בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מגילת רות
לחץ להקדשת שיעור זה

"בתוך עמי אנוכי יושבת"

undefined

הרב עזרא כהן

סיוון תשפ
5 דק' קריאה
בילקוט שמעוני רות (רמז תקצ"ט) נאמר:
אמר רבי פרחיה: באותה שעה היה הקב"ה דן את העולם ובית דין של מעלה עומדין והקב"ה מסתירו (את אלימלך) שנאמר "וילך איש" (ללא שמוזכר שמו), עמדה מדת הדין והזכירו שנאמר "ושם האיש אלימלך", מיד נגזר עליו ועל בניו. מה כתיב בתריה [=מה כתוב אחריו] "וימת אלימלך"
יש להבין מה כוונתו של מדרש זה? אם הקב"ה הסתיר את אלימלך מפני מידת הדין כיצד הוא נענש לבסוף? מדוע רצה הקב"ה להסתירו ומדוע לא הצליח?
ה"שם משמואל" (שבועות תרע"ג) מבאר על פי דברי הזוהר הקדוש (ח"ב מד:):
וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. מַאי קָאַמְרַת. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא (נ''א בזמנא) דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעָלְמָא, לָא יִתְפְּרַשׁ בַּר נָשׁ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יִתְרְשִׁים לְעֵילָּא, וְלָא יִשְׁתְּמוֹדְעוּן בֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא בְּזִמְנָא (אחרא) דְּדִינָא תַּלְיָא בְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעוּן וּרְשִׁימִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ, אַף עַל גַּב דְּזַכָּאִין אִינּוּן, אִינּוּן אִתָּפְסָן בְּקַדְמִיתָא. וְעַל דָּא, לָא לִבָעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ, לְאִתְפָּרְשָׁא מִבֵּין עַמָּא לְעָלַם, דִּבְכָל זִמְנָא רַחֲמֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַמָּא כֻּלְּהוּ כְּחַד. (ולא לבעי ליה לאיניש לאתפרש מן עמא לעלם) וּבְגִינֵי כַּךְ אָמְרָה, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, וְלָא בְּעֵינָא לְאִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, כְּמָה דְּעָבֵדְנָא עַד יוֹמָא דֵּין.

תרגום:
וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. מָה אָמְרָה? אֶלָּא בְּשָׁעָה (בזמן) שֶׁהַדִּין תָּלוּי בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִפָּרֵד אָדָם לְבַדּוֹ, וְלֹא יִהְיֶה רָשׁוּם לְמַעְלָה וְלֹא יַכִּירוּ אוֹתוֹ לְבַדּוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּזְמַן [אחר] שֶׁהַדִּין תָּלוּי בָּעוֹלָם, אוֹתָם שֶׁרְשׁוּמִים וְנוֹדָעִים לְבַדָּם - אַף עַל גַּב שֶׁהֵם צַדִּיקִים, הֵם נִתְפָּסִים בָּרִאשׁוֹנָה. וְעַל כָּךְ לֹא צָרִיךְ לָאָדָם לְהִפָּרֵד מִן הָעָם לְעוֹלָם, שֶׁבְּכָל זְמַן רַחֲמֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָעָם כֻּלָּם כְּאֶחָד. [ואין צריך האדם לפרש מן העם לעולם] וְלָכֵן אָמְרָה בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי ישָׁבֶת, וְלֹא רוֹצָה לְהִפָּרֵד מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
האשה השונמית מטיבה עם אלישע והוא רוצה לגמול לה על כך. הוא שואל מה בקשתה, אך היא משיבה לו: "בתוך עמי אנוכי יושבת". אינני מעוניינת להתבלט ולצאת מן הכלל. כשהאדם מוזכר לעצמו, המקטרגים באים ובודקים האם ראוי אותו אדם לכך או לא. כל עוד היא יושבת בתוך עמה ואינה נבדלת מהם, אין חשש שהמקטרג יקטרג עליה.
אלימלך היה צדיק גמור, וזו הכוונה שהיה הקב"ה מסתירו ממידת הדין, שלא היה ראוי להיענש. אך עמדה מידת הדין והצליחה להזכיר אותו. מדוע? משום שהוא הלך, "וילך איש". אלימלך פרש מן הציבור ועזב את הארץ לחוץ לארץ, ומשום כך נשאר לעצמו. הוא עשה את ההיפך מ"בתוך עמי אנוכי יושבת". כאשר הוא לעצמו אנו כבר מזכירים אותו בשמו, הוא כבר לעצמו ולא סתם "איש". כאשר הוא לבדו, מידת הדין כבר יכולה לפגוע בו, ואפילו ההגנה של הקב"ה אינו מועילה, שכן צדיק נתפס בשעה שהדין תלוי בעולם כדברי הזוהר.
ה"שם משמואל" מבאר שכך הדבר גם בשעת התפילה. חשבתם פעם מדוע דווקא בשעת התפילה באות בלי סוף מחשבות ממחשבות שונות על כל ענייני העולם ומה שמחוצה לו ומבלבלות אותנו? כשהאדם ניצב בתפילת עמידה, בתפילת הלחש ובא ועומד בשער המלך לפני הקב"ה ורוצה לשוחח איתו, באים המקטרגים ואומרים מי הוא זה שבא אל שער המלך? ומתחילים לבלבל אותו ולהתעסק איתו. אומר ה"שם משמואל" כי העצה לכך היא תפילת הציבור, לקיים "בתוך עמי אנוכי יושבת". לאחרונה, עקב מגיפת הקורונה לא כולם יכלו להתפלל במניין, אך השתדלו לפחות להתפלל בזמן שהציבור מתפללים, כמו שמדריכים אותנו חז"ל, בין אם על ידי שידור חי של תפילה, למרות שאין המתפלל מצטרף בפעל למניין, ובין אם בזמן שהוא יודע שיש תפילה במניין במקום אחר.
החיבור שלי אל התפילה של כולם גורם לי להתחבר אל הציבור ולמנוע מן המקטרגים להפריע לי. בדיוק מהסיבה הזו אמר האר"י הקדוש שיש להתחיל בכל יום את התפילה באמירה "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך...". כאשר אני פותח את תפילתי מתוך ההכרה שאני אוהב את חברי, אני מתכלל יחד איתו ומחבר את תפילתי אל כלל ישראל.
אמנם, בעל ה"אבן האזל" אומר כי מתפללים קודם תפילה בלחש ורק אחר כך תפילה בקול כי כל דבר שהוא נגלה ובפרהסיה יש לחיצונים אחיזה בו, מה שאין כן דבר שהוא מכוסה ונסתר. יוצא שהתפילה בלחש הפרטית שלנו נועדה לסייע לתפילת הציבור. לכן מי שמשמיע את קולו בתפילתו הרי זה מגונה. התפילה הפרטית שלנו צריכה להיות בלחש, בהסתר. על ידי התפילה בלחש אנו מתחברים ומתקשרים אל רבונו של עולם, ואז מסייעים לתפילה בציבור להתקבל ברצון גם כן, ללא הפרעה של המקטרגים.
אך אמנם, גם אם כל דבר שהוא בקול יש עליו קטרוג, הציבור עצמו הוא ההגנה מכך. כאשר עשרה נמצאים יחד ומתפללים השכינה שורה ביניהם. במצב כזה גם המלאכים מפחדים להסתובב בין העשרה הללו, וכל שכן שלא יעיזו לפתוח את פיהם. אם כן, בשביל לעזור לחזרת הש"ץ להתקבל צריך קודם שתהיה תפילה בלחש וצריך שהיא תהיה ביחד עם הציבור. אך זה לא דבר קל להיות יחד ולחשוב זה על זה. כיצד עושים זאת?
כאשר גאל הקב"ה את עם ישראל ממצרים נאמר "וידע אלוקים". במדרש רבה שמות (סוף פרק א') מבואר מה הוא ידע ומדוע רק הוא ידע?

המדרש מבאר שהבינונים עשו תשובה ואפילו הרשעים עשו תשובה, אלא שעשו את התשובה בשקט לעצמם בלי לשתף אף אחד, אך בכל זאת הקב"ה ידע מכך. מה הכוונה שהקב"ה ידע מכך? כוונתם היתה אחת. הכוונה שלהם היתה משותפת ולכן היא התאחדה אצל הקב"ה. זה מכוון לעצמו וזה מכוון לעצמו אבל יחד הם עושים תשובה. גם אם התפילה שלי היא לעצמי והתפילה של החבר שלי היא לעצמו, בלי קשר בינינו כלל – התפילות של שנינו עולות למעלה ונפגשות במקום אחד. שנינו מכוונים לאותו המקום. במקום הזה יש אחדות בין התפילות ובינינו.
במהלך כל תקופת הקורונה נאלצנו להתבודד, להיות כל אחד לעצמו, אך מתחת לשטח התאחדנו מאוד. הצרה היתה משותפת לכולנו. אפילו לא רק לעם ישראל אלא משותפת לעולם כולו. המחשבות היו על השכנים ועל בני המשפחה האחרים, על הרופאים והאחיות ועל כולם. התפללנו כל אחד לעצמו, עשינו ליל הסדר כל אחד לעצמו, אך כיוונו כולנו את ליבנו לדבר אחד. כוונת הלב שלנו הרימה אותנו למה שמאחד ומחבר אותנו גם מעבר לחומות הפיזיות ולמגבלות ההרחקה. זה מכוון לבו וזה מכוון לבו והכל עולה, מתאחד ומתחבר אצל הקב"ה.
השם משמואל מבאר שזה כל עניין ספירת העומר וחג השבועות. על פי ההלכה הספירה צריכה להיות לכל אחד ואחד, ויש אפילו דעות בפוסקים שמיוחדת ספירת העומר שאין בה דין "שומע כעונה" ואדם לא יכול לצאת ידי חובה על ידי שמיעת הספירה מחברו, "וספרתם לכם ". הספירה צריכה להיות אישית, יחידית. בימים הללו של ספירת העומר מובא בספרים כי יש לעבוד ולתקן את עבודת המידות. אנו קוראים בשבתות הללו את מסכת אבות, העוסקת בתיקון המידות ובכל יום יש את המדרגה שלו ואת הבחינה שלו בעבודת הלב והנפש, כדי לישר ולתקן את עקמימות הלב. העבודה הזו היא עבודה אישית. אין אחד שיודע מהי עבודתו של חברו ומה הוא עושה, אך כמו תפילת הלחש של יחיד, עולה הכוונה והתשובה של כולם יחד אל מקום אחד ומתחברת ומתאחדת. יכולים אנו לעסוק בעבודת ה' הפרטית והאישית שלנו, אך מתוך מחשבה של חיבור לעם ישראל, מתוך רצון לסיים את ימי הספירה ולהגיע למעמד הר סיני, ובכך הופכים אנו את העבודה האישית שלנו למשהו הרבה יותר גדול וכולל. מגיעים אנו אל חג השבועות ועומדים ליד הר סיני באחדות גדולה, "ויחן שם ישראל" – כאיש אחד, בלב אחד. ואז כבר אין לחש. בהר סיני כבר יש קולות גדולים מקצה העולם ועד קצהו, בקולי קולות. כל העולם שומע את הקולות כמו בתפילת הציבור, אך אף אחד אינו מקטרג ואינו יכול לפתוח את פיו, למרות שהדברים אינם מוסתרים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il