בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • אמור
לחץ להקדשת שיעור זה
הפרשה בראי הרמב"ם

מצוות האבלות

undefined

רבנים שונים

איר תשפ
2 דק' קריאה
פרשת אמור נוגעת בחלק אנושי וכאוב מאוד – האבלות על פטירתו של קרוב. התורה בוחרת לתאר את היחס וההלכות הנוגעות למצב זה דווקא דרך עיני הכהנים. דומה שאין צורה חדה יותר לתאר את היחס בין החיים והפכם. הקדש והריחוק מטומאת המת שהם לחם חוקה של הכהונה, עומדים כניגוד גמור לאבלות ולטומאה המופיעים בשכול.
הכהנים הם 'שושבינים', תפקידם הוא לקרב את העם אל ה'. ככאלו, עליהם להזדהות עם חי העולמים שעוז וחדווה במקומו. המקדש והכהנים, הם האור שבקצה מנהרת העולם האפל, הפותחים צהר מאיר לאפשרות של עולם ללא שכול.
והנה, למרות כל האמור, התורה חייבה את הכהן להטמא לקרוביו.
"הציווי שנצטווינו שיתטמאו הכהנים לקרובים הנזכרים בתורה. שכן מאחר שמנעם הכתוב מלהתטמא למת בלבד, כדי לכבדם, והתיר להם להתטמא לקרובים, היה אפשר לחשוב שזה תלוי ברצונם ושזו רשות בלבד: רוצה - יתטמא; אינו רוצה - אל יתטמא, לפיכך הטיל עליהם את זה וחייבם בחיוב.
והוא אמרו יתעלה: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג), כלומר לאחותו.
ולשון ספרא: "לה יטמא - מצווה. לא רצה להיטמא, מטמאין אותו על כרחו.
ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו". [מצווה] זו עצמה היא מצוות אבל, כלומר: שכל אדם מישראל חייב להתאבל על קרוביו, רצוני לומר ששה מתי מצווה. ומחמת חומר חיוב זה פרש בכהן, שהוא מוזהר על הטומאה, שיתטמא על כל פנים כשאר ישראל, כדי שלא יקלו בדיני אבלות" (ספר המצוות עשה ל"ז).
חובה זו מלמדת שגם עבודת ה' וכבודו, נדחים כדי לקיים את מצוות האבלות.
האם מדובר בדחיית האמת שה' הוא הטוב המוחלט, רק על מנת לאפשר לאדם האנושי להירגע, לעכל ולהשתקם? דומה שיותר מזה מסתתר כאן.
הפגישה עם השכול גם היא פגישה עם ה', אולי לא מהצד המאיר והנעים, אבל צד כזה שהוא בעל ערך שווה ואולי אף נעלה יותר, מקדושת הקדש והכהונה. מה יש באותה פגישה? איזו חוויה היא זו העומדת במשקל כנגד טהרת הקדש?
נראה שניתן ללמוד משהו על המתרחש באבלות, מהנוסח אותו נהגו לומר לאבל: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
מסתבר שהאבדן אינו עניין פרטי הנוגע למשפחה המצומצמת ולחברים. למרות שמדובר בהסתלקותו של אדם פרטי, נחשפת כאן אמת גדולה שהאבל הפרטי הוא בעצם גם לאומי כללי.
המשמעות הגדולה הזו מופיעה בשני כיוונים. לעיתים, השכול הפרטי מעורר ומזכיר את השכול והחסרון הכללי. הנה אתם אבלים, כשם שאבלים שאר אבלי ציון וירושלים. כך, דרך הכאב הפרטי- משפחתי הזה, מתגלה האחדות עם הכאב הכללי: "מעשה באשה אחת, שכנתו של רבן גמליאל, שמת בנה והיתה בוכה עליו בלילות. שמע רבן גמליאל קולה ונזכר חורבן בית המקדש ובכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו" (סנהדרין ק"ד).
אבל לעיתים, הסתלקותו של האדם הפרטי היא בעצמה חלק מחורבן ציון וירושלים. כשם שלכהן אין "עבודה" בבית חרב, כך כאשר נפטר אדם יקר, אכן נופלת עוד אבן מחומות ירושלים. ומי הוא האבל והמבכה הגדול יותר של החורבן, אם לא הקב"ה היושב ושואג על חורבן ביתו לילה לילה.
כך כאשר הולך האדם לבית עולמו, חורבן קטן יש כאן וה' יושב ומבכה על לכתו. ואם הקב"ה בכבודו יושב ומבכה, כל שכן שמשרתיו הכהנים חייבים לעשות זאת גם הם.
וכאשר שתשוב האבן למקומה ותבנה ירושלים ומחה ה אל' דמעה מעל כל פנים, אזי לא יוסיפו לדאבה עוד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il