את חיוב השו"ע בלי לפגוע באחרים ובממונם, דמי התיר לו להזיק את הסובבים, ורק אם מקרה קרה שלא סבר שיכול להזיק ולא הכיר בעצמו שיש חשש כזה יש לדון אולי יש סיבת פטור. ומו"ר הרב משה כהן מחייב אף בזה. ואין לטעון עשה דשתיה דוחה לא תעשה דהיזק, משום שכלל זה לא שייך בבן אדם לחברו, וכן כתב בתוספות רי"ד הירושלמי וחמדת שלמה- שאין עשה דוחה לא תעשה דגזל, וכן כתב החת"ס בתשובה המובאת בסוף חידושיו לפסחים.
^ 9.מלשונו משמע שאם ההסבר של דברי רבא הם כפשוטם יש לפטור את המזיק.
^ 10.ואין לומר שזה פטור מיוחד בערב שבת שהרי היעב"ץ (בסידורו) למד מדין זה שאף מי שרץ לבית הכנסת או לדרשה, שיש מצוה לרוץ ופטור. וביש"ש (ב"ק ג, כג) הרחיב יותר: "אלא אפילו לשום מצוה קלה, היכא דבריר לן דרהיט בגיניה פטור". (אך במרדכי משמע שדין זה מצומצם יותר)
וכן החדושי אנשי שם (ב"ק נד. בדפי הריף) למד מכאן שהרץ להציל נפשות והזיק פטור.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il