בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • לך לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

לחפש כמו אברהם אבינו

כך הייתה דרכו של אברהם אבינו: חיפש את האלוקות בכל מקום, נשא את עיניו לשמים וראה את גרמי השמים ואת כוחם הגדול, אולם יחד עם זאת הבין שהם אינם אלא כלים בידיו של כוח עליון; את ה'מה לא' כבר הבין אברהם מדעתו; רק לאחר שהבין שכל הנראה לנגד עיניו אינו אלא מעטפת חיצונית של מציאות אלוקית, רק אז הציץ עליו בעל הבירה.

undefined

הרב אריה הנדלר

שבט תשס"ו
3 דק' קריאה
חסידים מספרים שפעם אחת נתבקש היהודי הקדוש, ר' יעקב יצחק מפשיסחה, לבחון בגמרא את הנער חנוך, שהיה אז בן שלוש-עשרה ולימים נודע בתור הרבי חנוך הניך מאלכסנדר. הנער נאלץ לעיין בדברי הגמרא במשך שעה, עד שידע לפרשם. אחר-כך נתן הצדיק את ידו על לחייו של הנער ואמר: "כשהייתי בן שלוש-עשרה נתחוורו לפני ברגע אחד מאמרים קשים ביותר, וכשהייתי בן שמונה-עשרה נחשבתי לגדול בתורה. יחד עם זאת, הכרתי שבלימוד בלבד אין אדם יכול להגיע לידי שלמות. הבנתי מה שמסופר על אברהם אבינו, שחקר את השמש, את הירח ואת הכוכבים, ולא מצא בשום מקום את האלוקים, ורק מתוך זה שלא מצא נתגלה אליו ה'. בדעה זו התהלכתי שלושה חדשים. אחר-כך חקרתי זמן רב, עד שגם אני הגעתי אל האמת מתוך שלא מצאתי".

לפנינו מפגש בין שתי דמויות: ר' יעקב יצחק, היהודי הקדוש מפשיסחה, והנער. היהודי הקדוש הוא בוגר והנער הוא צעיר. היהודי הקדוש הוא בוחן, והנער הוא נבחן. נראה שהנער אינו מצליח לעמוד במבחן. עליו לעיין במשך שעה בדברי הגמרא, עד שידע לפרשם.

אם המטרה של מבחן רגיל היא לבחון מה הנבחן יודע, כאן התברר שהנבחן לא ממש יודע. הוא מעיין בדברי הגמרא, אבל במקום הסבר נערמות על דרכו בעיות, קושיות וקשיים בהבנת הדברים. זהו השלב שבו במערכת החינוך הרגילה מסתיים המבחן. השאלות נשאלו, הנבחן ידע או לא ידע, והתוצאות ברורות.

אלא שלא כך הם פני הדברים אצל היהודי הקדוש. כשהמבחן מסתיים, מתחיל המסר האמיתי שלו. מהי משמעות אי הידיעה? מהי משמעות התהיות? מהי משמעות הקושיות, הבעיות, חסרון ההבנה, חסרון הדעת? ליהודי הקדוש לא חסר דבר בתחום היכולת הלימודית. בגיל שלוש-עשרה כבר הבין סוגיות חמורות, ובגיל שמונה-עשרה כבר נקרא גדול בתורה. אבל יחד עם הצמיחה הלימודית, הלכה והתחזקה אצלו ההכרה שבלימוד בלבד, האדם אינו יכול להגיע לידי שלמות. השלמות אינה רק מה שאדם למד, אלא גם מה שלא למד, מה שעדיין חסר לו, מה שעדיין לא הבין.

היהודי הקדוש עוזב את נושא הלימוד ומתחיל לדבר עם הנער על אמונה. כך היתה דרכו של אברהם אבינו: חיפש את האלוקות בכל מקום, נשא את עיניו לשמים וראה את גרמי השמים ואת כוחם הגדול, אולם יחד עם זאת הבין שהם אינם אלא כלים בידיו של כוח עליון. את ה'מה לא' כבר הבין אברהם מדעתו. רק לאחר שהבין שכל הנראה לנגד עיניו אינו אלא מעטפת חיצונית של מציאות אלוקית, עליונה הרבה יותר, רק אז הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: אני הוא בעל הבירה. ההשגה באה לאברהם מתוך ההבנה שכל ההבנות האחרות אינן נכונות. שכל הדימויים הגשמיים ביחס לבורא אינם נכונים. רק אז זכה לגילוי אלוקים.

היהודי הקדוש מעביר לנער את המסר, שההגעה אל אמיתות עמוקות עוברת דרך שלילת אמיתות מדומות, שלילת הסברים מוטעים. ככל שהולכת ומתחזקת אצל האדם ההכרה בחיסרון, כך מתחזקת גם התנועה לקראת השלמות. היהודי הקדוש מגיע להבנה שתחושת היש, תחושת הקניין של כל הידיעות שרכש עד היום, לא תביא אותו אל השלמות. ההיפך הוא הנכון: תחושת היש מעניקה לאדם תחושה מדומה של מלאות, המביאה אותו לנוח על זרי הדפנה, לא לחפש יותר, לא להתאמץ יותר. העבודה האמיתית מתחילה כשהאדם מרגיש את מה שעדיין לא השלים.

מספרים על נער בן שלוש-עשרה שבא לר' מאיר שפירא מלובלין על מנת שיקבלנו לישיבת חכמי לובלין. ר' מאיר שפירא שאל את הנער באיזו מסכת ירצה להבחן, והציג לו שאלה באותה מסכת. הנער, שההתרגשות תקפה עליו, לא ידע את נפשו והתבלבל. ר' מאיר עזב את החדר והשאיר את הנער לנפשו. כשחזר, ראה שדפי הגמרא רטובים מדמעותיו של הנער. בו במקום קיבלו ר' מאיר שפירא לישיבה. הדמעות הן הסמל למה שעדיין לא השגתי אבל ברצוני להשיג. הדמעות הן דמעות החסר, אבל הן שיובילו את האדם להשגה המלאה של מה שהוא צריך בימי חייו.

זוהי תשובתו של היהודי הקדוש לנער: כישלון, אי ידיעה, אי עמידה במבחן - אינם סוף פסוק. הם רק ההתחלה. רק לאחר שאדם מבין מה עליו להשלים, יוכל לצאת לדרך ההשתלמות האישית שלו.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il