בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה

קרבנות – להתקרב לה'

undefined

הרב משה ליב הכהן הלברשטט

ניסן תשפ
4 דק' קריאה
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב).

התורה סיימה את ספר שמות בו למדנו את מלאכת בניית המשכן וכליו, ועשיית בגדי הקודש, בגדי אהרן ובניו. המשכן נועד להיות המקום בו עם ישראל יתקרב להקב"ה בדרגה הגבוהה ביותר עלי אדמות, כמו שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). ולכן פותחת התורה את ספר ויקרא ביציקת התוכן למשכן, והוא עבודת הקרבנות, קרבן מלשון להתקרב, המטרה העיקרית של הקרבנות היא לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים, וכדברי הרמב"ן (ויקרא א, ט) "וכל קרבן לשון קריבה ואחדות".
"ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו" (ויקרא ב, א). לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו (רש"י).
בעולם השקר, מי נחשב יותר, העני שמתאמץ ונותן סכום פעוט לצדקה משום שאין לו לתת יותר או העשיר הגדול שתורם סכום מכובד למרות שלפי מצבו הכלכלי היה יכול לתת הרבה יותר?! ודאי שהעשיר נחשב יותר, כי במבחן התוצאה הוא נתן סכום משמעותי. אבל לא כן בעולם האמת, "רחמנא לבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב של האדם, ולפום צערא אגרא (לפי רוב הצער השכר..), העני שנתן למרות שאין לו, נחשב הרבה יותר מן העשיר, כי הוא הקריב את נפשו, הוא עשה מעשה גדול הרבה יותר ולכן התקרב אל הקב"ה באופן משמעותי הרבה יותר, הקריב נפשו מלשון קירבת נפש שהיא הדרגה הגבוהה ביותר, יותר מהמקריב את ממונו או המקריב את גופו שהם גם נחשבים הקרבה, אבל אינם מגיעים לדרגתו של המקריב את נפשו.
בהשאלה ממערכות יחסים בין בני אדם, יש היכרות שטחית שגורמת לאנשים לחבב זה את זה, יש מעשים של נתינה שגורמים לאהבה, ויש את הדרגה הגבוהה ביותר של אהבת נפש שנגרמת מרצף של מעשי נתינה קטנים או ממעשים גדולים שהם בעצם הקרבה, יעקב אבינו מסר ליוסף את כל מה שלמד אצל שם ועבר (רש"י בראשית לז, ג), הוא נותן לו את כל כולו, וזה גורם ל"נפשו קשורה בנפשו" (בראשית מד, ל). יהונתן מקריב את האפשרות שלו להיות מלך אחרי אביו שאול, ומסכן את חייו על מזבח אהבתו את דוד, זה מוביל ל"ויהי ככלותו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו... ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו" (שמואל - א, יח, א-ג).
מזה השורש צונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני אדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חייב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם לא יתחלקו, רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו כליל יהיה לא יזכר ולא יפקד תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם, וגם לגוף השתוף עמה יש קיום בתחיה בסבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמור מן החטא. ובקבעו בנפשו ציור זה, יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכפר אליו שגגתו (ספר החינוך במצוה צה).
מטרת הקרבנות היא להקריב מהדברים שלב האדם חומד בהם, להזכיר לאדם לא לשקוע עמוק בחומריות, אלא להקריב על מנת להתקרב אל ה' שזו כל מטרתו של האדם עלי אדמות.
"קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). "ונשלמה פרים" - שהיה לנו להקריב לפניך, נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו (רש"י).
"אם על תודה יקריבנו והקריב", ראה היאך הקב"ה סולח לעונותיהם של ישראל. ראה מה היו מקריבין להקב"ה "והקריב על זבח התודה". אלא אמר הקב"ה: מי שיש לו פר יביא פר, מי שיש לו איל יביא איל, ומי שיש לו שה יביא שה, ומי שיש לו יונה יביא יונה. ומי שאין לו אחד מכל אלו, יביא סולת. ומי שאין לו סולת ולא כלום, יביא דברים, שנאמר (הושע יד, ג): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". ותאמר שהוא מקובל? אמר הקב"ה: הן, "ונשלמה פרים שפתינו" (מדרש תנחומא פרשת צו סימן ו).
התפילות נתקנו כנגד הקרבנות, ומשחרב בית המקדש אין לנו דרך להתקרב אל ה' על ידי הקרבנות עצמן אבל נשארה לנו הדרך של דברים, של תפילה, "ונשלמה פרים שפתינו", ואף בזה כמו בקרבנות, בידינו הדבר להחליט באיזו דרגה אנו רוצים להתקרב אל ה', בדרגה של "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" או בדרגה הגבוהה יותר של "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'", כאלו הקריב נפשו.
התפילה היא במקום הקרבן, ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים. ומעומד דומיא דעבודה, וקביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו. ושלא יחוץ דבר בינו לקיר, דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לכלי. וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה, כמו בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומכל מקום טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפילה, משום נקיות (שולחן ערוך צח, ד).
ככל שניישם יותר את דברי השולחן ערוך נזכה לדרגה גבוהה יותר של קירבה אל אבינו שבשמים, "כאילו הקריב את נפשו".
ויהי רצון שנזכה לחזות בשוב ה' ציון, בבנין בית המקדש, בו נוכל להתקרב אל ה' שוב בעבודת הקרבנות, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בחג הפסח הבא עלינו לטובה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il