בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
לחץ להקדשת שיעור זה

עניני פורים

הרבה דברים מיוחדים מאפיינים את פורים ומבדילים אותו משאר ימות השנה, כמו שתיית יין מרובה. דברים אלו נובעים מהייחודיות של הזמן הזה, כפי שהדבר התבטא בנס פורים, בהפיכת החושך לאור, ובמתן תנופה גדולה ליצירה של תורה שבעל פה לקראת בית שני והגלות הגדולה.

undefined

הרב אליהו ברין

16 דק' קריאה 57 דק' האזנה
על פורים קשה לדבר לפני היום עצמו. צריך לדבר כשנמצאים בתוך המציאות שלו. למרות זאת, חז"ל אמרו שיש צורך בהכנה, "משנכנס אדר מרבין בשמחה" 1 , יש מקום לעשות הכנות ולהתבונן בכניסה למסגרת החיים המיוחדת שפורים שרוי בתוכה.

אנחנו מוצאים בהתייחסות של חז"ל וגם באופי שיחידת הזמן הזו לובשת כמה תופעות מיוחדות במינן. למשל, הדרישה הידועה "חייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", בצירוף ההסברים שנתנו לכך הראשונים כיצד ליישם את זה הלכה למעשה, וכן דבריו של הרמב"ם שמקורם בירושלמי לפיהם בשונה משאר המועדים פורים אינו עתיד להתבטל לעתיד לבוא 2 , "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" 3 . לכאורה, לא היה הנס הזה אלא לשעתו, הצלה מיוחדת ולא יותר. מה יש בזמן הזה שלא נמצא בזמנים אחרים?

החושך הנהפך לאור
ניתן להתחיל ולומר, שהדרך שבה התרחש הנס הזה היתה מיוחדת, של ונהפוך הוא, "תחת הנעצוץ יעלה ברוש" 4 , "פור המן נהפך לפורנו" 5 , וכנגד קלות הראש שבה הטילו גורל וקבעו יום לעקור אומה שלמה מעל פני האדמה, מדגישה המגילה את ההתהפכות מקצה אל קצה, "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", מחושך גמור לאור גמור. כבר תחילתה של הישועה מתוארת באופן כזה, כשאחשוורוש מצווה את המן "מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דיברת", ותחתיו של המן עם כל גדולתו וחשיבותו מעלים את מרדכי, מתוך מחשבה העולה בליבו ההפכפך של המלך, המשנה את דעתו מרגע לרגע. כל המגילה כולה בנויה מרצף של אירועים שלא ניתן לחרוז אותם בחוט הגיוני אחד מראשיתם ועד סופם, הכל מתרחש דרך המקריות של העולם הזה בשיא התבהמותו וטומאתו. המהר"ל בספר "נר מצווה" מסביר שמלכות פרס היא מלכות החומריות. כך אנו רואים במשתה היין המוגזם והממושך, שכולו טבוע בהעלם אחד גדול. והנה בתוך מסתרי התעלומה, בתוך החושך, הדברים נעשים מוארים. המציאות מתחברת, המציאות לובשת את הופעת מלך מלכי המלכים בצורה כוללת, והכל נהפך לטובה ויצא מן ההעלם אל הגילוי. הדברים נכונים גם ביחס לתשתית המאורעות במרחב היותר כולל של עם ישראל בגלות, ברקע סיפור המגילה: עיכוב בניין בית המקדש קדם למאורעות הללו בכמה שנים, כפי שחז"ל מתארים בסדר עולם, ודריווש השני, בנם של אחשוורוש ואסתר, חידש את רישיון הבנייה של המקדש בתקופה שלאחר הנס. בתווך נמצא המצב העגום של עם ישראל שנהנו מסעודתו של אותו רשע. כל המגילה מחזירה אותנו לדברים על מקומם בצורתם היותר שלמה. במהפכה של היום הזה צפונה, לפיכך, עוצמה מיוחדת.
הרב צבי יהודה בשיחות מביא שלישיבה של משיח לא יכול להיכנס מי שאינו יכול להפוך טמא לטהור ואת החושך לאור. מה הכוונה "ישיבה של משיח"? במעבדת העומק של המציאות, בתיקון השלם היותר מוחלט שלה, ולא רק זה היוצר הצלות זמניות - שם גם החושך צריך להיות נהפך לאור. אין אפשרות לגאול את העולם לשיעורין, למחצה לשליש ולרביע. כל השלבים שהעולם הולך וצועד בהם ומתפתח מהם ומתוכם, הם וכל מכשיריהם וכל אביזריהם - לעתיד לבוא יתראה שכולם שלובים בתהליכי הגאולה, שלובים בתיקון, חיוניים לאותה השלמה של שם שמים. בזעיר אנפין מוצאים את זה כאן, במגילת אסתר: גלגול הסיבות של הגאולה בא דרך הרֶשע, ודווקא משם באה הישועה הגדולה ומחייתם של השונאים, והיפוכו של אותו יום ממש לטובה. כל זה צומח מתוך החושך והאפילה.

מדוע עומק האור צומח דווקא מתוך ההוה אמינא הגדולה של החושך? אפשר לומר בכך כמה הסברים, עומק לפנים מעומק. הדבר הפשוט הראשוני הוא, בדומה למה שאמרו חז"ל שאם ישראל אינם חוזרים בתשובה לעתיד לבוא מעמיד עליהם הקב"ה מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב 6 . לפעמים דווקא כשנמצאים על עברי פי פחת, פתאום מתעשתים, ומתוך ההוה אמינא של הכליה מזדנקים כוחות ועוצמות שבמצב רגיל לא היו צומחים. בדרכי גלגול המציאות של רבונו של עולם יש מצבים של מעבר חד וקיצוני שמבררים לנו את האמת. המהר"ל מסביר שהגלות מבחינה יותר את חיוניותה של הגאולה, וכך ההעדר מבהיר לנו יותר את העצמיות שלנו, שצריכה להתברר ביתר תוקף וביתר שאת.
ואפשר לומר יותר מכך: דווקא בשעת ההוה אמינא הנוראה של הכליה, כל המציאות מתעוררת בעצמותה. כל העולם כולו תלוי במציאותם של ישראל, ולכן אם חלילה עולה האפשרות הזו שאי אפשר לבטאה בפה (וכפי שחז"ל תמיד מתקנים את לשונם ומשתמשים בביטוי "שונאיהם של ישראל" ביחס לפורענות שעלולה לבוא חלילה על ישראל עצמם), זה מזעזע את אמות הסיפים של העולם כולו. נוצרת רעידת אדמה נוראה, ומתגלים מעיינות של טוב ושפע מהמציאות בשיא עומקה, מהמקום שבו החושך והאור חד הם. כל הסוגיות שסביבן סובבת ההיסטוריה במערכות היחסים בין בני אדם, אינן ליבה של הסוגיה עצמה, אלא עניינים שטחיים. כשמגיעים לתורף הסוגיה, כשמבררים מהו עם ישראל באמת, נקודה זו מחברת את כל החוטים של המציאות, וכך מתגלה למציאות האמת כפי שהיא. כל מה שמתוקן במקרה הזה הוא תיקון יותר מוחלט, יותר רדיקלי, ולא סתם תיקון זמני.

פורים לעומת שאר המועדות
מעין זה מסבירים את דברי מדרש משלי (פרשה ט), שכל המועדות עתידים להתבטל וימי הפורים לא יתבטלו, משום שכל המועדות הם זכר ליציאת מצרים. בגמרא מוסבר, שיציאת מצרים תיעשה טפלה לגאולה האחרונה. ומסביר המהר"ל, שאמנם יציאת מצרים היא הלידה של ישראל, היא הלידה של עם ישראל, זו המציאות המוחלטת של "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וכל התורה והמצוות מיוחסים לבחירת ישראל כפי שנתגלתה שם. אבל ביציאת מצרים עדיין לא התגלה בפועל הפרצוף השלם והמוחלט של ישראל, כפי שהוא צריך להתגלות לעתיד לבוא. המועדים שהם זכר ליציאת מצרים מקפלים בתוכם מאורעות ושלבים ותחנות בתהליכי צמיחתו של עם ישראל. אלה כביכול הופעות חלקיות, כמו שכל הנביאים באים להאיר קטעים מסויימים חשובים בדרכו של עם ישראל. לעומת כל זה ישנם הפנים השלמים כפי שהם יבואו לידי ביטוי יותר שלם ומוחלט לעתיד לבוא. ובאמת דווקא ממקור זה באה גאולת ישראל במצרים. לכן אומר הקב"ה למשה בסנה "אהיה אשר אהיה" 7 , פורט לו את התוכנית השלמה של הגאולה, משום שאדעתא דהכי יוצאים עכשיו. משיח קדם לבריאת העולם, ורק מכח האמת האחריתית היותר שלמה והיותר רדיקלית אנו צועדים את כל הדרך, ועוברים בכל התחנות. חשיפת האמת המוחלטת העתידית היא העומק של הסוגיה. ולכן פורים הוא היום שנשאר לעתיד לבוא, כי הוא שייך לגאולה האחריתית.

אנו סומכים גאולה לגאולה, מקדימים את גאולת פורים של אדר לגאולת מצרים של ניסן. לכאורה היה צריך להיות הפוך, שהרי על ניסן נאמר בתורה "החודש הזה לכם ראש חודשים" 8 . ניסן הוא החודש הראשון והכל תלוי בו, ואדר הוא האחרון, ולכן הפיל המן את הפור בחודש זה כי כבר נגמר הכח של השנה, ובחודש זה נסתלק משה רבינו. חז"ל העירו על כך שבאותו חודש גם נולד משה 9 , כלומר דווקא בסיומו של המעגל אנו עומדים לקראת ההכנה של המעגל הבא, והסיומת יוצרת את הקדם של האתחלתא הבאה. אנו נמצאים בתוך ה"בכח" של ניסן. הסיומת מבררת את הבכח הגדול שממנו הדברים אחר כך מופיעים את עצמם בגלוי לפי מצעדי המציאות. ה"בכח" הוא הרבה יותר רב עוצמה ממה שניסן מסוגל לבטא בפועל. בספר "מדבר שור" מביא הרב חשבון על פי הירושלמי, שחודש אדר של אותה שנה שבה אירע הנס היה מעובר, כלומר הנס התרחש בחודש "רוחני", אדר שכולו חידוש של בית דין של ישראל, החודש השלושה עשר (13 בגימטריא "אחד"). מידמד הזמן בפורים מאוד עילאי, יש בו את עוצמת המנוף של כל התהליכים וההתרחשויות.
זה אולי הפשט של "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" 10 , כפי שמבאר המהר"ל: לא רק יציאת מצרים, אלא גם מתן תורה, נשענים על העתיד הגדול המוחלט של הגאולה השלמה ושל הופעת משיח הטמונים בממד העוצמתי של פורים. במתן תורה הופיע הממד הנשמתי הגדול של כנסת ישראל בצורה של "נעשה ונשמע", שלא מאפשר בחירה, והיה צורך לברר ולגלות את המתכונת הבחירית לחלוטין, וזהו "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש". יש כאן לפיכך גם התחדשות מעיינית של תורה.

פורים - הצצה אל הממד המוחלט וגילוי קלסתר הפנים של עם ישראל באחדותו
לא רק שהנס של פורים נבע מסדר תהליכים בלתי שגרתי של רבונו של עולם - היום הזה הוא משהו ששייך לחלון זמנים מהעתיד, משהו שנותן הזדמנות להתבונן בכל התהליכים מראש ועד סוף, כעין מה שאמרו שביום שחרב בית המקדש נולד משיח. בדרך כלל אנחנו חיים את הממד הקצוב יותר של הזמן, זה שבתוכו אנחנו מסוגלים לפעול ולהתקדם עם הכוחות העומדים לרשותנו. פורים הוא יחידת זמן שבה עומק הזמן אילץ לחשוף את ממד הזמן הנצחי, הרדיקלי, זה שמתקן הכל, זה שבו אפילו "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" עולים לאותו חשבון בגימטריא, וכאילו אין הבדל בין עומק החושך ועומק האור, והקב"ה פועל את מעשיו דרך כל השלוחים הללו. לא רק האור כל כך גדול, אלא שגם הדרך שבה פוגשים את היום הזה איננה שגרתית מבחינת התנהגותנו בתוכה. מכאן "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע", צריך להיכנס לתוך משתה היין, העלם הדעת, ורק הסגולה ועצמיות החיים מדברות בפורים. בדרך כלל היין מבלבל, ושיכור אסור להורות ואסור להתפלל; בפורים אנו מתוודעים דרך דרגות מסויימות של ביסום לכך שהעצמיות של החיים כל כך טהורה, שהשתייה לא תיצור שום פגימה, ורק האמת היותר מוחלטת של החיים תבוא לידי ביטוי.

פורים אינו מתבטא רק ביום עצמו - יש כאן שמחה אשר מקיפה את כל יחידת הזמן סביב, " והחֹדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה" 11 , "משנכנס אדר מרבין בשמחה" - כל מערכת החיים הקשורה ואופפת את אותו יום כולה מתהפכת ומחדשת עלינו שמחה. השמחה בעם ישראל תמיד נובעת מן התוך, מן הפנים, מן הנקודה היותר עצמית. השמחה אף פעם איננה דבר חיצוני. "לישרי לב שמחה", כשהכל ישר, אז יש שמחה, והיא אינה יכולה להיות בגיבובי דברים של צירופי עניינים. השמחה באה במהלך שבו הכל חלק, הכל בהיר, ומצב זה קשה להשגה. עניינו של פורים לחשוף את הממד החלק, הטהור, הלכתחילאי, של כל הזמנים ושל כל הוויית החיים של עם ישראל. בעצם, כל השנה היינו צריכים להיות בפורים. פורים הוא הקלסתר פנים היותר מוחלט של עם ישראל: זהו יום מדרבנן, אין בו איסור עשיית מלאכה. כאן יש אפשרות לפגוש את התוך האמיתי שלנו. יש מנהג להתחפש בפורים. התחפושת לפי ההסבר הפשוט מעוררת את הצורך לגלות מי נמצא מאחוריה, מהי האמת מאחורי המציאות המטייחת והמסתירה. כל השנה אנחנו "מחופשים", כל המציאות "מחופשת" ואנחנו צריכים לגלות את תוכה. רבונו של עולם "מחופש" במגילה, ומסוגל להופיע בכלים שונים ומשונים, בתכנים שעל פניהם שוללים לגמרי את המציאות האלוקית. אף על פי כן האמת האלוקית מופיעה ומציצה מבין החרכים.

אנחנו חווים את היום הזה בדרך מיוחדת, בשמחה בעלת אופי מאוד מיוחד, "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". יש דרך מיוחדת שבה מופיע עם ישראל באחדות גמורה, מעיינות השפע מופיעים איש לחברו, כולם חיים את הממד המוחלט שלהם. אנו רואים את הסגולה, את האור ואת הטוב שבכל אחד ואחד בצורה הכי בולטת והכי יסודית. זה הדבר הטמון במצוות מחצית השקל, שהקדמנו שקלינו לשקליו 12 . מחציות השקל הם המתנה למשכן שממנה נעשו האדנים, זו אותה מתנה שנאמר בה "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", המתנה שבה כולם מאוחדים, שהיא מבטאת את הסגולה שבכל אחד ואחד, את הנדיבות שעליה מתנשא ומתכונן משכן ה' - השראת השכינה בישראל. כל כלי המשכן המשוכללים יותר נשענים על אדני הקודש, על צד הסגולה שבכל אחד ואחד. התפרצות השמחה המטשטשת את אבחנת המדרגות שבין יהודי לחברו באה לתת עוצמה רבתי לפנים ולתוך שטמון בכל אחד ואחד. מרגישים באפשרות לחיות את הנפש, את הנשמה, את "טוב ה' לכל", הממד שבו כולם מחוברים, מלוכדים ומידבקים באופן מוחלט ושלם.

הדברים לפעמים צריכים הרבה התכוננות, הרבה התמלאות של תורה, הרבה התבוננות מקדימה בכל מה ששייך לתוכן של סגולת ישראל, לתוכן של תורה. כל ממד הזמן של התחדשות התורה הזו, של פורים, של "הדור קבלוה בימי אחשוורוש", היא התורה שהיא מעין התורה של לעתיד לבוא, "לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם". זו תורה שהיא טבעית באופן גמור, היא זו המתחדשת עלינו בפורים.

"הדור קבלוה" - הקשר שבין מצבם של ישראל ושל התורה בזמן המגילה
יש אמנם הסבר של הרב זצ"ל בספר "עין איה" שנראה כסותר את ההסבר שדיברנו בו עכשיו. נביא את הדברים כדי לראות אותם בצורה שלמה יותר.
הגמרא בשבת 13 מתארת את מעמד הר סיני, ואת הכפייה הכרוכה בכך:
"ויתייצבו בתחתית ההר" - אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.
אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.
אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש.

הרב שם מסביר 14 , ש"מודעא רבה לאורייתא" פירושה שאין בעצם זכות בקיום מצוות, שהרי בכפייה נשתל בנו טבע אלוקי, כפי שאומר המהר"ל, וזאת מדרגה שהיא מעבר לאמירת "נעשה ונשמע" ו"מי גילה רז זה לבניי", שהיא בכל זאת רק האנושית. הכפייה היתה יצירה אלוקית באונס, הקב"ה עשה אותנו שייכים לתורה, ומה שייך שלא נבחר בה ולא נזכה לה, אם אדעתא דהכי נוצרנו, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
"הדור קבלוה מימי אחשוורוש" הוא יציאה מהמדרגה הזו, ירידה ממנה. לאחר שהגענו לבית שני כבר פסקה העוצמה הטבעית שלנו. בניגוד לבית ראשון שם הכל היה כל כך נשמתי, והשכינה מהלכת בתוכנו בצורה כל כך גלויה, עד כדי כך שהיה צריך את השיגעון הגדול של אותה "שפחה בישא", עבודה זרה, כפי שהרב כותב ב"למהלך האידיאות בישראל", שהיתה כל כך גסה באותה תקופה ובמיוחד בעמי כנען, שרק היא יכלה למוטט את תיומת הקדושה של הקב"ה ישראל ואורייתא בארץ ישראל בזמן המקדש, כשעם ישראל היה בתפארתו. את העוצמה השלילית הזו לא היה ניתן להכניע עד שחזרו בתחילת בית שני והתפללו על ביטול יצר הרע של עבודה זרה. לאחר שגלינו החל הילוך חדש, וכל המהלך של בית שני הוא "אידיאה דתית", וכבר אין זה מאיר במילואו כמו בבית ראשון. אנשי כנסת הגדולה פעלו בדרך של "העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה" 15 , דרך הסייגות ופרטי ההלכה, דרך העמדת תלמידים וביצור בתי המדרש, של תורה כתובה והלכות מבוארות ומסודרות, וכך לבנות את היהדות מלמטה, ולא בדרך נבואית מלמעלה. ואז, אפילו בדרך המסתרים הזו, "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש", זוהי קבלה מחודשת של תורה. "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה" 16 , עזרא הסופר כעין מחדש את התורה בהילוך החדש של בית שני. הוא לא עלה עם ראשוני הגולים עד שנפטר רבו ברוך בן נריה, שהיה תלמידו של ירמיהו הנביא, החוליה המקשרת בין אחרוני הנביאים של בית ראשון לפנים המחודשות של התורה כפי שהיא מתגלית בבית שני, שהוא הכנה לגלות הממושכת. הנפילה הזו היא הרקע לפורים, כפי שהרב אומר, ואף על פי כן "הדור קיבלוה". נראה לכאורה שזו אינה דרך של טבע, אלא של מסתרים, ואף על פי כן אנו מקבלים אותה על עצמנו.

הדברים אינם סותרים את מה שאמרנו לעיל, אלא משלימים זה את זה. בנתונים המעשיים פורים התרחש בתקופה שעם ישראל שרוי בצל נורא. לא כתוב בשום מקום שלאחר הנס של ההצלה עם ישראל זכה לנבואה, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה. "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" 17 , וזו אחת הסיבות לכך שלא אומרים הלל בפורים. זהו נס שאינו שלם, נס של חוצה לארץ ולא נס של ארץ ישראל, כמו זה של חנוכה. הכל לבוש בעבדות ושפלות נוראות של עם ישראל בתחילת המעשה, ואלה לא פסקו גם בסופו. "עבדי אחשוורוש" איננו רק במסגרת הכוללת של הדברים, במצבם הלאומי והרוחני של ישראל, אלא גם במהלך המעשי שדרכו מתממש הנס: אסתר נכנסת לארמון בתוך מציאות מכוערת ומשפילה של התקבצות בתולות אל שער המלך, של "בערב היא באה ובבוקר היא שבה", ולא שמים לב לנוראות העניין ולכיעורו של המלך הזה רק מתוך שאנו כבר רגילים לניגון של המגילה; כל זאת מבלי לדבר על המשתה המוגזם של שמונים ומאת יום, שכולו מבטא גסות ועולם הזה בשיא שפלותו. גם לאחר הנס אסתר אינה חוזרת אל מרדכי, "כאשר אבדתי אבדתי" 18 , "כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך" 19 , "א-לי א-לי למה עזבתני" 20 .

ההנאה מסעודת אחשוורוש - קבלת מצב הגלות כקבוע
המציאות במגילה מתחילה בחושך נורא עוד יותר, שהרי אנחנו יודעים על מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" 21 . סביר להניח שהסעודה היתה כשרה, ולפחות לצורך האוכלוסיה היהודית של שושן הבירה ניתן היה להפעיל שם איזו מחלקת כשרות, כך שהבעיה לא היתה באכילת טריפות ונבלות. ר' שלמה אלקבץ, בעל "לכה דודי", מסביר, שמה שהיה חסר היתה ארץ ישראל. חכמים ביארו כי אחשוורוש ערך את הסעודה לרגל תום שבעים שנה לגלות בבל לפי החשבון שלו, מאז תחילת מלכותה של בבל. למעשה היה צריך למנות מחורבן הבית ועד לבניינו. הבנייה הופסקה על ידי כתב השטנה ששלחו צרי יהודה, והמלך היה משוכנע שה"מעשה שטן" הזה הצליח, בית המקדש לא נבנה, מלכותו צלחה ולא תימוט עוד. הסבר זה מורכב וקשור בדברי הנביאים כפי שחז"ל למדו אותם. כאן היה מעין "חלון זמן", שבו ארבע המלכויות שנטלו את המלכות העולמית מישראל היו מודעות לכך שהשלטון מופקד בידן עד שתחזור הגדולה לבעליה. תפקידו של דניאל היה העברת המסר הזה אל בלשצר מלך בבל, בזמן שהוא ערך משתה בכלי המקדש. גם בלשצר ערך חשבון משלו, וגם לשיטתו כלו שבעים השנים מבלי שייבנה המקדש. בו במקום יצאה היד וכתבה על הקיר שמלכותו תינטל ממנו ותינתן למדי ופרס. בו בלילה צרו חילות פרס ומדי וכבשו את בבל. כל המלכות שלהם היתה מושאלת, והם נשלחו כעונש להגלות את ישראל ולהחריב את המקדש. ממילא למלכות כזו יש קצבה, כפי שראה יעקב אבינו את שרהּ של בבל עולה בסולם שבעים שלבים בלבד. לאירוע כזה היתה עוצמה גדולה בעיני המלכויות, וקדם לזה עונשו הגדול של נבוכדנאצר מחריב המקדש, המתגלגל לדמות חיה, ובנו אוויל מרודך גורר את עצמותיו. הם ראו את היד האלוקית הניחתת בם כעונש על מה שעשו למקדש. אוויל מרודך כל ימיו היה בצל מה שהתרחש אצל נבוכדנאצר. בלשצר כבר הספיק לשכוח, והוא כאמור ערך "סעודת התרסה" כעין מה שעושה גם אחשוורוש, וממש באותו זמן נופלת מלכותו. הדבר היה גלוי לכל העמים שבבל נפלה משום שחשבה את עצמה לאלטרנטיבה, שכבר אין יותר לישראל תפקיד, וניתן לערוך סעודה בכלי המקדש. לכן הצהיר כורש שכל אחד יכול לעלות, שהרי בשל כך קיבל את מלכותו. גם כורש הכזיב, ומנע את העולים מלעלות.

אחשוורוש מפסיק את הבנייה לחלוטין, ועל כך כאמור עושה סעודה, משום שהוא יודע שבית המקדש עתיד למנוע ולהפסיק את מלכותו. לכן כל הנדיבות שלו היא "עד חצי המלכות", עד הדבר החוצץ למלכות 22 , והוא המקדש. כל מלכותו נשענת על כך שאין בית מקדש, ואם יש - הרי כולה תתנדף. הגלות היא דבר זמני ודמיוני, והוא רוצה להישאר בתוך הדמיון הזה, מבלי לזכור שבית המקדש עתיד להיבנות. כל עוד לא מזכירים לו את העובדה הזו הוא שרוי בתוך חומריותו, בתוך יינו, ושוכח את המציאות. כאן נוצר ממד זמן דמיוני המאפשר את חזון התעתועים לפיו בית המקדש לא ייבנה, וגם את החזון הנורא של השמדת עם ישראל, שגם הוא כולו דמיון. וישראל נהנים מסעודתו של אותו רשע, כלומר שותפים בדבר הזה: אז מה אם אנחנו עדיין כאן, בגלות, והמקדש חרב? בינתיים יש סעודה "גלאט כשר", אז אפשר לאכול. אז מה אם כבר היתה הזדמנות לעלות בהצהרת כורש, ו"קול דודי דופק"? "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם?"... בית שני לא התקיים משום שלא עלו כחומה, לא ראו את יד ה'. "עשרה יוחסין עלו מבבל" 23 , לאו דווקא המעולים שבהם, לא היתה כאן התעוררות גדולה, לא התגלתה העוצמה הגדולה. אם היו עולים כחומה היתה הווה אמינא שבית שני יהיה הבית האחרון, "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" 24 . אבל הזקנים בכו בייסוד הבית משום שהתבאר כבר מן ההתחלה שזה לא יהיה כך, שלא תהיה זו אלא נשימה ארוכה לפני הגלות. בסופו של דבר, השמנה והסלתה של עם ישראל לא עלתה ברובה, עם ישראל לא קלט את העוצמה הזו. מרדכי בלשן, הנזכר גם בין העולים לארץ 25 , חוזר לחו"ל.
זהו מצב נורא של התייאשות מן הגאולה, של שקיעה, שהיא אף נוראה יותר מן הגלות האחרונה. בגלות האחרונה יש מצב של "ואכלה אתכם ארץ אויביכם" 26 , ומחמת אורכה הממושך יש התבוללות. אבל כאן הרי כבר היתה הצהרה של "כורש משיחי", ובכל זאת עם ישראל מעדיף לשקוע בחומרנות הפרסית, במקום ללכת אל הארץ החרבה ולבנות את יהודה הקטנטנה נגד כל צריה ומשטיניה המקיפים אותה. זה עומק הסיבה של כל החושך הזה, והרקע לגזירתו הנוראה של המן. הרקע הזה אינו כל כך מרומם, ובכל זאת הישועה האדירה התרחשה כאן ואפשרה אחר כך את בניינו של בית המקדש, היא הרקע לכל התנופה המחודשת היותר עמוקה של עם ישראל בימי בית שני, והיא מחברת גם את המדרגה המוקטנת יותר שהתגלתה בו ובתקופת הגלות והחושך שבאו אחריו עם הישועה הכללית העליונה והמקיפה.

אנחנו רחוקים מהמדרגות האלה של בית ראשון, של כפיית הר כגיגית, הנבואה מסתלקת, נמצאים בחו"ל, וכל הריחוק והניתוק הללו הרחיקו אותנו מאוד מאוד מאותה מדרגה טבעית מוחלטת נשמתית שעם ישראל היה צריך להיות בה. לא לחינם לא נזכר שם שמיים במגילה, והיא כולה הסתר בתוך הסתר, חושך בתוך חושך, ואפילו מצד העמים מדובר בחזון בלהות, שבתוך השקיעה החומרנית יוכלו לעכב ולחצוץ את גאולתו של עם ישראל ואת בניית המקדש. זוהי האנטיתיזה לכל הקודש, ועם ישראל עוד נעשה גם שותף לכך. במצב כזה מתגדל המן וכולם משתחווים לו, דווקא כאן צץ לו ההיפך הגמור לעם ישראל, הכח המאיים על "נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם", כפי שנאמר בפרשה של מלחמת שאול בעמלק 27 . היתה כאן סכנה גדולה כעין חטא המרגלים, שישראל לא היו מוכנים להיגאל. היה צורך בעקירה ולידה מחדש של התשתית, והם עצמם הסתפקו רק במעין הווה אמינא של עקירה של מצב הגלות.

"ונהפוך הוא" - ההארה המורכבת של פורים
כאן בא "ונהפוך הוא". זו היתה הרדיקליות הגדולה. אמנם נכון שפורים פוגש את עם ישראל במצב רוחני נמוך מאוד, מסובך מאוד, רחוק מאוד מנבואה, מהארה גלויה, מרוח הקודש, מכל מצב של "והתהלכתי בתוככם" שחשו בבית ראשון, ואולי חשו דחייה נוראה ממצב כזה של שלמות דווקא משום שלא ניתן היה לחוש כך בחוץ לארץ, וחשבו ששם יוכלו לברוח מפני השכינה כעין מה שעשה יונה הנביא. כמו כן, נכון לומר שכל מה שהתחדש אחר כך במהלכי הבנייה האיטיים והמודרגים של בית שני איננו דומה כלל בגדלותו ובעוצמתו לגדלותו ולרוחניותו של בית ראשון. אף על פי כן, דווקא שילוב שתי המדרגות, היותה של אסתר חלק מהכתובים ומתורה שבכתב, "כתבוני לדורות" 28 , מכל מה שכתוב בתורה שבכתב ושייך להארת רוח הקודש, למדרגות קדושה אלוקיות הנשפעות על עם ישראל בייחוד, ואפילו החושך הגדול הזה; ויחד עם זה, הארה בתוך המחשכים, "במחשכים הושיבני זו תלמודה של בבל" - חיבור המדרגות מוליד בתוכו את העומק היותר נפלא. אנו כן הולכים לסלילת דרך שונה בתקופה שתגיע אחרי ההתרחשויות של פורים, אבל עצם הידיעה שכל ההדרגתיות הזאת דרך החושך והמסתרים כפי שהיה בבית שני ובגלות שאחריו, באמצעות כל התקנות וכל הגזירות וההגבלות שתיקנו חכמים באותה תקופה, כשחושך הגלות התגבר והלך ואפילו בארץ ישראל כבר היה צמצום שהתבטא בין השאר בכך שהפסיקו לדון דיני נפשות - כל אלה הם מנוף לגילוי התעודה היותר רוממה ומוחלטת. אחד הם אצל הקב"ה - גם הקדושה הגלויה, העוצמתית, הנבואית, הברורה של בית ראשון, וגם מצבי החושך שדרכם אנו פונים אל הקב"ה באמצעות לימוד תורה של מחשכים, בפלפולים ובירורים כאלה. הידיעה התוכית הזו שופכת אור מיוחד גם על ההדרגתיות וגם על המורכבות, המתגלות בשיא החושך של הגאולה האחרונה, בשיא נוראותה וסיבוכיה - גם אלה הן דרכו של הקב"ה להופיע תורה, לבנות גאולה, וכולן אחד הם מבחינת גילוי נצח ישראל, העומק הישראלי הרדיקלי המיוחד המקודש, לחיים הישראליים הכוללים את הכל.
זוהי ההארה המורכבת של פורים. מצידו הנגלה הוא יום חול, אי אפשר לחדש בו יום טוב דאורייתא, והוא בא מכחה של כנסת ישראל, לא בקביעה אלוקית דאורייתאית. כל המדרגה הטמונה בו, כמו בחנוכה, אינה ישועה מוחלטת, אלא נשימה ארוכה לפני הגלות. מצד שני, דווקא בממד הזמן הבלתי שלם הזה איננו חיים את קומת הזמן הזו כשלעצמה, אלא את איכות הנס שהיא מן העתיד. הממד המהפך, המסוגל להפוך חושך לאור, הממד המוחלט, האחדותי, הסגולי, ממד השלמות, השמחה הקיימת בכל חלקיה של תורה ובכל מעיינותיה כולם - הם ממד שהוא פנימי אף יותר מזה של בית ראשון. זוהי קומה משיחית במהותה, קומה שכולה גאולית, קומה שכולה זקיפות קומה של החיים הישראליים במלוא קלסתר הפנים שלהם, הקומה הכי שלמה והכי עליונה שלהם.

חשיבות היום של פורים
כל השמחה מתלווה בצדדים של היתול ושל צחוק חיצוני. גם זו מעין בחינה של התעוררות מלמטה, של צדדים נמוכים יותר. ייתכן שהצד ההיתולי הזה היה נחוץ יותר בגלות, ובגלל קשייה היה צריך לעשות כל מיני טצדקי לצחוק. יכול להיות שגם אצלנו קשה לפסוח על האמצעי הזה, והוא נצרך קצת כדי לצאת מהאפרוריות של השגרה, לומר איזו מילתא דבדיחותא, ואז "בדחי רבנן". אולם עומק עניינו של היום הוא קדוש ונורא. זה אינו יום לבדיחותא חיצונית, היתוליות חיצונית בעלמא, או שעשוע נטול תוכן. זה איבוד ופיספוס של כל התוכן של היום הזה. מי שאינו יכול להיות במדרגה שהרב כותב עליה "הגוי כולו ניכר בכוסו", מי שאינו יכול לחיות את הממד הזה של אחדות ישראל, של סגולת ישראל, שכל כולו לחיות תורה, לאהוב את התורה בתוכיותה, לאהוב כל דבר תורה, להיות צמא לקדושה, צמא לתפילה אדירה, צמא לתורה עליונה - הפסיד את כל היום הזה. יש פה מפתח גדול מאוד של עוצמה ושל התעלויות, וכל בעלי החסידות מדברים על כך. צריך לדלות את המעיינות של היום הזה. כל אדם צריך להכשיר את עצמו להיות כזה. צריך לדעת מה וכמה לשתות, ומתוך מה באים לשתות, כמה תורה יש בנו, כמה אנו ממשיכים עוצמה של תורה, עוצמה של שמחה, עוצמה של הארה מתוך כל מה שקיבלנו אל תוכנו. זו מדרגה כזו של "ותשאני רוח", ואדם יכול להרגיש כך כשהוא עושה את הדברים בכוונה שלמה, מתוך "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", כשחושב על עם ישראל כולו. גם מי שרוקד עם חברו ואוהב אותו הרי זה מתוך מה ש"כולנו יחד באור פניך", מתוך כך שהמדרגה של "אור פניך" מתגלה ביום הזה. כפי שהרב כותב על ברכת "שים שלום", כל השפעים המוזכרים שם, "תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום", הם התפרטות של "אור פניך". אלה יכולים למלא אותנו ביום הזה. וההארה הגדולה העשירה והמאושרת הזו מכילה בקרבה הרבה עוצמה וברכה של תורה. אפשר לקפוץ הרבה מדרגות בזכות היום הזה, וצריך לקבל הרבה עוצמה לכל השנה כולה מכוחו. כשרואים את הדברים כך, כשמתכוננים ולומדים לקראת פורים, וחיים את ממד הזמן הזה, יש בו עוצמתו וסגולתו.




^ 1 תענית כט, א
^ 2 הלכות מגילה פרק ב הלכה יח
^ 3 אסתר ט, כח
^ 4 תחת הנעצוץ - תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, דכתיב ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים; "יעלה ברוש" - זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש. (מגילה י, ב)
^ 5 מתוך הפיוט "אשר הניא עצת גוים" הנאמר לאחר קריאת המגילה
^ 6 סנהדרין צז, ב
^ 7 שמות ג, יד
^ 8 שמות יב, ב
^ 9 מגילה יג, ב
^ 10 שבת פח, א
^ 11 אסתר ט, כב
^ 12 מגילה יג, ב: אמר ריש לקיש - גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים.
^ 13 פח, ב
14שבת פרק תשיעי סימן סט
^ 15 אבות א, א
^ 16 סנהדרין כא, ב
^ 17 מגילה יד, א
^ 18 אסתר ד, טז
^ 19 מגילה טו, א
^ 20 תהילים כב, ב
^ 21 מגילה יב, א
^ 22 שם טו, ב
^ 23 קידושין פרק ד משנה א
^ 24 חגי ב, ט
^ 25 עזרא ב, ב
^ 26 ויקרא כו, לח
^ 27 שמואל א טו, כט
^ 28 מגילה ז, א

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il