המקרה בקצרה: הנתבעת היא עמותה העוסקת בקירוב לתורה, התובע התחיל לעבוד כמנכ"ל בעמותה בסוף ינואר 2012. במהלך חודשי העבודה היו חילוקי דעות בין התובע וראשי הנתבעת. התובע לא קיבל שכר החל מאפריל 2012, בחודש מאי אמר לו התובע שהוא בוחן את המשך העסקתו, ובחודש יולי התובע כבר לא עבד בעמותה.
לטענת התובע הוא השקיע בעבודה את מרצו, אך ראשי הנתבעת התערבו בעבודתו. לטענתו הוא עבד עד סוף יוני 2012, לכן הוא תובע 3 משכורות לפי השכר הקבוע בחוזה, ועוד הפרשות כמפורט בתלוש. לטענתו ההפרשות לא הועברו. כמו כן הוא תובע פיצוי על הלנת שכר. סך כל תביעות השכר עומדות על כ- 38,000 ₪ ועוד הפרשות לפנסיה ופיצויי הלנת שכר בסך כ- 85,000 ₪.
לטענת ראשי הנתבעת התובע חרג מסמכותו במהלך עבודתו, ובעזיבתו גרם לנתבעת נזק, ולכן העמותה אינה צריכה לשלם, ולהיפך הנתבעת דורשת השבת שכר העבודה שניתן לו. בנוסף, טענה הנתבעת, כי התובע ויתר על שכר חודש אפריל, כיון שהוא התחייב שאם לא יהיה כסף בעמותה, הוא לא יקבל משכורת. מעבר לכך על הנתבע להשיב את שכרו שכבר קיבל, משום שפעל בניגוד להוראות שקיבל. וכמו כן התובע גרם להפסדי כספים לעמותה, ולבעיות עם העובדים שעובדים בעמותה. לבסוף הוא לא עבד בחודש יוני, ולא העביר מידע שהצטבר מזמן עבודתו. סך הכל הנתבעת הגישה תביעה נגדית על סך 67,845 ₪.
התובע הסביר שמה שהוא אמר שהוא ערב אין הכוונה לערבות דינית, אלא שהוא ידאג לכך שלא יהיו הפסדים.

פסק הדין: הנתבעת תשלם לתובע את שכרו עבור שלושת החודשים, ותשלים את רכיבי השכר החסרים. התביעה לפיצוי על הלנת שכר והתביעה הנגדית – נדחו.

הלכה פסוקה (259)

הרב עקיבא כהנא

add_alert

231 - ביקור בכנסיה למי שמוזמן לאירוע ממלכתי

232 - שלילת שכר מעובד שלטענת המעסיק לא עבד כראוי

233 - טענות קיזוז כנגד חוב שכר דירה

טען עוד

נימוקים בקצרה:
1. פגיעה בשכר בטענה לעבודה לקויה
לגבי חלק מהחודשים בהם לא שולם שכרו של התובע, טענה הנתבעת כי הסיבה שלא שולם לו היא מפני שהוא לא עבד כראוי. הגמרא (בבא מציעא נח, ע"א) עוסקת במקרה של עיר ששלחה שליחים עם דמי מחצית השקל לבית המקדש, ובדרך הכסף אבד או נגנב. הגמרא אומרת שהשליחים נשבעים ומקבלים את שכרם, ובלבד שהכסף אבד באונס. מהסוגיה עולה שעובד שפשע אינו זכאי לשכר. בנוסף בגמרא (בבא מציעא פג ע"ב) נכתב שפועלים ששברו חבית אינם זכאים לשכרם, אלא לפנים משורת הדין.
למרות כל זאת במקרה זה אין מקום ליישם את ההלכה הזו, משום שבמקרים המתוארים בגמרא המשימה לא הושגה באופן חד משמעי – הכסף או החבית לא הועברו ליעדם. לעומת זאת, במקרה זה אין חולק על כך שהתובע עסק במלאכתו באופן אינטנסיבי ומסור, והנתבעת אף רצתה בהמשך עבודתו, לכן בית הדין דחה את הבקשה לשלול ממנו את שכרו.

2. הטענה שהתובע ויתר על שכרו
לטענת הנתבעת התובע ויתר על שכרו במקרה שבו קופת הנתבעת לא תוכל לשלם את שכרו. לעומת זאת, לטענת התובע הוא הסכים לארכה לתשלום השכר, אבל לא על ויתר על עצם התשלום. כיון שנטל הראייה היא על הנתבעת, ומכיוון שהנתבעת לא הוכיחה את טענתה, בית הדין קיבל את טענת התובע שהוא לא ויתר על שכרו.

3. זכות התובע לעזוב את עבודתו
הנתבעת טוענת שהתובע גרם לה נזקים בזה שהוא עזב את עבודתו, משום שתהליכים שהוא התחיל נתקעו ועוד דברים נותרו ללא מענה.
הגישה ההלכתית הבסיסית היא שפועל רשאי לחזור בו מחוזה העבודה ולחזור בו אפילו באמצע היום משום ש"עבדי הם - ולא עבדים לעבדים". החריג לכלל הזה הוא ב"דבר האבד" כלומר כאשר נגרם נזק למעסיק מההתפטרות. מקרה זה לדעת בין הדין אינו בגדר "דבר האבד".
ובכל זאת, התנהלות התובע מעלה שאלה אתית. התובע הוביל חזון מסוים, ועזב עוד קודם שהחזון היה יכול להתממש. מסתבר שעזיבת התובע נבעה משני גורמים: האחד, חוסר שביעות רצון מהעבודה, והשני, בגלל שנקרא לדגל לעמותה הקודמת שניהל. עזיבתו הותירה את הנתבעת במצב לא קל, אך לאור הגישה הכללית שזכות העובד לעזוב את עבודתו, תביעתה לפיצוי נדחתה.

4. פיצוי על הלנת שכר
לדעת בית הדין אין מניעה הלכתית מלתת פיצוי בשל הלנת שכר ואין בכך משום ריבית (כנכתב בפסק דין 71089). אולם, במקרה דנן, השכר הולן מסיבה משפטית מוצדקת, ולכן אין מקום לפיצוי. בנוסף בית הדין ראה בהתנהלות התובע משום "מחוסר אמנה", כיוון שעזב את עבודתו באמצעה. אמנם, בכך די כדי לחייבו לפצות את הנתבעת, אולם, יש בהם סיבה נוספת כדי לדחות את התביעה להלנת שכר.