קול חריקת הסורגים העיר את האסירים שעוד ישנו בקור המקפיא של סיביר. גם אסיר ציון, חיים (שם בדוי), ששכב בתא הסמוך נעור מהשינה המקפיאה. הוא התיישב ונזכר בנצחון הקטן שלו מליל אמש. הנצחון המתוק גרם לקור, לעכברים ולחרקים למיניהם להיעלם לרגע ממחשבתו. במחשבתו נזכר בכיפה אותה הצליח לסיים ולסרוג במאמץ עילאי שאיש לא ידע להבין ולהעריך. במהירות יישר את הכיפה על ראשו וניגש לסורגים לקבלת המים והארוחה היומית.
הסוהר שניגש זה עתה אל תאו של חיים, קפא באחת. מבט פניו הפך חמור וכועס ובקושי רב הצליח להוציא את המילים מפיו "מהו הדבר שלראשך?" קרא לחיים, ולא חיכה לתשובה "הורד את זה מיד!" והתקרב באחת אל חיים. חיים הביט בסוהר כשמבט שליו על פניו:" איני מתכוון להוריד את הכיפה שלראשי". הסוהר, שהיה עד עתה מאופק במעט שלף את נשקו ובצעקות איים: "תוריד את הכיפה שלראשך, ולא - אני יורה בך למוות.". חיים השיב בנחת: "מצידי תירא בי, את הכיפה לא אוריד לעולם!". מששמע זאת, החל הסוהר צועק ומשתולל "וכי טיפש אתה, אינך מבין מה אני אומר? אני מזהיר אותך שעליך להוריד את הכיפה מיד- אחרת אני יורה!! " אך חיים נותר בשלוותו. משהבין הסוהר ששום דבר לא יזיז את חיים מדעתו המשיך להשתולל: "וכי אינך מבין מהו המוות? האינך מפחד למות?" הסוהר, שלא ממש ציפה לתשובה, התפלא לשמע תשובתו של חיים: "האמת, איני מפחד מהמוות. אני מאמין שהקב"ה קוצב חיים לכל חי וכשיגיע זמני להיפטר מהעולם, כך יקרה. אולם אתה חושב שהאדם אחראי למוות ולכן הינך מפוחד מכך עד אימה". הסוהר, שלא באמת קיבל פקודה לירות בחיים לא עשה זאת, והכיפה נשארה לראשו.

תשובת הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א:
ישנם שלוש עבירות שהם בבחינת "ייהרג ובל יעבור" והם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות שמים. כלומר, אם יהודי נדרש לעבור עליהם עליו להיהרג ולא לעבור עליהם. אולם, אם מדובר בשעת השמד שבו הגויים רודפים את ישראל במטרה להעביר אותם על דתם, אזי על היהודי להיהרג ולא לעבור על המצוות, ואפילו על מנהג קל (סנהדרין עד, שו"ע קנז,א).
ברוסיה הקומוניסטית של אותם הימים היתה רדיפת דת קשה. לפיכך, במקרה שדרשו מחיים להוריד את הכיפה חייב היה למסור את נפשו ולא להוריד את הכיפה.
[יש לציין שאילו המצב היה שגם אם היה מסרב להוריד את הכיפה והיו מורידים לו אותה בכל מקרה, אזי אין לו דין של 'ייהרג ואל יעבור' (ראה ביאור הגר"א שם אות י). כאשר אין דין של 'יהרג ואל יעבור' נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם למסור את נפשו ולהיהרג על קידוש ה' או לאו. לדעת הרמב"ם אסור להיהרג ולדעת ראשונים אחרים מותר (שם, ש"ך ס"ק א). בפועל נהגו הרבה מישראל במשך הדורות למסור את נפשם על קידוש ה' גם במקרים שלא היו מחויבים].
לסיכום: מכיוון שמדובר היה בתקופה שבה הקומוניסטים רדפו את היהודים לעבור על המצוות, טוב עשה חיים שמסר נפשו והוא אף היה מחויב לעשות כן מצד הדין.